ויקיפדיה

חומת ברלין – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ שוחזר מעריכות של 31.168.3.2 (שיחה) לעריכה האחרונה של איתן
תקלדה, תקלדה, תקלדה, תקלדה, תקלדה, תקלדה
שורה 1:
{{מבנה
|תמונה=
[[קובץ:Berlinermauer.jpg|250px]]
|כיתוב=חומת ברלין עם "רצועת המוות" (משמאל), שטח סטרילי שהיה סגור לאזרחים
|תאריך פירוק =[[9 בנובמבר]] [[1989]]
|מדינה=[[מזרח גרמניה]] {{דגל|מזרח גרמניה}}
}}
[[קובץ:Berlin-wall-map-HE.png|ממוזער|300px|תוואי חומת ברלין]]
'''חומת ברלין''' (ב[[גרמנית]]: '''Berliner Mauer''') הייתה [[חומה]] מבוצרת באורך כולל של כ-155 קילומטר, שהקיפה את [[מובלעת]] [[ברלין המערבית]] ששכנה בליבה של מזרח גרמניה, בין השנים [[1961]]–[[1989]]. החומה חילקה את [[ברלין]], בירת [[גרמניה]] עד 1945, לשני חלקים לא שווים: [[ברלין המזרחית]] שבשליטת [[גרמניה המזרחית]] וברלין המערבית שבשליטת [[גרמניה המערבית]]{{הערה|[[דה פאקטו]]. [[דה יורה]] הייתה ברלין המערבית בשליטת [[בעלות הברית]]}}, וכן הפרידה בין ברלין המערבית לשטחי מזרח גרמניה.
 
שורשי החומה בחלוקתה של ברלין בתום [[מלחמת העולם השנייה]] לארבעה [[רובע|רבעים]], אחד מהם בשליטת [[ברית המועצות]] והאחרים בשליטת [[בעלות הברית]] [[המערב]]יות: [[ארצות הברית]], [[בריטניה]] ו[[צרפת]]. כבר מלכתחילה הקשו ה[[סובייטים]] על מעבר של כוחות ואספקה משטחי גרמניה שהיו בשליטת מדינות המערב אל המובלעת של ברלין, שהייתה מוקפת כולה בשטח בשליטה סובייטית.
 
ב-1949 הקימו בעלות הברית המערביות את גרמניה המערבית בשטחי שליטתן, וכתגובת נגד הוקמה גרמניה המזרחית בשטח שבשליטת הסובייטים. ב-1952, לאור נטישה המונית של תושבי מדינתם אל גרמניה המערבית, סגרו המזרח גרמנים בהוראתו של [[סטלין]] את [[הגבול בין שתי הגרמניות]], על ידי בניית גדר מבוצרת לאורכו. הסגירה ההרמטית של הגבול הפכה לבדיחה, מאחר שהתנועה בתוך ברלין עצמה המשיכה להתנהל באין מפריע, ובריחת תושבים אל המערב, לא רק ממזרח גרמניה אלא גם משכנותיה הקומוניסטיות, נמשכה כמעט באין מפריע. ההנהגה המזרח גרמנית בראשות [[ולטר אולבריכט]] הביעה באוזני הסובייטים חשש עמוק מהמשך ההגירה אל המערב, וקיבלה אישור לתוכניותיה לסגור הרמטית גם את מובלעת [[ברלין המערבית]].
 
ב-13 באוגוסט 1961 החלו המזרח-גרמנים בבניית החומה, שניתקה כמעט לחלוטין את הקשר בין מזרח למערב והשפיעה בצורה דרמטית על חייהם של תושבי ברלין משני צדדיה. החומה, שנקראה על ידי השלטונות המזרח-גרמניים "חומת-הגנה אנטי-פשיסטית" (antifaschistischer Schutzwall) ו"גבול מבוצר" (befestigte Staatsgrenze), נחשבה לאחד מסמליה העיקריים של [[המלחמה הקרה]] לאורך יותר מעשרים ושמונה שנים. בפי מתנגדיה נקראה החומה לעיתים "חומת הבושה" (Schandmauer).
 
החומה הפכה בן לילה ל[[מחסום הפרדה|מחסום]] שמנע מתושבי ברלין המזרחית לממש את [[חופש התנועה]] בעירם, ואלה מהם שניסו לחצותה מצאו את עצמם חשופים לסיכון גבוה למות מכדורי שומרי הגבול המזרח-גרמנים. עם השנים בוצרה החומה ותוגברה באמצעים נוספים, עד כדי הפיכתה למחסום כמעט בלתי עביר, ובשל כך נעשו ניסיונות הבריחה נדירים בשנים האחרונות לקיומה.
 
נפילתה של החומה ב-[[9 בנובמבר]] [[1989]] הייתה אירוע מכונן, שסימל יותר מכל את [[סתיו העמים|נפילת המשטרים הקומוניסטיים]] באותן שנים ואת קץ המלחמה הקרה. בעקבות הפלתה [[איחוד גרמניה (המאה ה-20)|אוחדה גרמניה]] בשנת [[1990]], וברלין המאוחדת חזרה להיות בירתה של גרמניה{{הערה|ההחלטה על ברלין כבירת גרמניה התקבלה בבונדסטאג כבר ב-1991, אך מימושה בפועל התארך מאוד, ורק ב-1999 החלו משרדי הממשלה במעבר בפועל לברלין}}.
 
== רקע היסטורי ופוליטי==
[[קובץ:Deutschland Besatzungszonen - 1945 1946.svg|שמאל|ממוזער|220px|מפת חלוקת גרמניה. הגבול בין השטח הסובייטי (הצבוע באדום) לשטח יתר המעצמות הפך לגבול בין שתי הגרמניות, למעט המובלעת בברלין, בלב השטח הסובייטי]]
{{ערך מורחב|הגבול בין שתי הגרמניות}}
[[קובץ:Occupied Berlin.svg|שמאל|ממוזער|220px|מפת חלוקת ברלין. החומה הקיפה את הרבעים המערביים (הצבועים בגוני כחול) והפרידה אותם מהרובע הסובייטי (באדום) ומיתר מזרח גרמניה]]
ב[[ועידת פוטסדאם]], ביולי [[1945]], מספר שבועות לפני תום [[מלחמת העולם השנייה]], וכחודשיים לאחר [[כניעת גרמניה הנאצית]], החליטו ארבע המעצמות המנצחות: [[ברית המועצות]], [[צרפת]], [[בריטניה]] ו[[ארצות הברית]] לחלק את גרמניה ל[[אזורי הכיבוש בגרמניה|ארבעה אזורי כיבוש]]{{הערה|החלטה על חלוקה לשלושה אזורי כיבוש התקבלה כבר קודם לכן על ידי הוועדה המייעצת לאירופה ( European Advisory Commission). צרפת הוספה בוועידה כמעצמה הרביעית.}}. האזור הסובייטי כלל כשליש מהשטחים שנותרו בגרמניה{{הערה|1=חלק ניכר משטחי גרמניה טרום המלחמה הועבר לפולין ולברית המועצות}} ונכללו בו מדינות [[תורינגיה]], [[סקסוניה]], [[סקסוניה-אנהלט]], [[ברנדנבורג]] ו[[מקלנבורג-מערב פומרניה]], כשבמרכזו הבירה [[ברלין]]. עוד קודם לוועידת פוטסדאם התריע [[וינסטון צ'רצ'יל|צ'רצ'יל]], שטבע מאוחר יותר את המונח "[[מסך הברזל]]", בפני עמיתו האמריקאי, הנשיא [[הארי טרומן]], על הסכנה שבנוכחות הסובייטית בלב אירופה{{הערה|שם=ט57|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 57}}.
 
כאשר נכנעה גרמניה, במאי 1945, נמצאו הכוחות של ארצות הברית הרבה מעבר לקווים שנקבעו כקווי הפרדה; הם הגיעו ל[[לייפציג]], [[האלה]] וערים נוספות, והבריטים כבשו חלק מ[[מקלנבורג-שוורין|מקלנבורג]]. צ'רצ'יל חתר לכיבוש שטחים נוספים בגרמניה על ידי המערב ולהימנעות מנסיגה משטחים שכבר נכבשו. אך טרומן, שאך זה נכנס לתפקידו, נטה להתפשר עם הסובייטים, וביוני נסוגו הכוחות המערביים לגבול שנקבע, על גדת ה[[אלבה (נהר)|אלבה]], ופינו את מקומם לסובייטים.
 
ברלין, שנכבשה על ידי [[הצבא האדום]] באפריל 1945 והייתה בלב אזור הכיבוש ה[[סובייטים|סובייטי]], חולקה באופן דומה לארבעה [[רובע|רבעים]], כשהאזור שבשליטת הסובייטים גדול בהרבה מהאחרים. במסגרת ההסכם לא נקבעו בכתב סידורי גישה הולמים לכוחות ארצות הברית, בריטניה וצרפת, משטחיהן שבמערב לשטחי ברלין שבאחריותן, מרחק של כמאה ושישים קילומטר בעומק השטח שבשליטת ברית המועצות. כבר מהרגע הראשון הקשו הסובייטים על המעבר החופשי של הכוחות המערביים מהאזורים שבשליטת בנות הברית במערב, דרך [[שטח הכיבוש הסובייטי בגרמניה|השטחים שבשליטתם]], לברלין. משלחת אמריקאית ובה שיירה של מאה כלי רכב ומאות חיילים, שהגיעה אל נהר האלבה, ליד [[דסאו]], מיד לאחר ועידת פוטסדאם וניסתה לממש את זכותה למעבר אל העיר המחולקת, נעצרה, רק לחלק ממנה ניתן אישור מעבר, וגם אותו חלק שאושר המשיך בליווי צבאי סובייטי כמעט עד ברלין, אך נאלץ לבסוף לחזור על עקבותיו{{הערה|שם=ט57}}.
 
ברלין שלאחר המלחמה הייתה הרוסה כמעט לחלוטין, ואוכלוסייתה, שמנתה יותר מארבעה ורבע מיליון בני אדם טרם המלחמה, פחתה בעשרות אחוזים{{הערה|מכ-4.3 מיליון טרום המלחמה לכ-2.8 מיליון באוגוסט 1945}}. לאחר המלחמה החלו לזרום אל העיר ההרוסה מיליוני פליטים והמערכות העירוניות התקשו לתפקד. בשנת 1945, מיד לאחר ועידת פוטסדאם, הייתה ההפרדה בין חלקי העיר סמלית בלבד - עמודי עץ בצבעי צהוב ולבן, שהוצבו בגבולות בין ארבעת חלקי העיר, בלא שהיה צורך אפילו ברישיון מעבר כדי לחצותם. ב-1946 החלו שלטונות הכיבוש הסובייטי להגביל את התנועה בין החלק המזרחי שבשליטתם ליתר החלקים, ממש כפי שעשו עוד קודם לכן לגבי המעבר משטחי המעצמות האחרות בגרמניה כולה אל השטח שבשליטתם, לרבות המעבר מהשטחים שבמערב אל ברלין.
 
==== הסגר על ברלין ====
{{ערך מורחב|ערכים=[[הסגר על ברלין]], [[הרכבת האווירית לברלין]]}}
ב-[[1948]] החליטו שלוש המעצמות המערביות על כינון [[חוקה]] חדשה לחלקה המערבי של גרמניה. ביוני אותה שנה הוצא ה[[רייכסמארק]] מהמחזור בחלק המערבי, ושטרות חדשים של [[מארק גרמני]] נופקו כנגד הישנים. בברלין הוחלפו השטרות הישנים בשטרות חדשים שעליהם הוטבעה האות B, לציון ברלין. ב-24 ביוני נקטו הסובייטים צעד חסר תקדים ו[[הסגר על ברלין|סגרו במחאה את דרכי הגישה לברלין המערבית]], ששכנה עמוק בתוך השטח הסובייטי. היה זה למעשה המשבר הראשון של [[המלחמה הקרה]], והוא בחן את נחישותה של [[ארצות הברית]] להגן על בעלות בריתה באירופה. הפתרון האמריקני למשבר היה העברה באמצעות [[רכבת אווירית]] של ציוד, מזון ודלק ליותר מ-2 מיליון התושבים הנצורים. לבסוף, כעבור אחד עשר חודשים, הבין [[סטלין]] כי לא ירוויח דבר ממצור זה, והסיר אותו מעל העיר במאי 1949.
 
ב-1949 הכריזו שלוש המעצמות המערביות על הקמת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, היא [[גרמניה המערבית]], בשטחם של אזורי הכיבוש שבשליטתן. השטח שבשליטת הסובייטים הפך במקביל לרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית ([[גרמניה המזרחית]]). המובלעת המערבית של ברלין אוחדה אף היא, ונקראה מעתה "[[ברלין המערבית]]".
 
=== סגירת הגבול בין הגרמניות ===
[[קובץ:Control strip hoetensleben.jpg|ממוזער|קטע מהגבול בין שתי הגרמניות, שנשמר עד ימינו להמחשה. רחוק משמאל גדר התרעה, במרכז משמאל דרך פטרולים, במרכז דרך טשטוש, מימין מכשולים נגד רכב ומימין להם - חומת הגבול.]]
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה הייתה התנועה בין אזורי הכיבוש טבעית לגרמנים, שארצם לא הייתה מחולקת קודם לכן. רוב האזרחים לא חשבו לעזוב את מקום מגוריהם. אך התגבשותה של גרמניה המערבית יצרה מציאות חדשה, וסביב שנת 1950 החל גל של הגירה המונית שלא על מנת לחזור. כ-198,000 איש נטשו את גרמניה המזרחית ב-1950, כ-166,000 ב-1951 וכ-182,000 ב-1952, למרות הגבול שבוצר באותה שנה{{הערה|שם=ט57}}. ההגירה הייתה תהליך פשוט יחסית, שכן מצדו השני של הגבול מצאו המהגרים את אותן התרבות והשפה שהשאירו מאחוריהם.
 
ב-1952 הציע סטלין לשלוש מעצמות המערב לאחד את גרמניה, ובלבד שהמדינה המאוחדת לא תוכל לחבור ל[[ברית צבאית]] שתופנה כלפי אחת מהמעצמות, בכלל זה [[ברית המועצות]]. ההצעה נדחתה על ידי הקאנצלר [[קונרד אדנאואר]] שבעיניו נראה טבעי כי גרמניה תהיה חלק מגוש מערב-אירופי. בנוסף על כך, קבלת ההצעה הייתה מחייבת את הגרמנים לוותר סופית על השטחים שנלקחו מהם בפולין, [[שלזיה]] ו[[פומרניה]].
 
בתגובה הורה [[סטלין]] למנהיגי מזרח גרמניה לפעול להקמת מדינה עצמאית. הוא סבר כי הגבולות הפתוחים בין שני חלקי גרמניה הם מצב "בלתי נסבל", והתבטא כי "על קו ההפרדה בין מזרח גרמניה ומערבה להפוך לגבול, לא קו-גבול רגיל ככל גבול, אלא גבול מסוכן..."{{הערה|שם=LTR-ref1|Hope Millard Harrison, Driving the Soviets Up the Wall: Soviet-East German Relations, 1953–1961, footnote p. 240. Princeton University Press, 2003
}}. הגבול בין שתי מדינות גרמניה נסגר ב-26 במאי 1952. במבצע שכונה "מבצע שרצים" (Aktion Ungeziefer) פונו אלפי תושבים לאורך הגבול, וגודר ב[[גדר]] תיל דוקרני שלצדה רצועה מפורזת שרוחבה מספר קילומטרים.
 
=== בריחת המוחות לאחר סגירת הגבול ===
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 183-B0116-0010-038, Berlin, VI. SED-Parteitag, 2.Tag.jpg|שמאל|ממוזער|220px|אולבריכט וחרושצ'וב ב-1963]]
{{ערך מורחב|בריחת המוחות מגרמניה המזרחית 1949–1961}}
בינואר 1953, משהבינו מנהיגי גרמניה המזרחית שהגישה החופשית מברלין המזרחית למערבית שמה לצחוק את גדר הגבול, החליטו, בעצה אחת עם הסובייטים, להציב שומרים לאורך תוואי הגבול בין שני חלקי ברלין ולהחמיר את הגבלות התנועה ביניהם; סטלין אף נתן לכך את אישורו. עם זאת, מותו של האחרון במרץ 1953 מנע את יישום התוכנית בשלמותה. ההנהגה החדשה של ברית המועצות החליטה להימנע מצעדים שיגררו אחריהם תגובה מערבית חריפה: שר החוץ [[ויאצ'סלב מולוטוב|מולוטוב]] אמר כי יישומה של התוכנית עלול להביא "להפרה של הסדר הקיים"{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 92}}. הגבול עם ברלין המערבית נשאר אפוא אזור החיץ היחיד בין שני הצדדים שלא גודר, והיה האזור היחיד בגרמניה המזרחית שדרכו ניתן היה לעבור לגרמניה המערבית כמעט ללא כל קושי.
 
ב-16 ביוני 1953 פרצה בברלין המזרחית, בעקבות התקוממות דומה ב[[צ'כוסלובקיה]], [[המרד המזרח-גרמני|התקוממות של פועלי בניין]], שהפכה עד מהרה להתקוממות של כלל פועלי התעשייה, בתגובה למכסות ייצור מוגזמות שהוטלו עליהם. תושבי מערב ברלין חצו את קווי החיץ והצטרפו להפגנות; חנויות בבעלות ממשלתית הוצתו. על [[שער ברנדנבורג]] טיפסה קבוצה של מפגינים צעירים ותלשה ממנו את [[דגל ברית המועצות]]. בתגובה הכניסו הסובייטים [[טנק]]ים לתוך העיר, ירו לעבר מפגינים והכריזו על תקנות חירום.
{{חלונית|
תוכן='''יואכים טרנקנר, צעיר מזרח גרמני יליד [[תורינגיה]], עבר לברלין המערבית ב-1959. הוא הגיע ל[[מחנה המעבר מריינפלדה]], תוחקר שם על ידי אנשי מודיעין וקיבל אישור להישאר בברלין המערבית. סיפורו חושף טפח ממציאות החיים בברלין על שני חלקיה טרם בניית החומה''':
 
" לאדם ממערב (ברלין), בירה בפאב בצד המזרחי של הרחוב עלתה רק רבע או שליש מהמחיר שהיית צריך לשלם במערב, תלוי בשער החליפין. אנו תושבי המערב היינו יכולים לבקר במספרה בתמורה לכמה [[פפניג]], עם קצת כסף קטן יכולנו לבלות ערב באופרה הלאומית בברלין המזרחית, או ב[[ברלינר אנסמבל]].
 
בעבור קומץ מארקים יכולנו להיכנס לחנויות בבעלות המדינה ולקנות תקליטים או ספרים. ברלין המזרחית הייתה גן עדן של קניות, סוג של נמל פטור ממכס. אלא שאסור היה לך להיתפס עם השלל הזול הזה בדרכך חזרה לברלין המערבית.
 
מובן, שבאותו זמן לא ידענו במשך כמה זמן תאפשר גרמניה המזרחית את מכירת החיסול הזו, או כמה זמן, עם הפליטים שמתגודדים על הגבול למערב, היא תהיה מוכנה להתמודד עם אובדן הדם האנושי שלה. אבל בתחילת 1961, לכל המאוחר, דנו בנושא זה בכל יום. היו ויכוחים לוהטים בין חברים לעבודה ובני זוג, וכולם הרגישו שמשהו דרמטי עומד לקרות. אבל חומה ממש באמצע העיר, כפי שהציעו מדי פעם? לא, הדמיון שלנו לא הגיע כה רחוק " ...
}}
לאחר מותו של סטלין חשבו הסובייטים שהפתרון לבעיית הבריחה הוא הקלוֹת בתנאי חייהם של תושבי גרמניה המזרחית, ועל ידי כך הפחתת ה[[תמריץ]] להגר. עם זאת, לא עלה בידם להביא לשיפור המקוּוה. בזמן שגרמניה המערבית, בתמיכת מדינות המערב, הפכה למדינה משגשגת ([[הנס הכלכלי (גרמניה)|הנס הכלכלי של גרמניה]]), נשרכה שכנתה הקומוניסטית, בהנהגת [[מפלגת האיחוד הסוציאליסטי]], מאחור. רמת החיים הלכה וירדה, והדיבורים על "בניית [[סוציאליזם]]" בצד מעשים שכללו הפקעת [[רכוש פרטי]] ואיסור על מסחר פרטי, הובילו לגל הגירה חסר תקדים: בשנת 1953 ערקו למערב קרוב ל-350 אלף איש, ובשנים הבאות התייצב מספרם על בין 200,000 ל-250,000 בשנה{{הערה|1=למעט חריגות כלפי מטה בשנתיים: ב-1954 - כ-184,000, וב-1959, כ-144,000}}. משנת הקמת גרמניה המזרחית, 1949, ועד לבניית החומה ב-1961 ערקו על פי הערכות שונות, בין 2.7 ליותר מ-3 מיליון מזרח-גרמנים מהמזרח אל המערב - כשישית מתושביה{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 109}}{{הערה|[http://www.berlin.de/mauer/geschichte/index.en.html האתר הרשמי של ברלין]{{קישור שבור|9 במרץ 2017}}}}. הייתה זו [[בריחת מוחות]] של ממש - רובם היו אקדמאים, מורים, רופאים, מהנדסים או בעלי מקצוע מיומנים; לא רק גרמנים ערקו - גם אזרחים צ'כים ופולנים, שהזדמנו לברלין המזרחית.
 
ב-1958 התבטאו מנהיג ברית המועצות, [[ניקיטה חרושצ'וב]], ועושה דברו המזרח-גרמני [[ולטר אולבריכט]] בחריפות בשאלת ברלין. אולבריכט, מנהיג גרמניה המזרחית, קבע שברלין על כל גזרותיה היא חלק מגרמניה המזרחית. חרושצ'וב התבטא כי "ברלין היא האשכים של המערב. בכל פעם שאני רוצה לגרום למערב לצרוח, אני לוחץ על ברלין"{{הערה|[[w:en:List of quotes featuring Berlin|רשימת ציטוטים בקשר לחומה]], ב[[ויקיפדיה האנגלית|וויקיפדיה האנגלית]] {{אנגלית}}}}. חרושצ'וב לא הסתפק במילים: ב-27 בנובמבר 1958 הוא העביר למערב [[אולטימטום]] לפיו על המערב לחתום על הסכם שלום עם גרמניה בתוך 6 חודשים ולהסכים להפיכת ברלין המערבית ל"עיר חופשית", נטולת "משטר כיבוש", ואם לא יעשה כן, תחתום ברית המועצות על הסכם שלום חד-צדדי עם גרמניה המזרחית ותעביר לה את כל הסמכויות הנוגעות לדרכי הגישה לברלין המערבית ביבשה, באוויר ובים. מועד האולטימטום פג, ודבר לא קרה.
 
בסוף 1960 נבחר [[ג'ון קנדי]] ל[[נשיא ארצות הברית]]. כבר בראשית דרכו הנשיאותית נקלע לעימות עם הסובייטים - [[הפלישה למפרץ החזירים|הפלישה הכושלת למפרץ החזירים]] ב[[קובה]] באפריל 1961. ברית המועצות, נשענת על הישגיה בחלל ופיתוחיה בתחום הטילים וה[[נשק גרעיני|נשק הגרעיני]], חשה ביטחון רב להגיע לסף עימות עם המערב. ב-25 ביולי 1961 נשא קנדי נאום לאומה בו ציין את הנחישות של ארצות הברית להילחם על הזכויות של מעצמות המערב בברלין ועל החופש של אוכלוסיית מערב ברלין{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 136}}: {{ציטוט|תוכן='''" <small>עלינו להיות מוכנים להגן על הזכויות והמחויבויות האלה (בברלין המערבית)... עלינו להיות מוכנים גם להתנגד בכוח, אם ישתמשו בכוח כנגדנו</small> "'''}}
 
קנדי נרתע, ככל הנראה, מעימות נוסף. ליועצו, [[וולט רוסטו]], אמר כי "אם (חרושצ'וב) יאבד את גרמניה המזרחית, יאבד גם את פולין ואת יתר [[מזרח אירופה]]... יהיה עליו לעשות משהו כדי לעצור את זרם הפליטים - אולי חומה, ואנו לא נוכל למנוע זאת".
 
המזרח-גרמנים לא חדלו מלהעלות בפני הסובייטים את עניין הנהירה של תושבי המזרח למערב. שגריר ברית המועצות בברלין, מיכאיל פרווחין, דיווח במאי 1961 לממונים עליו כי{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 131}}{{ציטוט|תוכן=<small>'''" ידידינו היו רוצים... כפי שהם אומרים, לסגור את הדלת למערב, לצמצם את הנהירה של האוכלוסייה מהרפובליקה ולהחליש את השפעת הקנוניה הכלכלית נגד הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית המתבצעת ישירות מברלין המערבית "'''</small>.}}
 
בינתיים החליטו שלטונות גרמניה המזרחית על קו נוקשה יותר במעברים בעיר, ובכלל זה הגבלות גם על כניסה של תושבי מערב ברלין, שנהגו להיכנס למזרח על מנת לבלות ולערוך קניות במחירים נמוכים, לעיתים מסובסדים.
[[קובץ:Bundesarchiv B 145 Bild-P060305, Notaufnahmelager Marienfelde, Flüchtlinge.jpg|ממוזער|250px|פליטים ממזרח גרמניה ב[[מחנה המעבר מריינפלדה]], יולי 1961]]
בחודשים האחרונים שלפני בניית החומה החלו השלטונות להתנכל ל"חוצי הגבול" (בגרמנית: Grenzgänger) - תושבי העיר המזרחית שעבדו בחלק המערבי של העיר ו[[יוממות|חצו את הגבול מדי יום]]. הם זומנו לחקירה, ולעיתים הופעל עליהם לחץ לעזוב את מקום עבודתם ולעבור לעבוד במזרח. צעד נוסף נגד "חוצי הגבול" היה דרישה לשלם מראש ובמרקים מערב-גרמניים{{הערה|ערכו הריאלי של מארק מערב גרמני היה פי ארבעה מערכו של מארק מזרח גרמני. עם זאת השער הרשמי היה 1:1}} עבור שכר דירה, חשמל ומים.
 
באזורים הסמוכים לגבול בין ברלין המזרחית למערבית הופעלו גם חיפושים אקראיים ברחובות ובתחנות הרכבת, ביקורות פתע ופשיטות, מעצרים זמניים והחרמת תעודות זהות. תושבי המזרח שניסו לעבור למערב באופן בלתי חוקי (אף על פי שלא עבדו שם) ונתפסו, הוחזרו לבתיהם. עם זאת, ה[[שטאזי]] העריך כי בתקופה שמתחילת אפריל ועד 13 באוגוסט 1961, רק 15 אחוז מניסיונות אלה סוכלו{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 138}} וגם אלה שנתפסו - חזרו וחצו את הגבול.
 
שנתיים לאחר פקיעת האולטימטום של חרושצ'וב למערב, הלך קצב הבריחה מגרמניה המזרחית וגבר. במאי 1961 היגרו כ-18,000 איש, ביוני 19,200. מפעלים ומשרדים שלמים התרוקנו, וברור היה כי ללא צעד דרסטי לסגירת המעברים, גרמניה המזרחית כולה בסכנה. המזרח-גרמנים החלו במסע תעמולה, במסגרתו הציגו את ההגירה למערב כקונספירציה קפיטליסטית, שמשלבת גם חטיפות של אזרחים ופיתוים לערוק בתשלום.
 
הלחץ הגובר הפך את זרם הבורחים לשיטפון: ביולי 1961 הגיע מספר העוזבים ליותר מ-30,000{{הערה|[http://www.chronik-der-mauer.de/index.php/de/Start/Index/id/943776 אתר chronik der mauer ]}}, מספר שיא מאז יוני 1953, ובשבוע הראשון של אוגוסט ערקו כמעט 10,000 מזרח-גרמנים אל המערב - כ-1,500 ביום, ויותר מ-40,000 בקצב חודשי. ב-12 באוגוסט לבדו הגיע מספר הבורחים ל-2,400. רוב הפליטים שוכנו ב[[מחנה המעבר מריינפלדה]] (Marienfelde) עד לקליטתם במערב.
 
== בניית החומה ==
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 183-83911-0002, Berlin, Pressekonferenz Ulbricht.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אולבריכט, יוני 1961: "לאף אחד אין כוונה לבנות חומה"]]
התוכנית לבניית חומה נחשבה בגרמניה המזרחית לסוד מדינה. ב-15 ביוני 1961 התקיימה [[מסיבת עיתונאים]], במהלכה נשאל [[ולטר אולבריכט]], מנהיג גרמניה המזרחית, שהיה היוזם העיקרי לבניית החומה, שאלה שלא התייחסה כלל לחומה: "האם לדעתך הקמתה של עיר חופשית משמעה שהגבול המדיני יוקם ב[[שער ברנדנבורג]]?". בתשובתו לשאלה זו, שהופנתה אליו מטעם כתבת העיתון המערב גרמני [[פרנקפורטר רונדשאו]], נכשל אולבריכט בפליטת פה כשענה: "לאף אחד אין כוונה לבנות חומה".
 
האזהרות התכופות של אולבריכט נפלו על אוזניים קשובות. הסובייטים הסכימו עקרונית להקמת החומה, ואף גילו מעורבות עמוקה בתכנונה. עם זאת דחו הסובייטים את הצעתו של אולבריכט לסגור את המסדרונות האוויריים של שדות התעופה של ברלין המערבית, דרכם הוטסו הבורחים מערבה.
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 183-88574-0004, Berlin, Mauerbau, Bauarbeiten.jpg|ימין|ממוזער|250px|פועלים מזרח גרמנים בונים קטע מהחומה, דצמבר 1961]]
 
לאחראי על הפרויקט מונה [[אריך הונקר]]. בתחילת יולי מינה הונקר מטה, בו שותפו בין היתר [[אריך מילקה]], השר לביטחון המדינה, והממונה על ה[[שטאזי]], וכן שרי הפנים, ההגנה והתחבורה. מתחילת יולי עבד המטה בקדחתנות על התוכניות להקמת הגדר. שיתוף הפעולה של הסובייטים התבטא גם בהזרמת כוחות של הצבא האדום לגרמניה המזרחית, לשם אבטחת המבצע. בסוף יולי נקבע תוואי החיץ בין שני חלקי העיר על גבי מפה, ושר הפנים הוציא הוראות לתכנון וביצוע הפרויקט. החל מתחילת אוגוסט החלו גורמי הביטחון לרכז את הציוד להקמת החומה, ובכלל זה מעל 18,000 עמודי בטון ו-150 טון של [[גדר תיל|תיל דוקרני]]. כ-400 משאיות שימשו להובלת הציוד, החומרים והעובדים שיועדו לעבוד בסגירת הגבול ובהנחת הגדר. המשאיות נשלחו בנתיבים מפותלים ולא ישירות לברלין כדי לא לעורר חשד. עד הרגע האחרון לא הבינו בשירותי הביון של [[נאט"ו]] את גודל האירועים הקרבים.
 
ב-3 באוגוסט טס אולבריכט ל[[ברית המועצות]] על מנת להשתתף בוועידה של מדינות [[ברית ורשה]] ב[[מוסקבה]]. בוועידה קיבל את ברכת הדרך הסופית להקמת החומה, תוך אזהרה שאל לו לנסות ולחדור לתחומי ברלין המערבית במהלך הבנייה. ב-7 באוגוסט הודיע אולבריכט ל[[פוליטביורו]] של גרמניה המזרחית על האישור שניתן להקמת החומה, ועדכן אותם בתאריך היעד. המועד לביצוע "'''מבצע ורד'''", כפי שכונה בפי המזרח-גרמנים, היה הלילה שבין 12 ל-13 באוגוסט.
{{-}}
====אוגוסט 1961: התחלת הבנייה====
[[קובץ:Berlinmuren.jpg|ממוזער|250px|הדור הראשון של החומה, 1961: לוחות בטון ולבנים בגובה של כשני מטרים ומעליהם תיל דוקרני]]
ביום ראשון, [[13 באוגוסט]] [[1961]], החלו המזרח-גרמנים בהקמת גדר, שהפכה אחר כך לחומה. "מבצע ורד" יצא לדרך.
 
החל מהשעה אחת בלילה סגרו כוחות צבא ומשטרה מזרח-גרמניים, שמנו כ-15,000 איש, ובהם אנשי [[קבוצות המאבק של מעמד הפועלים]] את הגבולות והמעברים בין החלק המערבי למזרחי, והחלו בהקמת מחסומים לאורך הרחובות. לוחות בטון שעליהם לבנים ותיל דוקרני נמתחו לאורך קו הגבול, לאורך 43 קילומטר בקו החיץ בין הרבעים המערביים לבין [[ברלין המזרחית]], ועוד 112 קילומטר מסביב לרבעים המערביים לאורך הגבול עם מזרח גרמניה גופא. הפעולה כולה בוצעה בפיקוח צמוד של משקיפים צבאיים סובייטיים, אם כי הסובייטים שמרו את הכלים הצבאיים הכבדים במרחק. הסובייטים לא היו מעורבים במלאכת הקמת הגדר עצמה. המבצע נתקל בהתנגדות מעטה בצד המזרחי, ובהפגנות בצד המערבי שכללו [[יידוי אבנים]] וצעקות נגד המשטר הקומוניסטי.
 
קווי הרכבת והתחתית שקישרו בין המערב למזרח פוצלו לשניים, ולא התאפשר עוד לנוסעים מהמערב לרדת בתחנות שבחלק המזרחי של העיר (ראו בהמשך: החיים בצל החומה).
 
[[קובץ:רחוב ברנאואר.jpg|ממוזער|ימין|200px|איטום חלונות ברחוב ברנאואר, 14 באוגוסט 1961]]
 
ברחובות מסוימים ששכנו באזור החיץ, כמו רחוב ברנאואר, עמדו המבנים בצד המזרחי בעוד הרחוב עצמו נכלל בצד המערבי. תושבי רחובות אלה חויבו להיכנס לבתיהם מהכניסה האחורית, כדי לא לעבור דרך הצד המערבי, והמרווחים בין הבניינים נאטמו בקירות של לבנים. חלק מהדיירים ניצלו את קרבתם למערב ונמלטו דרך החלונות הקדמיים. חלקם הצליחו; אזרח שניסה לקפוץ מהקומה השנייה של בית ברחוב ברנאואר, אל הקהל שעמד מצדו המערבי של אזור הגבול, נאחז בידיו על ידי שוטרים מזרח-גרמנים. צופים מהמערב אחזו ברגליו, ובכוח הכובד הצליחו לחלצו אל החופש; האירוע הונצח על ידי צלמים שעמדו מול החלון.
 
מזלם של אחרים שניסו להימלט דרך חלונות הבניינים לא שפר עליהם, והם נהרגו במהלך הבריחה (ראו בהמשך: [[חומת ברלין#ניסיונות בריחה|ניסיונות בריחה]]).
עד אוקטובר 1961 פונו תושביהם של בניינים אלה, וחלונותיהם נאטמו. שנים לאחר מכן הם נהרסו ושטחם הפך לחלק מ"רצועת המוות".
הקורבן הראשון של החומה הייתה אידה זיקמן, בת 59, שב-22 באוגוסט 1961 ניסתה לקפוץ מחלון דירתה בקומה השלישית ברחוב ברנאואר אל השטח המערבי, ונהרגה. ב-24 באוגוסט נורה ונהרג גינתר ליטפין, בן 24, במהלך ניסיון בריחה, ובכך היה לאדם הראשון שנורה ונהרג בעת ניסיון לחצות את החומה. מקרי המוות לא הרתיעו את שלטונות המזרח. הממשלה המזרח-גרמנית הודיעה על צמצום מספר מעברי הגבול מ-12 לשבעה, החל מ-23 באוגוסט. בנוסף נדרש כל אזרח מערב גרמני לאשרת כניסה.
{| align=center
|<gallery widths="200px" heights="180px" perrow="3">
תמונה: Bundesarchiv Bild 173-1321, Berlin, Mauerbau.jpg|פועלים מזרח גרמנים מניחים לוחות בטון, אוגוסט 1961
תמונה:East Berlin from the Berlin Wall.jpg|ברלין המזרחית והחומה ב-1963
תמונה:Bundesarchiv Bild 183-85458-0001, Berlin, Mauerbau, am Brandenburger Tor.jpg|חיילי משמר הגבול של גרמניה המזרחית מאבטחים את הקמת הגדר באזור [[שער ברנדנבורג]], 14 באוגוסט 1961
 
</gallery>
|}
{{-}}
 
====מגדר לחומה: 1962 - 1975====
[[קובץ:Bundesarchiv B 145 Bild-P091010, Berlin-Machnow, Bau einer verstärkten Mauer.jpg|250px|הדור השלישי של החומה: החלפת קטעי גדר תיל בלוחות מתכת גבוהים, 1965. גדר זו הותקנה בטבעת החיצונית של העיר ולא בין שני חלקיה|ממוזער]]
בשבועות הראשונים של בניית החומה הונחה בעיקר גדר תיל בסיסית, שתוגברה בלוחות בטון בגובה של כשני מטרים ובעמודי עץ. לאור הגינויים הפושרים שקיבלו מהמערב, עברו המזרח-גרמנים לשלב הבא - הפיכת הגדר לחומה לאורך התוואי שנקבע. ב-20 בספטמבר 1961 דנו הונקר ומטהו בליקויים שנמצאו בגדר הגבול. בישיבה התגלעו חילוקי דעות בשאלה האם יש לעבור מגדר תיל לחומה מבוצרת. תמיכתו של אולבריכט בעמדתו של הונקר הכריעה את הכף לטובת החומה.
 
[[קובץ:Berlin Wall Watch-Tower Typ BT-11 2 apel.JPG|מגדל שמירה שהושאר על כנו ב[[כיכר פוטסדאם]], 2005|ממוזער|120px|ימין]]
ההצעות שעלו בישיבה - להקים חומת גבול משולבת בתעלות נגד כלי רכב, ליצור "דרך טשטוש" שתקל על איתור נמלטים, וחסימה של מערכות הביוב שגם דרכן עברו הבורחים - כל אלה נפלו על אוזניים קשובות ויושמו בהדרגה{{הערה|שם=ט242|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 242}}. עוד הוחלט בישיבה על פינוי מוחלט של תושבי הבתים שגבלו בתוואי הגדר, ואלה אכן פונו בשבועות שלאחר מכן{{הערה|[http://www.chronik-der-mauer.de/index.php/de/Start/Index/id/955454 אתר chronik der mauer]}}. עוד נקבע בישיבה כי ניתן לירות בחוצי הגבול{{הערה|שם=ט242}}. [[חומת ברלין#הוראות פתיחה באש|הוראות הפתיחה באש]], שהגבילו את הירי לעבר רגליו של הנמלט, ורק לאחר אזהרה מפורשת וירי באוויר, הפכו ל[[אות מתה]].
 
באוקטובר 1961 עוד הצליחו צעירים ממערב העיר לגזור ולפנות קטע של גדר תיל, ו-22 ברלינאים מהמזרח הצליחו לחמוק מערבה. בסוף 1961 ותחילת 1962 נעשו מספר ניסיונות לפוצץ את החומה באמצעות [[TNT]], אך הם לא גרמו לנזק ממשי.
 
ב-1962 הוחל בהקמתה של גדר נוספת, משופרת, מקבילה לראשונה, בעומק של כ-80 מטר לתוך הצד המזרח גרמני ("החומה האחורית"), כשבתים בין שתי הגדרות נהרסים ותושביהם מועברים למקומות אחרים. התווך בין שתי הגדרות הוכרז כשטח סטרילי, שלימים נודע בשם "רצועת המוות". אזור חיץ זה כוסה בשכבת חצץ מגורפת, שנועדה להקל על מציאת [[טביעות רגליים|עקבות]]. לאורך הגדר הוצבו [[מגדל שמירה|מגדלי שמירה]] שמספרם הגיע בשיאו ל-302. בין השנים 1965 ל-1975 נבנה "הדור השלישי" של החומה, שכלל את הגבהתה והפיכתה למכשול מבוצר, כמעט בלתי חדיר.
{{-}}
 
====הדור הרביעי של החומה: מ-1975 ועד נפילתה====
[[קובץ:Structure of Berlin Wall HE.svg|ממוזער|320px| החומה והמחסומים שלצדה]]
[[קובץ: Berlin Wall death strip, 1977.jpg|החומה ב-1977. ניתן לראות את גדר ההתרעה, פס המכשולים, שיני דרקון ואלמנטים נוספים|שמאל|ממוזער|300px]]
ב-1975 החל השלב הרביעי בבניית החומה, שהסתיים ב-1980. על תוואי החומה הונחו לוחות [[בטון מזוין]] ענקיים, בגובה של 3.6 מטרים וברוחב של 1.20 מטר, שכל אחד מהם שקל 2.75 טונות. חלקם העליון כוסה בצינור מעוגל, שהקשה עוד יותר על הטיפוס. הלוחות לבדם עלו לממשלת מזרח גרמניה יותר מ-16 מיליון [[מארק מזרח גרמני]]. (כ-3.6 מיליון [[דולר אמריקני]]).
 
לוחות אלה הם החומה המוכרת מהצד של ברלין המערבית. ואולם, החומה כללה עוד מספר אלמנטים בצד המזרחי, ברצועה שרוחבה היה עשרות מטרים (במקומות מסוימים, כמו [[כיכר פוטסדאם]]- מאות מטרים) שטח סטרילי שהיה סגור לאזרחים, ושנקרא בשם "רצועת המוות".
 
בין האמצעים לעצירת הבורחים ניתן למנות:
* "החומה האחורית" (Hinterlandmauer) - חומת בטון בגובה של כ-2 מטרים שחסמה את הגישה לרצועת החיץ. העובר אותה היה בגדר נמלט.
* גדר התרעה (Signalzaun או Kontaktzaun) - גדר רשת ותיל דוקרני משופע, באורך כולל של 127.5 קילומטר{{הערה|[http://www.chronik-der-mauer.de/index.php/de/Start/Detail/id/593791/page/0 מקור לנתונים המספריים בפיסקה זו: מפקד משטרת ברלין]}}, שנועדה למנוע את המשך הבריחה ולהתריע לשומרים, על ידי אזעקה או הפעלת זרקורים, על ניסיון בריחה. גדר זו הייתה מחוזקת בחלקה התחתון כדי למנוע מעבר בזחילה.
* רצועה בת מספר מטרים שכללה מכשולים שונים, כמו מחסומי מתכת מחודדים ([[בזנ"ט]]ים) שנקראו Hockersperre. מכשול נוסף נקרא רשמית "מחסום פני השטח" ("Flächensperren"), או "מיטת אספרגוס" כפי שקראו לו השומרים, או "המדשאה של סטלין" כפי שנקרא במערב. זה היה משטח שהיה מצויד במסמרי מתכת, שנועדו לפצוע את הנמלטים שקפצו מגדר ההתרעה אל הקרקע, מעין [[מיטת מסמרים]].
* רצועה שבה עמדו מגדלי שמירה ועמודי תאורה (רצועת "פס האור")
* דרך פטרולים מוארת
* דרך טשטוש ("Kontrolstreife") לגילוי עקבות נמלטים ברוחב של שבעה מטרים ובאורך כולל של 124.3 קילומטר. בצמוד לדרך הטשטוש נעו לעיתים כלבי [[רועה גרמני]] לאורך כבל שנמתח בגובה של מטר וחצי מעל לקרקע.
* תעלות נגד מעבר כלי רכב ("Fahrzeugsperren") באורך כולל של 105.5 קילומטר
* החומה עצמה - לוחות בטון מזוין בגובה של 3.6 מטר - החומה המוכרת במערב
 
לאורך החומה הוצבו [[מגדל שמירה|מגדלי שמירה]] ו[[בונקר]]ים.
 
לא היו בחומה שני אלמנטים שהיו קיימים בגדר [[הגבול בין שתי הגרמניות]] - [[מוקש]]ים נגד אדם ו[[מקלע]]ים מופעלים אוטומטית (ללא מגע יד אדם).
 
==התגובות להקמת החומה==
[[קובץ:Bernauer strasse luftbild.JPG|ממוזער|250px|החומה ברחוב ברנאואר, 1980. הכנסייה שבתמונה היא כנסיית הפיוס (Versöhnungskirche) שעמדה בלב "רצועת המוות". היא נהרסה ב-1985 על ידי שלטונות מזרח גרמניה]]
[[קובץ:Bundesarchiv Bild B 145 Bild-P061246.jpg|שמאל|ממוזער|250px|החומה ליד [[שער ברנדנבורג]]]]
התגובות הבינלאומיות לבניית החומה היו פושרות. [[מזכיר המדינה של ארצות הברית|מזכיר המדינה]] האמריקאי, [[דין ראסק]], הגיב ב-13 באוגוסט בהצהרה רפה, בתיאום עם הנשיא [[ג'ון פיצג'רלד קנדי|קנדי]], כי "הצעדים שננקטו עד כה מכוונים כלפי תושבי ברלין המזרחית וגרמניה המזרחית, ולא כלפי מעמדן של בעלות הברית בברלין המערבית או דרכי הגישה אליה".
 
ראשי המעצמות האחרות, [[הרולד מקמילן]] בבריטניה והגנרל [[שארל דה גול|דה גול]] בצרפת, נמנעו מתגובה פומבית מיידית. בריטניה הייתה טרודה בבעיות כלכליות מבית, וצבאה היה עדיין מעורב בסכסוך עם [[עיראק]] בשאלת [[כווית]]. צרפת הייתה שקועה עד צוואר ב[[אלג'יריה]]. לפיכך, כל עוד לא נפגע מעמדן, העדיפו להתעלם מסוגיית החומה.
מפקדי הכוחות המערביים בברלין נפגשו עם [[וילי ברנדט]], [[ראש עיריית ברלין]] המערבית. הם ביקשו להוציא הודעה שתביע מחאה על הצעד הסובייטי החד-צדדי, וסולידריות עם תושבי ברלין המערבית, ואולם בשיחת טלפון עם עוזרו של מזכיר המדינה בוושינגטון קיבל המפקד האמריקאי הוראה ברורה לא לפרסם שום הודעה{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 200}}. תושבי ברלין נאלצו להסתפק בהודעת מחלקת המדינה.
 
תגובתו של [[קאנצלר גרמניה]], [[קונראד אדנאואר]], הייתה מאופקת להפליא: "יחד עם בעלי בריתנו, אמצעי הנגד הדרושים מיושמים. ממשלת מערב גרמניה קוראת לכל הגרמנים לתת אמון באמצעים אלה. יש חשיבות עליונה להגיב בתקיפות אך בשלווה על הפרובוקציה של המזרח ולא לעשות דבר שיכול להפוך את המצב לקשה יותר מבלי לשפרו"{{הערה|[http://www.chronik-der-mauer.de/index.php/de/Start/Index/id/943795 מקור]}}
 
לעומתו, יריבו הפוליטי וילי ברנדט, שסייר לאורך תוואי הגדר ביום הראשון להקמתה, נאם מאוחר יותר לפני הסנאט של ברלין המערבית, שפרסם הודעה המגנה את הפעולה בחריפות:
 
{{ציטוט|תוכן='''<small>הסנאט של ברלין מגנה את הפעולות הבלתי חוקיות והבלתי אנושיות לפיצול גרמניה, לדיכוי מזרח ברלין ולהפחדת מערב ברלין. הפרדת האזור הסובייטי ממערב ברלין משמעה כי גדר של מחנה ריכוז עוברת בלב ברלין. הסנאט והעם של ברלין מצפים ממעצמות המערב לנקוט צעדים נמרצים נגד השלטון הסובייטי</small>'''{{הערה|[http://www.chronik-der-mauer.de/index.php/de/Start/Index/id/943795 אתר chronik der mauer ]}}}}.
ההודעה והנאום שנשא ברנדט עוררו את רוגזו של הנשיא קנדי, ששאל: "מי הוא חושב שהוא?"{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 203}}. היו שפירשו את התגובה המתונה של ארצות הברית בהשלמה עם ההשתלטות הסובייטית על מזרח ברלין, ובראייה מפוכחת של המציאות: אם הסובייטים בונים חומה בברלין, משמע שאין להם תוכניות להשתלט על העיר כולה{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 204}}, מעין גרסה של [[ריאלפוליטיק]]. בפועל, הסתכמה התגובה האמריקאית במשלוח תגבורת מינורית של 1,500 חיילים לכוחותיהם בברלין.
 
בגרמניה המערבית החליטו האיגודים המקצועיים (Gewerkschaftsbundes) על השבתת מחאה של התנועה והעבודה למשך רבע שעה ביום שלמחרת, 14 באוגוסט.
 
== החיים בצל החומה ==
[[קובץ:Acker- Bernauer-Straße Vertical.png|ממוזער|250px|פינת רחוב אקר ורחוב ברנאואר ב-1963 ומראה המקום לאחר 50 שנה. החומה נבנתה בין הבניינים, ששימשו חלק בלתי-נפרד ממנה.{{ש}}שימו לב לחלונות האטומים בצד הפונה למערב ברלין. הבניין שבתמונה, יחד עם יתר הבניינים בתוואי החומה, נהרס בהמשך על מנת ליצור רצועת-חיץ רחבה ("רצועת המוות"). החומה שהוקמה תחתיו הופלה ב-1989, אך הושארה שורת עמודים המציינת את תוואי החומה, והם נראים בתמונה התחתונה.]]
הגדר גרמה לפיצול של תושבי ברלין בין שני חלקי העיר, ולמניעת יכולת המעבר של אזרחים ממזרח העיר למערבה, ולהפך. תושבים גילו לפתע כי אינם יכולים להיפגש עם קרוביהם וחבריהם שגרו רק מספר רחובות מהם.
 
"חוצי הגבול" (ה-Grenzgänger, מזרח גרמנים שבחרו לעבוד במערב), גילו שמקום עבודתם נמנע מהם. לחלקם נמצא מקום עבודה חלופי, אך הם סומנו כאויבי המפלגה, והוגבלו בסוגי המשרות שבהן היה ביכולתם לעבוד. חלקם נשלחו לעבוד בפסי ייצור של מפעלים ברחבי המדינה, ללא קשר להשכלתם ולרקע התעסוקתי שלהם. תלמידים שלמדו בכיתות גבוהות במערב הופלו גם הם לרעה, מחשש שישפיעו על חבריהם, ולא היו יכולים להמשיך ללמוד כרצונם.
 
לאחר הקמת החומה החל במזרח גל מעצרים של מתנגדי המשטר, ששכך עד סתיו 1962. ה[[שטאזי]], המשטרה החשאית המזרח גרמנית, גדלה מאוד לאחר בניית החומה. בשנות השבעים עבדו בה יותר מ-50,000 איש במשרה מלאה, שהפעילו מאות אלפי מלשינים. המתנגדים למשטר היו חשופים להלשנה אף מצד עמיתים לעבודה, ולעיתים אף מצד קרובי משפחה.
 
כלכלית, הצליח המשטר לאפשר רמת חיים נאותה, בהסתמכו על תמיכות שקיבל ממדינות אחרות בגוש הקומוניסטי, ומשנות השמונים - על הלוואות שנטל מבנקים במערב. רמת החיים הייתה נמוכה במושגים מערביים, אך סבירה באופן יחסי למדינות מזרח אירופה. רוב התושבים החזיקו במכשירי חשמל בסיסיים, כמקרר ומכונת כביסה, ומיעוטם אף במכוניות, ברובן [[טראבנט]] או מתוצרת רוסית. חינוך ניתן בחינם, וכך גם טיפול רפואי ושירותים אחרים.
 
הדור החדש שנולד בסמוך למועד בניית החומה לא הכיר מציאות שונה מזו שאליה הורגל. כאשר חדרה תרבות ה[[פאנק (Punk)|פאנק]] למדינה בסוף שנות השבעים, בני נוער שלא הלכו בתלם, ובחרו בהתנהגות אנטי-חברתית, לטעמו של המשטר, כמו היעדרות מבית הספר, גידול שיער ארוך, או כל סטייה אחרת מהנורמות שהוכתבו, היו מטרה להצקות בלתי פוסקות של חוקרי השטאזי ולעיתים קרובות מצאו את עצמם במוסדות לחינוך מחדש בתנאים מחמירים{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 320}}.
 
על תושבי העיר המזרחית נאסר לעבור למערב, למעט מקרים מיוחדים, ובהם [[גמלאי]]ם (מ-1964), ביקור קרובי משפחה בעניינים משפחתיים דחופים, ואנשי מקצוע בתחומים מסוימים, שהורשו לבקר במערב העיר. תושבי [[ברלין המערבית]] לא הורשו להיכנס לחלק המזרחי עד 1972, למעט במקרים מיוחדים. תושבי [[גרמניה המערבית]] שאינם תושבי ברלין, כמו גם תיירים ממדינות המערב, הורשו להיכנס לתחומי העיר המזרחית. לשם כך היה צורך להצטייד באשרה מתאימה מספר שבועות מראש.
 
===="אני ברלינאי"====
[[קובץ:Kennedy in Berlin.jpg|שמאל|250px|ממוזער|22 יוני 1963. הנשיא [[ג'ון פיצג'רלד קנדי|קנדי]] צופה אל מעבר לחומה בביקורו בברלין, בו נשא את נאומו המפורסם "[[אני ברלינאי]]" בפני המוני ברלינאים]]
ב-1963 ביקר בעיר נשיא ארצות הברית [[ג'ון קנדי]]. הוא הפתיע את תושבי מערב העיר בנאום שנשא מול מאות אלפים מהם, ובו קרא בגרמנית את הקריאה המפורסמת: "[[אני ברלינאי]]". הוא תקף את החומה בחריפות שהדהימה את שומעיו, ובמיוחד את ראש העיר ברנדט, ששנתיים קודם לכן כמעט והתעמת עם קנדי באותו נושא, אלא שהפעם השניים התחלפו בגישתם. ברנדט נעשה פרגמטי הרבה יותר וקיבל את החומה בהשלמה. בשנים אלה הגה את "המדיניות המזרחית" - ה[[אוסטפוליטיק]] - שגרסה גישה של הפשרת יחסים עם המזרח.
 
ב-1964 כבר לא היו שלושה מהמנהיגים בתפקידם: קנדי נרצח, אדנאואר פרש וחרושצ'וב הודח. [[וילי ברנדט]], ראש העיר של ברלין המערבית במועד תחילת הבנייה, ומנהיג [[המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה|המפלגה הסוציאל-דמוקרטית]] שצברה תאוצה, נבחר ב-1966 לשר החוץ של גרמניה. כשר חוץ יכול היה להתחיל ליישם את מדיניות האוסטפוליטיק, תחילה בזהירות, והחל מ-1969, משנבחר ל[[קאנצלר גרמניה|קאנצלר מערב גרמניה]], ביתר שאת.
 
וכך, מאמצע שנות השישים, החלה גרמניה המזרחית לנוע בנתיב של הכרה כלל עולמית כמדינה גרמנית נפרדת. זליגת האוכלוסייה למערב פחתה לממדים אפסיים.
 
====הסכם ברלין====
ב-1971 נחתם בין המעצמות הסכם ברלין, שבמסגרתו נחתמו מאוחר יותר הסכמים נוספים (ובהם הסכם המעבר - Transit Agreement) בין שתי הגרמניות, ויושמו הקלות שונות על המעבר בין חלקי העיר. גרמניה המזרחית נהייתה, יחד עם שכנתה המערבית, לחברה מלאה ב[[או"ם]] ב-1973, ושתי המדינות הקימו נציגויות דיפלומטיות זו אצל זו.
 
ההסכם התיר לתושבי ברלין המערבית להיכנס לתחומי המזרח כתיירים, ולהיפגש עם בני משפחותיהם, אך נאסר עליהם ללון בעיר, והם נדרשו לעזוב עד חצות. במעברים הייתה חלוקה ל"תושבי מערב ברלין", "תושבי הרפובליקה הפדרלית" (גרמניה המערבית) ו"מדינות אחרות".
[[קובץ:Stamps of Germany (DDR) 1986, MiNr 3037.jpg|ימין|ממוזער|200px|בול מזרח גרמני, 1986: 25 שנים ל"חומת ההגנה האנטיפשיסטית"]]
ב-1971 הודח אולבריכט על ידי הסובייטים. את מקומו תפס יורשו, [[אריך הונקר]], האיש שהיה אחראי על ביצוע בניית החומה מתחילתה. בזמן כהונתו כמנהיג נבנה הדור הרביעי של החומה (החל מ-1975), מבוצר יותר מאי פעם, וגדר [[הגבול בין שתי הגרמניות]] תוגברה במקלעים אוטומטיים, ללא מגע יד אדם, ובשדות מוקשים.
 
בעוד שבמהלך שנות השבעים הפכה החומה למחסום בלתי חדיר, ומילאה את ייעודה היטב, בשנות השמונים חל פיחות במעמדה. הסיבה לכך הייתה כלכלית: בשל משבר הנפט והפסקת אספקה של סחורות מסובסדות מברית המועצות, נאלצה גרמניה המזרחית לקחת אשראי מבנקים מערב גרמניים, והגיעה במהלך שנים אלו לידי רמת חוב של יותר מ-40 מיליארד [[מארק גרמני]] (מערבי) (רמת החוב הכוללת הייתה גדולה בהרבה). בתמורה נאלצו השלטונות להגמיש את מדיניות ההגירה ולהתיר את הגירתם של כ-30,000 תושבים למערב ב-1984, ומספרים גבוהים יותר בשנים שלאחר מכן. מספר האישורים שהונפקו עלה משנה לשנה, וב-1987 הגיע מספר הבקשות לצאת ל-112,000.
 
בינואר 1989 הגיעה קבוצה של 20 תושבים ממזרח ברלין לנציגות הדיפלומטית של גרמניה המערבית, לאחר שבקשתם לצאת סורבה, וביקשה מקלט מדיני. הם הורשו לצאת את גבולות גרמניה המזרחית ללא כל סנקציה.
 
====מעברי גבול====
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 183-88832-0004, Berlin, Mauerbau, Friedrichstraße.jpg|ממוזער|250px|צ'ק פוינט צ'ארלי, דצמבר 1961{{ש}}הכיתוב על השלט: "תנו לנו לעבוד יחד למען שלום והבנה. הסכם השלום הגרמני מרסן את המיליטריזם של גרמניה המערבית".]]
{{ערך מורחב|צ'ק פוינט צ'ארלי}}
בחומה היו שמונה מעברי גבול בין מערב העיר למזרחה, כשהמפורסם שבהם היה מעבר [[צ'ק פוינט צ'ארלי]], ברחוב [[פרידריכשטראסה]]. במעבר זה הורשו לעבור צוותי בעלות הברית ואזרחים שאינם גרמנים. בנוסף למעברים אלה היו מעברים בין מערב ברלין לשטחי מזרח גרמניה שלא דרך ברלין המזרחית, בין היתר להוצאת אשפה מתחומי המובלעת על פי ההסכמים שנחתמו ב-1972.
 
====קווי הרכבת====
קווי הרכבת (ה-[[הרכבת התחתית של ברלין|U-Bahn]] ו-S-Bahn) שחיברו בין שני חלקי העיר פוצלו לשניים. קווים מסוימים של הרכבת התחתית שקישרו בין יעדים במערב העיר, אשר עברו גם במזרח העיר וכללו עצירה גם בתחנות במזרח, הורשו לעבור תמורת תשלום שנתי. התחנות באזור המזרחי לא היו בשימוש בקווים אלה, כך שביכולתן של הרכבות היה רק לחלוף דרכן מבלי לעצור. הנוסעים מהמערב, שחלפו על פני תחנות ריקות אלו במהירות, הצמידו להן את הכינוי "[[תחנות רפאים]]". התחנות הושמו תחת משמר משטרת התחבורה, כדי למנוע אפשרות בריחה דרכן.
 
תחנת הרכבת ברחוב [[פרידריכשטראסה]], ששימשה את שני חלקי העיר, פוצלה לשתי תחנות שלא היה קשר ביניהן. התחנה שימשה שניים מקווי ה-S-Bahn שעברו במערב העיר, וגם את קו הרכבת התחתית U6. בתחנת פרידריכשטראסה היה מותר לנוסעים ממערב ברלין לעבור מרציף אחד למשנהו, אך לא הותר להם לצאת מהתחנה לרחוב ללא המסמכים המתאימים. חלק זה של התחנה היה נתון תחת אבטחה כבדה, והיה מנותק לחלוטין מהחלק הקטן יותר של התחנה ששימש את קווי האס-באהן של מזרח העיר.
 
===גלריית תמונות: החיים בצל החומה===
{| align=
|<gallery widths="150px" heights="150px" perrow="4">
תמונה:Bundesarchiv Bild 183-1986-0813-460, Berlin, Parade von Kampfgruppen zum Mauerbau.jpg|מזרח גרמניה חוגגת 25 שנים לחומה, 1986. הכיתוב בשלט: '''"1961-1986: 25 שנה לחומת ההגנה האנטיפשיסטית"'''
תמונה:Grenzsicherung in Staaken (1986).png|מעבר לרכבות בתוואי החומה, לא הרחק מ[[שפנדאו]]. המסילות מוקפות אף הן בחומה משני צדדיהן
תמונה:Berlin-former Potsdamer Platz-1982.jpg|כיכר פוטסדאם כשטח הפקר בין החומות, 1982
תמונה: Berlin Wall Potsdamer Platz November 1975 looking east.jpg|כיכר פוטסדאם חצויה, חורף 1975
תמונה:Checkpoint Charlie1.jpg|צ'ק פוינט צ'ארלי ב-1982 בצילום מהצד המערבי - שימו לב לחסימת הרחוב בצד המזרחי
תמונה:Bundesarchiv Bild 183-L0331-0005, Potsdam, Grenzübergang Drewitz-Dreilinden.jpg| תור במעבר הגבול דרוויץ-דריילינדן ("צ'ק פוינט-בראבו"), בין מזרח גרמניה לברלין המערבית, 1972
תמונה:Aerial view of the Berlin Wall.jpg|1989 - קטע מהחומה במבט ממעוף הציפור, במובלעת שטיינשטיקן (Steinstücken). המובלעת הייתה "מובלעת של מובלעת", כלומר היא הייתה שייכת למערב ברלין, אך נמצאה בשטח מזרח גרמניה, כשמוביל אליה כביש גישה. המזרח-גרמנים לא ויתרו, והציבו חומה משני עברי הכביש, אותו ניתן לראות מצד ימין.
</gallery>
|}
 
== ניסיונות בריחה ==
[[קובץ:Conrad-schumann.jpg|ממוזער|תמונתו המפורסמת של [[קונרד שומן]] חוצה את הגבול בין מזרח ברלין למערבה]]
[[קובץ:Checkpoint Charlie Memorial.JPG|250px|ממוזער|שמאל|אנדרטת זיכרון להרוגי החומה באזור צ'ק פוינט צ'רלי]]
לאחר הקמת הגדר, ובעקבותיה החומה, ניסו תושבי מזרח העיר לחצות אותה למערב, לא תמיד בהצלחה. ראשון החוצים ומהמפורסמים שבהם היה רב"ט [[קונרד שומן]], חייל בן 19 מ[[סקסוניה]]. ב-15 באוגוסט עמד שומן לבדו מול הפגנה של מערב ברלינאים, שהחלו לצעוק לעברו ולעודד אותו לעבור לצד המערבי. הוא החל לרוץ לעבר הגדר, השליך את כלי נשקו ודילג מעל התיל, כל זאת כאשר קפיצתו מתועדת במצלמתו של פטר לייבינג, [[צלם עיתונות]] צעיר. התמונה פורסמה למחרת בעיתון [[בילד]], ועד מהרה זכתה לפרסום עולמי.
 
חציית הגבול נחשבה לעבירה פלילית שגררה סנקציות כנגד מבצעיה (החל מ-1968 העונש בגינה היה בין שנתיים לחמש שנות מאסר, לפי סעיף 213 לחוק הפלילי המזרח-גרמני, ובהמשך אף יותר). אולם החשש העיקרי של הבורחים היה מתגובתם של שומרי משמר הגבול המזרח-גרמנים. כ-5,000 ניסיונות בריחה הסתיימו בהצלחה{{הערה|דוגמה: {{מעריב|א. דויטשקרון|המשפחה גלשה על "אומגה" - מעל חומת ברלין החצויה|1965/08/11|00301}}}}; מאות אחרים נכשלו. מעריכים ש[[רשימת ההרוגים בחומת ברלין|לפחות 136 איש נהרגו]]{{הערה|רשימת ההרוגים בוויקיפדיה האנגלית {{אנ|List of deaths at the Berlin Wall}}}} בניסיון לחצות את החומה{{הערה| [http://www.chronik-der-mauer.de/index.php/de/Start/Index/id/593816 את רשימת ההרוגים ניתן למצוא כאן]}}, ויש הנוקבים במספרים גבוהים יותר, אף מעל 200. מתוך 136, 98 היו כאלה שניסו לברוח, 30 נהרגו ללא כוונת בריחה, ו-8 היו שומרים שנהרגו מאש חבריהם, מירי של נמלטים או מירי שוטרי ברלין המערבית. כ-200 נפצעו קשה.
 
ב-[[1964]] עלה בידה של קבוצה בת 57 איש לברוח דרך מנהרה באורך 145 מטרים אשר נחפרה תחת החומה על ידי תושבים ממערב העיר.
 
ב-[[6 בפברואר]] [[1989]], כחצי שנה לפני נפילת החומה, נהרג האדם האחרון בניסיון לחצותה.
 
חלק מדיירי הבתים ברחובות ששכנו באזור החיץ נמלטו דרך חלונות בתיהם. חלקם הצליחו; מזלם של ארבעה שניסו להימלט דרך חלונות הבניינים לא שפר עליהם, והם נהרגו במהלך הבריחה. עד אוקטובר 1961 סיימו השלטונות לפנות את הדיירים מבניינים אלה, ואטמו את חלונותיהם בלבנים.
* ב-22 באוגוסט ניסתה אידה זיקמן{{הערה|(Ida Siekmann {{גר|Ida Siekmann}})}}, בת 59, לקפוץ מחלון דירתה בקומה השלישית ברחוב ברנאואר, ונהרגה. זיקמן נחשבת לקורבן הראשון של החומה{{הערה|[http://www.chronik-der-mauer.de/index.php/de/Start/Detail/id/593816/page/1 אתר chronik-der-mauer]}}.
* ברנד לינזר{{הערה| (Bernd Lünser, {{גר|Bernd Lünser}})}} בן ה-22, שניסה ב-4 באוקטובר להשתלשל באמצעות חבל כביסה מגג בניין ברחוב ברנאואר 44, התגלה על ידי שוטרים שדלקו אחריו על גגות הבתים ופתחו לעברו באש. שוטרי מערב ברלין שניסו לחפות על הבורח, פתחו אף הם באש, ומהירי נפצע שוטר מזרח גרמני. לינזר, כמוצא אחרון, קפץ מגג בגובה 5 קומות אל [[יריעת הצלה]] {{אנ|Life net}} שמתחו עבורו כבאים, החטיא את היריעה ונהרג במקום{{הערה|[http://www.chronik-der-mauer.de/index.php/de/Start/Index/id/1319612 אתר chronik-der-mauer]}}.
[[קובץ:Fechter.jpg|ממוזער|250px|פטר פכטר לאחר שנורה]]
* גינתר ליטפין, בן 24, [[שולייה|שוליית]] חייטים שעבד בבית אופנה בברלין המערבית, נורה ונהרג בעת ניסיון בריחה ב-24 באוגוסט, ובכך היה לקורבן החומה הראשון שנורה. ליטפין תכנן לברוח עוד לפני ההכרזה על בניית החומה, ואף שכר לעצמו דירה במערב. הוא הגיע לנמל הומבולדט, ליד גשר הרכבת שעבר מעל התעלה המתחברת לנהר שפרה, וקפץ למי התעלה, בהתעלמו מקריאות השוטרים לעצור. אחד השוטרים רץ אחריו לאורך הגשר וירה לעברו צרור ממקלעו. ליטפין נפגע בצווארו, וגופתו נמשתה מהמים מאוחר יותר.{{ש}}עיתונה של מפלגת השלטון, "נויס דויטשלנד", הצדיק את הירי בליטפין. בידיעה שכותרתה "פושע מבקש לברוח" כתב העיתון כי ליטפין לא ציית להוראות לעצור וליריות האזהרה, ולכן נורה{{הערה|[http://www.chronik-der-mauer.de/index.php/de/Start/Index/id/943813 קישור]}}.
* המקרה המפורסם ביותר של אדם שנורה ונהרג בעת ניסיון בריחה, היה זה של [[פטר פכטר]]. ב-[[17 באוגוסט]] [[1962]], ניסה פכטר, נער מזרח גרמני, להימלט אל הצד המערבי. הוא נורה ונפצע ב[[אגן הירכיים]] בידי שומרים מזרח-גרמנים. גופו הסתבך ב[[תיל דוקרני|תיל הדוקרני]] והוא החל לדמם למוות, אל מול עדשות המצלמה של התקשורת העולמית. לא היה ביכולתם של חיילים אמריקנים לחלץ אותו מכיוון שעדיין נותר מטרים אחדים בתוך האזור הסובייטי, והשומרים המזרח-גרמנים לא רצו להתקרב אליו כדי לא להתגרות בחיילים בצד המערבי, שאחד מהם ירה בשומר גבול מזרח-גרמני רק ימים ספורים קודם לכן. רק לאחר שעה חילצו המזרח-גרמנים את גופתו של פכטר. מותו של פכטר, לאחר שגסס שעה ארוכה ללא מושיע, הביא לגלי מחאה נגד שלטונות מזרח גרמניה.
 
====הוראות פתיחה באש====
עוד מראשית בניית הגדר הורה המרשל [[איבן קונייב]], מפקד הכוחות הסובייטיים בברלין, לשר ההגנה של מזרח גרמניה כי על תוואי החומה להיות אזור צבאי סגור, וכי נגד "בוגדים ומפרי גבול" יש להשתמש בנשק חם{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 239}}. לכוחות הביטחון של מזרח גרמניה היו [[הוראות פתיחה באש]] ("Schießbefehl") עוד לפני הקמת החומה (בעיקר לצורך יישום בגבול בין שתי הגרמניות), לפיהן:
* תחילה יש לצעוק לעבר הנמלט "עצור או שאני יורה" ("Halt, stehenbleiben, oder ich schieße")
* אם הנמלט לא עצר, לירות יריית אזהרה
* לבסוף, יש לירות על מנת לפגוע, עדיף ברגלי הבורח
 
בפועל הייתה היד על ההדק קלה הרבה יותר. שומרים שהצליחו לסכל ניסיונות בריחה צוינו לשבח. אף אחד מהם לא הועמד לדין על הריגה או שימוש בלתי חוקי בנשק. דווקא במקרים בהם הצליחו ניסיונות בריחה נפתחה חקירה נגד האחראים. [[ולטר אולבריכט]] עצמו הבהיר, בנאום שנשא לפני פקידים של [[הנוער הגרמני החופשי]], כי "אנו נירה בכל מי שמתגרה בנו... רבים אומרים שגרמנים פשוט אינם מסוגלים לירות בגרמנים... גרמנים שמייצגים את ה[[אימפריאליזם]], ונעשים חצופים, אנו נירה בהם"{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 243}}.
 
בשנים הראשונות להקמת החומה היה מספר ניסיונות רב לחצותה, וכמחצית ממקרי המוות קרו בחמש השנים הראשונות. השיא היה ב-1962 - 22 מקרים, בכללם 4 שומרים שנורו על ידי נמלטים או על ידי משטרת מערב ברלין. בשל הפיכת החומה למכשול כמעט בלתי עביר, פחתו מאוד ניסיונות הבריחה דרכה, ומ-1967 ירד מספרם השנתי של הקורבנות למספר חד-ספרתי. מ-1976, בעקבות חתימת [[הסכמי הלסינקי]] והשיפורים הנוספים שהוכנסו בחומה, ירד המספר למקרה אחד או שניים בשנה.
 
=== גלריית תמונות: ניסיונות בריחה וקורבנות החומה===
{| =align
|<gallery widths="200px" heights="180px" perrow="4">
תמונה:Bundesarchiv Bild 183-1986-0813-027, Berlin, Pioniere vor einer Gedenkstätte.jpg|אנדרטה במזרח ברלין עם הכתובת "מותם מחייב אותנו", להנצחת שומרי הגבול המזרח גרמנים שנהרגו בעת ניסיונות בריחה. האנדרטה נבנתה לא הרחק ממקום מותו של שומר הגבול ריינהולד הון {{גר|de:Reinhold Huhn}} שנהרג על ידי רודולף מילר ב-18 ביוני 1962, בעת ניסיון בריחה. {{ש}}האנדרטה נבנתה ב-1973 ונהרסה ב-1994. לאחר נפילת החומה הואשם מילר בהריגה, אך לבסוף הורשע רק בהריגה מתוך הגנה עצמית ונדון לשנת מאסר על תנאי.
 
תמונה:Bundesarchiv Bild 183-90157-0001, Berlin, S-Bahnhof Wollankstraße, Fluchttunnel.jpg|איש של משטרת התחבורה המזרח-גרמנית בודק מנהרת מילוט בתחנת הרכבת Wollankstraße, פברואר 1962.
תמונה:2010-03-20-mauer-berlin-by-RalfR-09.jpg|גופתו של גינתר ליטפין נמשית מהמים בנמל הומבולדט
</gallery>
|}
{{-}}
 
== נפילת החומה ==
[[קובץ:President Reagan giving a speech at the Berlin Wall, Brandenburg Gate, Federal Republic of Germany. June 12, 1987.jpg|250px|ממוזער|שמאל|רונלד רייגן נואם ליד החומה על רקע שער ברנדנבורג, 1987]]
{{ערך מורחב|סתיו העמים}}
ב-18 בינואר [[1989]] אמר [[אריך הונקר]], כי "החומה תעמוד חמישים ואפילו מאה שנה אם יהיה צורך בכך". קהות חושיו של המנהיג המזרח גרמני מנעה ממנו לחוש בשינויים המתרגשים על מזרח אירופה כולה. התהליכים ההיסטוריים שהחלו בשנות השמונים בברית המועצות, ועלייתו של [[מיכאיל גורבצ'וב]] להנהגה שם, הביאו את החומה לסוף דרכה, דווקא בתקופה בה מילאה את תפקידה בצורה כמעט מושלמת. בחמש השנים שבין 1982 ל-1987 נהרגו בניסיון לעבור את החומה שישה אנשים בלבד, אך לא בשל שינוי מדיניות הפתיחה באש, אלא משום שהמזרח-גרמנים למדו שניסיון לחצות את המכשול הבלתי עביר משול כמעט לניסיון התאבדות. במקום להסתכן בחציית החומה הם הגישו בקשות לעזוב למערב, שמספרן ב-1987 הגיע ל-112,000{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 345}}.
[[קובץ:Tear down this wall.ogv|נאום רייגן. "[[מר גורבצ'וב, הפל חומה זו!]]" (דקה 12)|ימין|ממוזער|140px]]
ביוני 1987 הגיע נשיא ארצות הברית, [[רונלד רייגן]] לביקור בברלין. בנאומו מול החומה, ליד [[שער ברנדנבורג]], קרא ל[[מיכאיל גורבצ'וב]] [[מר גורבצ'וב, הפל חומה זו!|להפיל את החומה]]. ב-1989 החל במדינות מזרח אירופה גל של שינויי משטר שהתגלגל עד מהרה ל[[אפקט כדור השלג|כדור שלג]], תהליך שקיבל מאוחר יותר את הכינוי [[סתיו העמים]]: ב[[פולין]] ניצחה תנועת [[סולידריות (תנועה)|סולידריות]] בהנהגתו של [[לך ולנסה]] את השלטון הקומוניסטי בבחירות ב-4 ביוני 1989, ב[[המדינות הבלטיות|מדינות הבלטיות]] החלה תסיסה, וב[[הונגריה]] הונהגה "חבילת הדמוקרטיה". ב-2 במאי פתחה הונגריה את גבולה עם [[אוסטריה]]. ביולי התנער גורבצ'וב מ"[[דוקטרינת ברז'נייב]]" שהתירה למדינתו להתערב בכל אחת מגרורותיה, והצהיר כי כל מדינה רשאית לבחור את המשטר שיונהג בה.
 
====הפגנות המוניות====
באוגוסט ובספטמבר 1989, בעוד ההנהגה המזרח-גרמנית מתכוננת לחגיגות ארבעים שנה להיווסד המדינה בתחילת אוקטובר, ברחו עשרות אלפים מתושבי מזרח גרמניה למערב דרך הונגריה, בנצלם את הגבול הפתוח עם [[אוסטריה]]. אחרים הגיעו לבירות של מדינות במזרח אירופה ופנו לשגרירות גרמניה המערבית לקבלת [[מקלט מדיני]]. המצב הגיע עד כדי סגירת השגרירות ב[[בודפשט]] בתאריך הסמלי, [[13 באוגוסט]] [[1989]], שבו מלאו 28 שנים לחומה, בשל אי היכולת להתמודד עם עומס הפונים. השגרירות המערב-גרמנית ב[[פראג]] התמלאה אף היא בפליטים מזרח גרמניים, כ-4,000 במספר, שישנו באוהלים.
[[קובץ:Bundesarchiv Bild 183-1990-0922-002, Leipzig, Montagsdemonstration.jpg|ממוזער|250px|ההפגנה בלייפציג, 16 באוקטובר 1989. חברי ההנהגה שצפו במתרחש בסתר היו המומים]]
 
החל מ-4 בספטמבר פרצו הפגנות בעיר [[לייפציג]]. ההפגנות חזרו על עצמן מדי יום שני, כשמספר המשתתפים הולך וגדל. על אף כל אלה הונקר, בן ה-77, שהיה מאושפז במשך שישה שבועות במהלך אוגוסט וספטמבר, עקב שני ניתוחים שעבר וגילוי של [[גידול ממאיר]] בגופו, עמד בסירובו לכל רפורמה פנימית. המשטר התכונן להצגה הגדולה - חגיגות יום השנה ה-40 להקמת גרמניה המזרחית.
 
ב-6 וב-[[7 באוקטובר]] 1989 ביקר גורבצ'וב במזרח גרמניה כדי להשתתף בטקסים, אך את ביקורו ניצל כדי להיפגש עם ה[[פוליטבירו]] ולהמריץ את חברי ההנהגה להסכים לרפורמה. בשיחותיו עם הונקר ניכרו חילוקי הדעות החריפים ששררו ביניהם. הונקר אף הציג את כלכלת מזרח גרמניה כאחת מ-10 הכלכלות המובילות בעולם{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 358}}. גורבצ'וב, שידע היטב כי גרמניה המזרחית על סף [[פשיטת רגל]], היה המום מניתוקו של הונקר מהמציאות{{הערה|[http://www.chronik-der-mauer.de/index.php/de/Start/Index/id/652005 אתר chronik-der-mauer]}}.
 
ההפגנה של 2 באוקטובר בלייפציג, בה השתתפו כ-10,000 איש, הייתה נקודת המפנה. בין הסיסמאות שנשמעו בהפגנה היו "!Wir wollen raus" ("אנחנו רוצים החוצה") ואחר כך גם "!Stasi raus" ("ה[[שטאזי]] החוצה!"). בימים הבאים התפשטו ההפגנות גם לערים אחרות, בהן [[דרזדן]], בדרישה לשינוי פוליטי במזרח גרמניה, והן התקיימו גם בזמן חגיגות ה-40. לאחר שהסתיימו החגיגות, ב-8 באוקטובר, הוציא [[אריך מילקה]] צו המורה על פיזור הפגנות לא חוקיות, והשטאזי פתח בגל מעצרים.
 
למרות צעדים אלה, הלכו ההפגנות וגברו: ב-16 באוקטובר הגיעו להפגנה בלייפציג 120,000 איש. הונקר ויֶתר חברי ההנהגה שצפו בהפגנה שצולמה בחשאי, היו המומים{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 359}}, אך מלבד הונקר איש לא הציע לפעול כנגד המפגינים. למחרת, בישיבת הפוליטבירו, כשברקע התסיסה האזרחית המתמשכת, הודח הונקר על ידי חבריו להנהגה, בידיעתו של גורבצ'וב ובתמיכתו, והוחלף ב[[אגון קרנץ]].
 
==== החומה נופלת====
[[קובץ: BerlinWall-BrandenburgGate.jpg|שמאל|ממוזער|250px|התקהלות המונים עם נפילת חומת ברלין, 1989]]
הרשויות בגרמניה המזרחית לא היו בעלי היכולת, ואולי גם לא רצו, לחסום את זרם המהגרים לגרמניה המערבית דרך הונגריה, צ'כוסלובקיה ופולין. לפי דו"ח שהגיע אל הפוליטבירו ב-30 באוקטובר 1989 (דו"ח שירר, Schürer-Papier), היה מצבה הכלכלי של גרמניה המזרחית על סף תהום, וכדי לעמוד בהחזר חובותיה למערב היה עליה, על פי הדו"ח, להביא לגידול חד בייצוא, יעד בלתי אפשרי לאור מצבה של התעשייה המקומית, על מכונותיה המיושנות ורמת הפריון הנמוכה שלה, ולירידה דרסטית של 30%-25% ברמת החיים - מה שהיה מביא בוודאות לסופו של המשטר{{הערה|1=[[#טיילור|טיילור]], עמ' 362}}.
 
בחלק חסוי של הדו"ח, שהובא רק לידיעתם של קרנץ וראש ממשלתו [[וילי שטוף]], נקבע כי גרמניה המזרחית תלויה לחלוטין בהלוואות משכנתה המערבית, ואם לא תצליח לגייס מדי שנה 8 עד 10 מיליארד מארק, לא תוכל לעמוד בפירעון חובותיה. למעשה קבע הדו"ח כי גרמניה המזרחית היא מדינה [[חדלות פרעון|חדלת פרעון]].
 
בסיכומו של דבר הציע הדו"ח "ליצור עוד במאה הנוכחית תנאים שייתרו את הגבול הקיים בין שתי המדינות הגרמניות", או במילים אחרות - איחוד הגרמניות. קרנץ עוד ניסה להתמודד עם המצב, אך בפגישתו עם גורבצ'וב במוסקבה, ב-1 בנובמבר, סורבה בקשתו לסיוע{{הערה|[http://www.chronik-der-mauer.de/index.php/de/Start/Index/id/754539 אתר chronik-der-mauer]}}.
 
חמור מכך, ההתנגדות למשטר הקומוניסטי תפסה תאוצה, והוא איבד את השליטה גם על ההפגנות, שהגיעו כבר לברלין. בתחילת חודש נובמבר נערכה הפגנה ובה השתתפו חצי מיליון בני אדם. בימים הבאים התפשטו ההפגנות בברלין מול בנייני וסמלי השלטון. צעקות כמו "הלאה חזירי השטאזי!", שבימים כתיקונם לא היו אזרחים מעזים להעלותן על דל שפתיהם, היו לדבר שבשגרה. ב-7 בנובמבר התפטרה הממשלה.
 
בבוקר 9 בנובמבר התבשרו חברי הפוליטבירו כי במהלך היממה שחלפה עזבו כ-20,000 מאזרחי המדינה לאוסטריה דרך [[צ'כוסלובקיה]]. בהחלטה שהתגבשה בבהילות, על רקע מחאות מהשכנה הקומוניסטית, קבעו חברי הפוליטבירו בין היתר כי:
{{ציטוט|תוכן='''"יציאה של קבע תתאפשר דרך כל מעברי הגבול של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית לרפובליקה הפדרלית הגרמנית ולברלין".'''}}
עוד נקבע בהחלטת הממשלה כי למעט מקרים חריגים, מתן ההיתרים ליציאה יהיה ללא תנאים, וללא הוכחת הצורך בנסיעה. ההחלטה הייתה אמורה להיכנס לתוקף החל מ-[[10 בנובמבר]]. [[גינטר שבובסקי]], חבר המפלגה הקומוניסטית ודובר הוועד המרכזי, כינס מסיבת עיתונאים ב-9 בנובמבר בשעות הערב ששודרה בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה המזרח גרמניים. כשנשאל לתוקף ההחלטה, ציין בטעות כי היא תקפה מרגע שהתקבלה ללא דיחוי.
 
הידיעה על כך התפשטה כאש בשדה קוצים, והמונים החלו לצבוא על מעברי הגבול בתור להחתמת דרכונים. הלחץ היה כה גדול, ומספר הפקידים מועט, עד כדי סיכון חייהם. בשעה 23:30 פרצו האלפים שניצבו בתור במעבר הגבול את הגדר ברחוב בורנהולמר, הדפו את קומץ השומרים וחדרו לשטח ברלין המערבית. הקצין הממונה על המעבר, אוברסטלויטננט{{הערה|מקביל בערך לסגן-אלוף בצה"ל}} האראלד יגר (Harald Jäger) החליט לוותר על אקט החתמת הדרכונים. תוך פחות משעה נפתחו כל מעברי הגבול, ללא התערבותם של אנשי משמר הגבול, שבנסיבות אחרות היו יורים בנמלטים. מאות אלפי אנשים ניצלו את ההזדמנות החדשה, ופרצות נפרצו בחומת ברלין ובגדרות הגבול עם המערב.
[[קובץ:BerlinWall2012.jpg|ממוזער|250px|השריד הארוך ביותר מחומת ברלין, גלריית הצד המזרחי]]
החומה נפלה. לאחר 28 שנות פיצול של העיר ושל המדינה, הייתה נפילתה לסמל לסיום [[המלחמה הקרה]], כפי שבעת קיומה הייתה לסמל הסכסוך הבין-גושי. לנפילת החומה היו השלכות מרחיקות לכת על גרמניה המזרחית ועל הגוש הקומוניסטי כולו. בדצמבר הוחלף קרנץ, והמונופול של המפלגה הסוציאליסטית בשלטון הסתיים. מאורע זה הוביל להאצה ברפורמות במזרח גרמניה שהביאו עד ל[[איחוד גרמניה (המאה ה-20)|איחוד גרמניה]] ב-[[3 באוקטובר]] [[1990]]. גם מעבר לגבולות גרמניה, ב[[רומניה]], השפיעו חדשות אלה על תחילת האירועים, שהובילו ל[[המהפכה הרומנית|מהפכה הרומנית]]. רבים סברו שיש לציין את ה-[[9 בנובמבר בגרמניה|9 בנובמבר]] כ[[יום האחדות הגרמנית]]; בתאריך זה גם נוסדה [[רפובליקת ויימאר]] בשנת [[1918]] ונכשל ניסיון [[הפוטש במרתף הבירה]] ב-[[1923]]. עם זאת, 3 באוקטובר נבחר ליום המציין את האיחוד, שכן ב-9 בנובמבר [[1938]] התחולל [[ליל הבדולח]], כך שבחירת תאריך זה נחשבה בלתי הולמת.
 
ב[[חג המולד]] 1989 הופיע המנצח [[לאונרד ברנשטיין]] בקונצרט חגיגי בברלין, בו הושמעה [[האודה לשמחה]] של בטהובן. ברנשטיין ביצע משחק מילים והגדיר את היצירה כ"אודה לחופש" על ידי החלפת המילה Freude (שמחה), שהייתה אמורה לשיר ה[[מקהלה]], במילה Freiheit (חופש). ב-1990 הופיעה סולנה לשעבר של להקת [[פינק פלויד]], [[רוג'ר ווטרס]] ב[[כיכר פוטסדאם]], שלא הרחק ממנה עבר קטע של החומה, באירוע [[צדקה]] ששיחזר את מופע [[The Wall|החומה]], יחד עם אמנים רבים נוספים, ובהם ה[[סקורפיונז]], [[שינייד אוקונור]] ו[[ואן מוריסון]].
 
=== שרידי החומה ===
 
[[קובץ:Berlin wall at Potsdamer Platz March 2009.jpg|250px|ממוזער|שמאל|קטע מן החומה שנותר בכיכר פוטסדאם כמצבת זיכרון ונתיב החומה מסומן על הקרקע, 2009]]
[[קובץ:גרפיטי על שרידי חומת ברלין הקטע הצפוני - ציירים בפעולה - Grafity on Berlin Wall.webm|250px|ממוזער|שמאל|גרפיטי על שרידי חומת ברלין הקטע הצפוני, ציירי גרפיטי מציירים על שרידי הקיר בשוק של יום ראשון]]
חלקים מעטים בלבד מהחומה נותרו ומשמשים אתרי הנצחה. רוב החומה נהרס לחלוטין על ידי ההמונים, אשר מיהרו לקחת פיסות בטון "מקוריות" מהחומה כמזכרת. גם הקטעים שנותרו אינם נראים ב[[העשור השני של המאה ה-21|עשור השני של המאה ה-21]] כפי שנראו בתקופת העיר המפוצלת.
 
בין הקטעים שנשארו קטע הקרוי "[[גלריית איסט סייד|גלריית הצד המזרחי]]", בן 1,300 מטרים, ליד תחנת הרכבת המזרחית (Ostbahnhof), בו הצד המזרחי של החומה מכוסה ב[[ציור קיר|ציורי קיר]] של אמנים; דבר זה לא היה מתאפשר בתקופת גרמניה המזרחית - בתקופה זו היה זה דווקא צידה המערבי של החומה שכוסה ב[[גרפיטי]]. חלקים אחדים מהגלריה עוסקים בביקורת על גרמניה המזרחית. ציור אחד מן החומה מוקדש לישראל, ובו דגל ישראל מצויר על דגל גרמניה. חלקים נוספים של החומה אשר עומדים על תילם ניתן למצוא בכיכר פוטסדאם ובקרבת [[צ'ק פוינט צ'ארלי]].
 
קטע נוסף, ברחוב ברנאואר שבצפון ברלין, הוגדר כאתר הזיכרון הרשמי לחומת ברלין {{אנג|Gedenkstätte Berliner Mauer}}. לאורך קטע מהחומה שוחזרה 'רצועת המוות' במלואה, כולל מגדלי שמירה ותאורה, וניתן לצפות עליה ממגדל שנבנה בסמוך. במגדל יש מרכז תיעוד לתולדות החומה ולאורך הרחוב פזורים שלטים רבים הממחישים נושאים הקשורים לחומה ולבריחה (בין השאר מסומנות באבנים מספר מנהרות-בריחה שנחפרו שם).
 
ב-[[2011]], כחלק מחגיגות 100 שנה להולדתו של נשיא ארצות הברית לשעבר [[רונלד רייגן]], הוצבה פיסה מחומת ברלין המנותצת, לצד פסל שלו, ב[[כיכר גרוונר]], ב[[לונדון]], ליד השגרירות האמריקאית שם, כאות הכרה בפועלו של רייגן להפלתה של החומה{{הערה|[http://www.bbc.co.uk/news/uk-14009137 Ronald Reagan statue unveiled at US Embassy in London] 4 ביולי 2011, באתר BBC}}. שרידים מהחומה מונחים גם במקומות רבים בעולם, וביניהם, [[עין הוד]] בישראל.
 
=== גלריית תמונות: נפילת החומה ושרידיה ===
{| =align
|<gallery widths="190px" heights="150px" perrow="4">
תמונה: DF-ST-91-01392.JPEG| 14 בנובמבר 1989: תושבים ממזרח ברלין נכנסים למערב העיר דרך צ'ק פוינט צ'רלי
תמונה:Bundesarchiv Bild 183-1990-0105-029, Berlin, Loch in Mauer am Reichstag.jpg|בקע בחומת ברלין, 1990
תמונה:Crane removed part of Wall Brandenburg Gate.jpg|פירוק החומה, דצמבר 1989
 
תמונה: Eastside_galery_Brezhnev_Honecker.jpg|[[גרפיטי]] על שרידי החומה ברחוב Mühlenstraße, בגלריית הצד המזרחי, המבוסס על הצילום המפורסם של [[ברז'נייב]] ו[[הונקר]], כשהם מתנשקים על רקע החומה הנשברת
תמונה: Bundesarchiv Bild 183-1991-0131-303, Berlin, Abbau Grenzübergang Checkpoint Charlie.jpg|רחוב [[פרידריכשטראסה]] נפתח לתנועה לאחר שסולקו ממנו מבני [[צ'ק פוינט צ'רלי]]
תמונה:Berliner mauer kennzeichnung.jpg|נתיב החומה מסומן על הכביש
</gallery>
|}
 
==חומת ברלין בתרבות==
חומת ברלין ומעבר הגבול צ'ק פוינט צ'רלי הפכו גם לסמל בספרות הריגול הקשורה למלחמה הקרה, שהתפתחה במערב בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. החומה זכתה לאזכורים רבים בספרות, מוזיקה ובקולנוע.
* בספרות
** בספר "[[המרגל שחזר מן הכפור]]" (1963), סמיילי, המסתייג מן המבצע אליו מתנדב לימאס, גיבור הספר, ממתין ללימאס על יד חומת ברלין בעת שזה מנסה לטפס מעל החומה{{הערה|1=הספר יצא לאור ב-1963, כשהחומה עוד הייתה בשלביה הראשונים}}. הספר זכה גם לעיבוד לקולנוע באותו שם.
** בספרו של [[אברהם ב. יהושע]], "מולכו", מנצלת עולה מ[[ברית המועצות]], שלא נקלטה ב[[ישראל]], את ברלין המזרחית כנתיב חזרה למולדתה. גיבור הספר, מולכו, שליווה אותה בנסיעה מישראל לברלין, עובר עמה בחברת תיירים רבים מן המערב למזרח וממתין מן הצד ב[[קבר החייל האלמוני]] לראות כיצד תתקבל עתירתה לחזור למזרח.
* בקולנוע
** בסרט הקומי [[סודי ביותר!]] (1984), מתוארים עלילותיו של זמר רוק צעיר אמריקאי שמגיע לפסטיבל בינלאומי ב[[גרמניה המזרחית]], אשר נתקל בהשלכות של חומת ברלין על תושבי גרמניה לאורך הסרט.
** הסרט הגרמני "[[המנהרה]]" (2001) עוסק בניסיון בריחה דרך מנהרה שנחפרת מתחת לחומת ברלין.
** עלילת הסרט הגרמני "[[חיים של אחרים]]" מתחילה בשנת [[1984]], בחקירה של תושב מזרח ברלין החשוד שסייע, או שיודע מי סייע, לתושב אחר לחצות את החומה. לקראת סוף הסרט עובדים זוטרים ב[[שטאזי]] נוטשים את עבודתם כאשר הם שומעים בחדשות על קריסת החומה.
** הסרט "[[להתראות לנין!]]" (2003) אינו עוסק בחומה עצמה, אלא במעבר פתאומי מהזמן שלפני נפילת החומה לזמן בו החומה כבר נפלה. הגיבורה, סוציאליסטית נאמנה, לוקה ב[[אוטם שריר הלב]] ונופלת ל[[תרדמת]] למשך שמונה חודשים, שבתומם מקבלים ילדיה הוראות מהרופא למנוע ממנה כל התרגשות. כדי לקיים את הוראות הרופא הם מדמים מציאות שעל פיה החומה כלל לא נפלה והמשטר הוא אותו המשטר ששרר קודם.
** הסרט [[שם קוד מ.ל.א.ך]], שעוסק בשיתוף פעולה נדיר בין המזרח הסובייטי למערב, נפתח ברקע על המלחמה הקרה והקמת החומה. במהלך הסרט, הגיבור עובר את החומה במעבר צ'ארלי.
* במוזיקה
** בספטמבר 1990, הופיע סולן להקת [[פינק פלויד]] לשעבר, [[רוג'ר ווטרס]], עם אמנים ידועים רבים בהופעה [[The Wall: Live in Berlin]]. בהופעה נוגנו ברצף כל שירי אלבום האולפן [[The Wall]], לציון נפילתה של חומת ברלין 8 חודשים מוקדם יותר.
** באלבומם האחרון של להקת [[פינק פלויד]], [[The Division Bell]], כלול השיר "[[A Great Day For Freedom]]" {{כ}}(1994), שנכתב על רקע נפילת חומת ברלין.
* ברשת
**ב-10 בנובמבר [[2014]], לכבוד החגיגות לציון 25 שנה לנפילת החומה, [[גוגל (חברה)|גוגל]] הוציאה סרטון המתאר בעיקר את שרידי החומה הפזורים בכל רחבי העולם (כולל, כאמור, [[עין הוד]]){{הערה|1=[https://www.youtube.com/watch?v=R5bh6_UsJ7I 25 שנה לנפילת חומת ברלין], באתר [[יוטיוב]]}}{{הערה|1={{דודל|25th-anniversary-of-the-fall-of-the-berlin-wall|{{כ}}25 שנה לנפילת החומה}}}}.
 
== ראו גם ==
{{קישורי פורטל|ברלין|שם1=ברלין|גרמניה|שם2=גרמניה}}
* [[אוסטלגיה]]
 
== לקריאה נוספת ==
{{עוגן|טיילור|
* [[פרדריק טיילור (היסטוריון)|פרדריק טיילור]], '''חומת ברלין: 13 באוגוסט 1961 - 9 בנובמבר 1989''' (מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש), [[הוצאת מטר]], תל אביב תשס"ט, 2008}}
 
== קישורים חיצוניים ==
{{מיזמים|ויקיציטוט=חומת ברלין|ויקישיתוף=Category:Berlin Wall|שם ויקישיתוף=חומת ברלין}}
* [http://sharemap.org/public/West_and_East_Berlin#!flash מפה אינטראקטיבית של ברלין והחומה]
* [http://www.chronik-der-mauer.de/index.php/de/Start/Detail/id/593839/page/11 כרוניקה של חומת ברלין, אנגלית וגרמנית]
* [http://www.berliner-mauer-gedenkstaette.de/en/the-historical-site-11,51,3.html אתר זיכרון לחומת ברלין, באנגלית וגרמנית]
* {{סרטונים}} [https://youtu.be/M22kmsm0hG0 הקמת חומת ברלין], 1961, ארכיון הסרטונים של [[AP]]
* {{וידאופדיה|10262|נפילת חומת ברלין}}
* {{הארץ|[[שלמה אבינרי]]|20 שנה לנפילת חומת ברלין, מתי יהיה הגוש הסובייטי דמוקרטי|1.1288867|6 בנובמבר 2009}}
* {{הארץ|[[תום שגב]]|20 שנה לנפילת חומת ברלין, תום שגב במסע זיכרון אל ההווה|1.1288876|6 בנובמבר 2009}}
* {{הארץ|[[שגיא כהן]]|20 שנה לנפילת חומת ברלין, כך נולדה "גרמניה האחרת"|1.1288799|6 בנובמבר 2009}}
* {{הארץ|עופר אדרת|20 שנה לנפילת חומת ברלין, איך סוכנות המודיעין של גרמניה המערבית נכשלה בחיזוי האירוע|1.1288798|6 בנובמבר 2009}}
* {{נענע10||הברלינאים מוחים: אל תזיזו את החומה|961790|2 במרץ 2013||news}}
* משה ריינפלד, [http://www.gotravel.co.il/travel/index.asp?p=258 חומת ברלין רקע היסטורי], GoTravel
* {{הידען|סיינטיפיק אמריקן ישראל|כיצד סייע המדע לנפילת חומת ברלין? /גונג'אן סינהה|how-science-helped-bring-down-the-berlin-wall-1011147|9 בנובמבר 2014}}
* 25 שנה להפלת חומת ברלין; פרסום תעודות משרד החוץ ב [http://israelidocuments.blogspot.co.il/2014/11/25.html בלוג של ארכיון המדינה]
* [http://web.nli.org.il/sites/NLI/Hebrew/collections/personalsites/Israel-Germany/Division-of-Germany/Pages/Iron-Curtain-Fall.aspx מעבר ל"מסך הברזל": גרמניה המזרחית ונפילת החומה] באתר [[הספרייה הלאומית]]
* {{גלובס|אסף אוני|תיקון עולם: 30 שנה אחרי, ההשפעות של נפילת חומת ברלין עדיין מחלחלות וגם הפערים, התסכול והפחד עדיין כאן|1001306316|8 בנובמבר 2019}}
 
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}
 
{{המלחמה הקרה}}
{{ערך מומלץ}}
 
[[קטגוריה:חומת ברלין|*]]
[[קטגוריה:גרמניה המזרחית: היסטוריה]]
שורה 387 ⟵ 11:
[[קטגוריה:חומות|ברלין]]
[[קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו]]
היום מזמינים פיצה
 
<br />
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/חומת_ברלין"