יוג'ין פאמה – הבדלי גרסאות

ב-[[1970]] פרסם בכתב העת למימון את מאמרו פורץ הדרך '''Efficient Capital Markets: A Review of Theory and Empirical Work'''. פאמה סקר במאמר זה את המחקרים והנתונים שנאספו ממדינות שונות בעולם לגבי יעילות שוקי המניות ברמות שונות, לצורך כך פאמה הגדיר שלוש רמות של יעילות בשווקים: הרמה החלשה בה מחיר המניה משקף ידע של המשקיעים לגבי מחירים והיקפי המסחר במניה בעבר, הרמה החצי חזקה בה המחיר משקף את כל המידע הפומבי הקיים, והרמה החזקה בה המחיר משקף הן את המידע הגלוי והן מידע פנים. [http://www.e-m-h.org/Fama70.pdf]

 

 

באמצע [[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]] החל פאמה לשתף פעולה עם עמיתו מאוניברסיטת שיקגו [[קנת פרנץ']] בסדרת מחקרים הנוגעים להערכת שווי נכסים. בין השאר השניים הטילו ספק בנכונותו של המודל המקובל להערכת שווי המניות ה-[[CAPM]]. ב-[[1992]] פרסמו פאמה ופרנץ' את מחקרם על סיכון ותשואה בו בחנו את ביצועיהן של אלפי מניות משנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-90. הם הראו כי ה[[בטא (מדד)|בטא]] שעל פי מודל ה-CAPM קובעת את התשואה הנדרשת למחיר המניה, בכך שמגדירה את רגישות המניה לכלל השוק, אינה מהווה מכשיר מספק וכי קיימים גורמים משפיעים נוספים.