הבדלים בין גרסאות בדף "חיים ויצמן"

נוספו 174 בתים ,  לפני חודשיים
←‏ביוגרפיה: פיצול הערות בעקבות פיצול פסקאות. כמה מהפיצולים מיותרים. אין צורך בשורה חדשה לכל משפט.
(קידוד קישורים, אחידות במיקום הערות שוליים)
(←‏ביוגרפיה: פיצול הערות בעקבות פיצול פסקאות. כמה מהפיצולים מיותרים. אין צורך בשורה חדשה לכל משפט.)
====בארץ ישראל, 1918====
[[קובץ:Weizmann and feisal 1918.jpg|שמאל|ממוזער|250px|1918|ה[[אמיר]] [[פייסל הראשון מלך עיראק|פייסל]] וחיים ויצמן, יוני 1918]]
ב-6 בנובמבר 1917 העלה ויצמן רעיון לשגר לארץ ישראל משלחת שתייעץ לבריטניה לגבי מצב היהודים בארץ וכינון הבית הלאומי. בדצמבר הגיש לממשלה את הצעותיו. ב-4 במרץ [[1918]] התקבל ויצמן לראיון אצל [[ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת]] ב[[ארמון בקינגהאם]]. המלך הביע בפניו את אהדתו לציונות ואיחל לו הצלחה. באותו יום יצא ויצמן לפריז, ומשם לרומא ו[[טרנטו (עיר)|טרנטו]], שם עלתה המשלחת בראשותו על אנייה ל[[אלכסנדריה]], מצרים, בה נפגש עם הציונים המקומיים - פליטים מארץ ישראל ויהודים מצריים - ונאם בפני חיילים יהודים בקהיר.{{הערה|שם=רוז 120–123|[[#רוז|רוז]], פרק ט, עמ' 120–123.}}{{ש}}
לאחר כשלושה שבועות במצרים, יצאה המשלחת ברכבת החוף לארץ ישראל, ובערב 4 באפריל הגיעו חבריה ל[[תל אביב]]. הביקור התקיים בזמן כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, שהחזיקו אז בקו חזית במרחק מספר קילומטרים מצפון לתל אביב. ויצמן נפגש עם קצינים בצבאו של הגנרל [[אלנבי]] וגילה שרבים מהם כלל אינם מודעים להצהרת בלפור (שפורסמה רשמית בארץ ישראל רק במאי 1920) או שהתנגדו לה. ויצמן מצא בקרבם רק ידיד אחד, קצין המודיעין של אלנבי, [[וינדהאם דידס]], שסיפר לוויצמן כי ניתן למצוא את החיבור האנטישמי המזויף "[[הפרוטוקולים של זקני ציון]]" אצל קצינים בריטיים רבים, שגם מאמינים בכל מה שכתוב בו. ויצמן שהה במפקדתו של אלנבי ב[[הוספיס]] הגרמני בביר סאלם, סמוך ל[[רמלה]], וקשר עמו קשרי עבודה. בסוף אפריל שוחח ויצמן עם קבוצת נכבדים ערבים, ובהם [[המופתי של ירושלים]] [[כאמל אל-חוסייני]], בארוחת ערב שערך [[רונלד סטורס]] בירושלים. ויצמן טען בפניהם כי הציונים שבים למולדתם ושיש בה מקום לשני העמים.{{שהערה|שם=רוז 120–123}}
ויצמן מצא בקרבם רק ידיד אחד, קצין המודיעין של אלנבי, [[וינדהאם דידס]], שסיפר לוויצמן כי ניתן למצוא את החיבור האנטישמי המזויף "[[הפרוטוקולים של זקני ציון]]" אצל קצינים בריטיים רבים, שגם מאמינים בכל מה שכתוב בו. ויצמן שהה במפקדתו של אלנבי ב[[הוספיס]] הגרמני בביר סאלם, סמוך ל[[רמלה]], וקשר עמו קשרי עבודה. בסוף אפריל שוחח ויצמן עם קבוצת נכבדים ערבים, ובהם [[המופתי של ירושלים]] [[כאמל אל-חוסייני]], בארוחת ערב שערך [[רונלד סטורס]] בירושלים. ויצמן טען בפניהם כי הציונים שבים למולדתם ושיש בה מקום לשני העמים.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק ט, עמ' 120–123.}}
 
משלחת המנהיגים הציוניים בראשות ויצמן כונתה "[[ועד הצירים]]" ותפקידה היה לעזור ל[[היישוב היהודי|יישוב היהודי]] בתחומי הבריאות, החינוך, הסעד וההתיישבות, לקשר ביניהם לבין הכוחות הבריטיים, ולהניח את התשתית ל[[בית לאומי לעם היהודי|בית הלאומי]] ברוח הצהרת בלפור.{{ש}}
====הסכם ויצמן–פייסל (1919)====
לקראת סוף מאי 1918 נסע ויצמן לפגישה עם [[פייסל הראשון|האמיר פייסל]], שעמד בראש הצבא הערבי ב[[עבר הירדן]], כדי להבהיר לו את עמדת הציונים לאחר הצהרת בלפור. יחד עם [[ויליאם אורמסבי-גור]], הוא הקיף את [[חצי האי סיני]] בספינת קיטור מ[[סואץ (עיר)|סואץ]] ל[[עקבה]]. לאחר שאורמסבי-גור חלה ב[[דיזנטריה]], המשיך ויצמן את מסעו בחברת הקולונל פירס צ'ארלס ג'ויס, הסוכן הבריטי בעקבה. הם רכבו על גמלים ונסעו במכונית אל מפקדתו של פייסל בוואדי וחידה מצפון לעיר. שיחתם הייתה מוצלחת מאד. ויצמן כתב על פגישתו עם פייסל: "הוא הערבי הלאומי האמיתי הראשון שפגשתי".{{הערה|שם=רוז 123|[[#רוז|רוז]], פרק ט, עמ' 123–124.}} {{ש}}
בתחילת אוקטובר 1918 שב ויצמן ללונדון. ב-11 בדצמבר נפגש עם פייסל במלון קרלטון בלונדון. פגישה זו הובילה ב-[[3 בינואר]] [[1919]] לחתימת [[הסכם ויצמן-פייסל]], שקרא ל"שיתוף פעולה הדוק" בין הערבים ליהודים בפיתוח "המדינה הערבית וארץ ישראל", וקבע "גבולות מוגדרים וברורים" ביניהן. ההסכם חזה הגירה יהודית לארץ "בקנה מידה נרחב", תוך הגנה על זכויות ה[[פלאח]]ים הערבים ואף הבטיח סיוע כלכלי יהודי לערבים וכן חזית יהודית-ערבית מאוחדת בוועידת השלום. עם זאת, לא נזכרה בהסכם המדינה היהודית.{{שהערה|שם=רוז 126|[[#רוז|רוז]], פרק ט, עמ' 126–127.}}
ההסכם חזה הגירה יהודית לארץ "בקנה מידה נרחב", תוך הגנה על זכויות ה[[פלאח]]ים הערבים ואף הבטיח סיוע כלכלי יהודי לערבים וכן חזית יהודית-ערבית מאוחדת בוועידת השלום. עם זאת, לא נזכרה בהסכם המדינה היהודית.{{הערה|שם=רוז 126|[[#רוז|רוז]], פרק ט, עמ' 126–127.}}
ההסכם הבטיח הכרה [[מדינות ערב|ערבית]] בציונות, אולם מעולם לא בא לכדי מימוש, כאשר פייסל סולק מהשלטון ב[[סוריה]], והפך ל[[מלך]] [[עיראק]].
 
בזמן ועידת השלום התקבל לראיון אצל נשיא ארצות הברית, [[וודרו וילסון]], בו הסביר את עמדת היהודים בארץ ישראל ואת הצורך במתן המנדט על הארץ לבריטניה.{{הערה|שם=רוז 126}} ב-27 בפברואר הופיע בפני "מועצת העשרה", המועצה העליונה של הוועידה. למשלחת הציונית צורף, על פי דרישת צרפת, סילוין לוי, שתקף את ההצעות הציוניות שלאחר הצהרת בלפור ואת רעיון הבית הלאומי. ויצמן, בתגובה, התבקש להגדיר את "הבית הלאומי" והשיב לטענותיו של לוי, בנאום שבלפור תיארו כ"אבחת חרב". בצאתם מאולם הדיונים, סירב ויצמן ללחוץ את ידו של לוי ואמר לו: "אדוני ביקש לבגוד בנו".{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק ט, עמ' 127–128.}}{{ש}}
ביוני 1919 נפגש לראשונה בלונדון עם שופט העליון האמריקאי ומנהיג ציוני אמריקה, [[לואי ברנדייס]], שהיה למתחרהו הרציני היחיד על כס ההנהגה הציונית.{{הערה|שם=רוז 131|[[#רוז|רוז]], פרק י, עמ' 131–132.}}{{ש}}
באוקטובר 1919 שב ויצמן לארץ ישראל. בקשתו להיכנס אליה נדחתה על ידי שלטונות הצבא הבריטי, אולם הקולונל [[ריצ'רד מיינרצהגן]] עקף אותם וסידר את הכניסה ישירות עם משרד החוץ. ויצמן נפגש עם אישים רבים מדי יום ולראשונה בחייו שכר שומר ראש, אברהם שפירא.{{הערה|שם=רוז 128–129|[[#רוז|רוז]], פרק ט, עמ' 128–129.}}{{ש}}
בינואר 1920 שב ללונדון ופנה אל לויד ג'ורג', שיכלול בתחום המנדט את מקורות [[הליטני]] ואת [[פרשת המים]] של [[החרמון]]. בסוף מרץ שב לארץ ישראל.{{הערה|שם=רוז 128–129}} {{ש}}
ב-10 באפריל 1920 פרצו [[מאורעות תר"פ]]. ויצמן שיגר שני מברקים אל לויד ג'ורג', בהם דרש להקים ועדת חקירה וטען כי רוב הפקידים הבריטים בארץ ישראל רואים בהצהרת בלפור טעות מדינית ופועלים בהתאם. ויצמן זעם על מאסרו של [[זאב ז'בוטינסקי]], אך סירב לנקוט צעדים דחופים שיביאו לשחרורו, לטובת משא ומתן ממושך. עם זאת, מאוחר יותר עשה מאמצים לבטל את הרשעתו.{{הערה|[[#שם=רוז|רוז]], פרק ט, עמ' 128–129.}}{{ש}}
באפריל 1920 פעל מאחורי הקלעים של [[ועידת סן רמו]], אשר עסקה בעתיד השטחים של [[האימפריה העות'מאנית]] לשעבר. כישוריו הדיפלומטים נדרשו גם לשם הבטחת אזכורה של הצהרת בלפור בכתב המנדט שניתן לבריטניה על ידי חבר הלאומים. בכך הוענקה לציונות הכרה בינלאומית מחייבת.
 
באפריל 1936 פרצו [[מאורעות תרצ"ו]]. ב-9 ביוני נפגש ויצמן עם שר החוץ של עיראק, [[נורי א-סעיד]], שהציע לתווך במשבר בארץ ישראל. סעיד הציע להשעות מרצון את העלייה היהודית, כדי לשכך את חששות ערביי ארץ ישראל. למחרת, הציע ויצמן למנהיגי התנועה הציונית שהסוכנות היהודית "תציע מרצונה להשעות את העלייה לתקופה מוגדרת". ההצעה נדחתה בתוקף וויצמן נסוג מהצעתו, כדי לא לפגוע באחדות היהודית, בהיותה לדבריו, "הנכס העיקרי שלנו".{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק טו, עמ' 200.}}{{ש}}
בבוקר 25 בנובמבר 1936 העיד ויצמן מטעם היישוב היהודי בפני [[ועדת פיל|וועדת פיל]], שנשלחה מבריטניה לארץ ישראל, כדי לחקור את הגורמים למהומות. ויצמן דיבר במשך שעתיים וחצי והגדיר את הבעיה היהודית במלים "חוסר מולדת". הוא תיאר את מצב היהודים שבמזרח לנהר [[ריין]]: "העולם נחלק בין מקומות שבהם אין הם יכולים לחיות, לבין מקומות שאליהם אין הם יכולים להיכנס". היהודים "הם מיעוט בכל מקום, ואין ולו גם מקום אחד שבו הם מהווים רוב". ויצמן הדגיש את זיקת היהודים לארץ ישראל: "מעולם לא שכחנו אותה; מעולם לא ויתרנו עליה". הוא סתר את הטענה שהצהרת בלפור הייתה תרגיל פזיז בשעת מלחמה וטען כי מדובר בהתחייבות שיש לה שורשים עמוקים במורשת הבריטית, שמטרתה הסופית הקמת מדינה יהודית.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק טו, עמ' 201.}} הוא תבע כי יינתן בישראל מקלט למיליוני היהודים הנרדפים בעולם.{{ש}}
לימים כתב הלורד פיל, כי עדותו של ויצמן הייתה היחידה שהותירה רושם על חברי הוועדה. דוד בן-גוריון כתב כי עדותו של ויצמן הייתה "הביטוי העמוק והחודר ביותר למצוקת העם היהודי". למחרת עדותו, עמד ויצמן בחקירה צולבת שנמשכה שלוש שעות. פיל שאל אותו כיצד ניתן לקחת אחריות על הבאת אלפי יהודים לארץ ישראל מבלי להעניק להם הגנה נאותה. ויצמן השיב כי "היהודים 'המוגנים' בפולין יעדיפו לחיות בלתי מוגנים בארץ ישראל". תשובתו זו הביאה את סר לוקס המונד לדמעות. רמבולד שאל את ויצמן: "מתי יהיה הבית הלאומי היהודי גמור"? ויצמן השיב: "לעולם לא, גם אנגליה איננה גמורה לעולם".{{הערה|שם=רוז 202–203|[[#רוז|רוז]], פרק טו, עמ' 202–203.}}{{ש}}
בדיונים אלה העלו חברי הוועדה את רעיון חלוקת ארץ ישראל. לאור הדאגה לגורל יהודי אירופה, החליט ויצמן לאמץ אותו. הוא סבר שאין להציג אותו כיוזמה ציונית, אלא כתוכנית שנכפתה על הציונים, שמסכימים לשקול אותו בחיוב.{{הערה|[[#שם=רוז|רוז]], פרק טו, עמ' 202–203.}} ב-4 באוגוסט 1937 נשא ויצמן את הנאום המרכזי בפני הקונגרס הציוני בציריך: "אני אומר למעצמת המנדט: לא תתאכזרי אל האומה היהודית... אמרי לנו בגלוי שהבית הלאומי נסגר, ונדע היכן אנחנו עומדים". הוא סירב לדון בתוכנית החלוקה של ועדת פיל והודיע כי "אי אפשר לקבל אותה".{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק טו, עמ' 206.}}{{ש}}
בדצמבר 1937 עקרו חיים וורה ויצמן מלונדון לביתם החדש ברחובות. לאור דיווחים על כך שכנופיות המופתי [[אמין אל-חוסייני]] הכריזו פרס בסך 2,000 ליש"ט למי שיהרוג אותו, הוקצו לוויצמן שומרי ראש.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק טז, עמ' 210.}}
 
ב-8 בפברואר 1939 נאם ויצמן ב[[ועידת סנט ג'יימס]]. ויצמן ובן-גוריון לא נכחו בישיבת הנעילה של הוועידה, לאחר שהתברר כי לאור הצעות ממשלת בריטניה, תגרע נוכחותם במקום מכבודם. למחרת נפרד ויצמן מהמשלחת היהודית ואמר: "כל מה שהתרחש כאן היה רק אפיזודה חולפת, עוד תהפוכה בשורת התהפוכות שידע עמנו". ב-10 במאי שב ויצמן ללונדון למאמץ אחרון למניעת פרסום הצהרת המדיניות. למחרת נועד עם צ'מברליין ומקדונלד בבית הנבחרים ואמר להם: "מה שרוצים הערבים הוא דמם [של היהודים]. הם רוצים את חייהם, את בתיהם, את גניהם...הטרגדיה היא שהחוק יהיה לצדם, והכידונים הבריטיים יסייעו להם להשיג את מטרתם". ב-17 במאי פורסם [[הספר הלבן (1939)|הספר הלבן]]. ויצמן שלח לעיתונים בבריטניה מכתבי מחאה רבים ותדרך את תומכי הציונים בפרלמנט לקראת הדיונים בנושא.{{שהערה|[[#רוז|רוז]], פרק טז, עמ' 218–221.}}
ב-10 במאי שב ויצמן ללונדון למאמץ אחרון למניעת פרסום הצהרת המדיניות. למחרת נועד עם צ'מברליין ומקדונלד בבית הנבחרים ואמר להם: "מה שרוצים הערבים הוא דמם [של היהודים]. הם רוצים את חייהם, את בתיהם, את גניהם...הטרגדיה היא שהחוק יהיה לצדם, והכידונים הבריטיים יסייעו להם להשיג את מטרתם". {{ש}}
ב-17 במאי פורסם [[הספר הלבן (1939)|הספר הלבן]]. ויצמן שלח לעיתונים בבריטניה מכתבי מחאה רבים ותדרך את תומכי הציונים בפרלמנט לקראת הדיונים בנושא.{{הערה|[[#רוז|רוז]], פרק טז, עמ' 218–221.}}
 
====עבודתו המדעית בשנות ה-30 ובמלחמת העולם השנייה====