|
[[קובץ:Templers.jpg|שמאל|ממוזער|250px|טמפלרים לצד בית העם, [[וילהלמה]]]]
[[קובץ:MatheusFrank22.jpg|שמאל|ממוזער|250px|משפחת פרנק מ[[המושבה הגרמנית בירושלים]]]]
<br />
[[קובץ:Templer_Cemetery_Jerusalem.JPG|שמאל|ממוזער|250px|בית הקברות הטמפלרי ב[[המושבה הגרמנית בירושלים|מושבה הגרמנית בירושלים]]]]
'''הטמבלים''' הם חברי '''ארגון נאצי=''' (ב[[גרמנית]]: '''Tempelgesellschaft''' - לובילובילובילובי), תנועה דתית [[נצרות פרוטסטנטית|פרוטסטנטית]] שנוסדה ב[[וירטמברג]] שבדרום [[גרמניה]] באמצע [[המאה ה-19]]. חברי התנועה פרשו מה[[לותרניזם|כנסייה האוונגלית]] (לותרנית) של [[ממלכת וירטמברג]]. מייסדה ואביה הרוחני של התנועה, [[כריסטוף הופמן]], שאף להכשיר את הקרקע לקראת [[הביאה השנייה]] של [[ישו]] ולקרב את הגאולה, לפי האמונה ה[[נצרות|נוצרית]] בירקנשטוק אנד איי אופ.
לפי אמונתם של הטמפלרים, קירוב הגאולה יכול היה להתבצע רק באמצעות מגורים ועבודה קשה ב[[ארץ הקודש]], ב[[ירושלים]], שבה הם שאפו לקיים מודל של חיים אידיאליים באמצעות הקמת כפרים יצרניים. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת [[המאה ה-20]] התיישבו מאות טמפלרים במושבות אחדות שהוקמו ברחבי [[ארץ ישראל]], בהן עסקו ב[[חקלאות]], ב[[עבודה (כלכלה)|מלאכה]] וב[[מסחר]], וקיימו חיים קהילתיים עשירים תוך יחסי שכנות טובה עם [[ערבים]] ו[[יהודים]].
עם עליית [[המפלגה הנאצית|הנאצים]] לשלטון ב[[גרמניה]] החלו חברים מן הקהילות הטמפלריות בארץ ישראל לעסוק בפעילות פוליטית נאצית ואף הצטרפו למפלגה הנאצית. כמו כן התגייסו חלק מבני הקהילה הטמפלרית ל[[וורמאכט]]. עם פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]] ריכזו שלטונות [[המנדט הבריטי]] את הטמפלרים, שהוגדרו כאזרחי אויב, במחנות מעצר. המושבות החקלאיות [[שרונה (מושבה)|שרונה]], [[אלוני אבא|ולדהיים]], [[וילהלמה]] ו[[בית לחם הגלילית]], הפכו למחנות הסגר. המעצר נבע מחשש שיהוו [[גיס חמישי]]. משם גירשו הבריטים את מרביתם ל[[אוסטרליה]]. תמורת שחרור חלק מהם הוחזרו לארץ יהודים בעלי [[אזרחות ארץ ישראלית]] ששהו ב[[מחנה ריכוז|מחנות ריכוז]] ב[[אירופה]].
ב-[[17 באפריל]] [[1948]] כבשו כוחות [[ההגנה]] את המושבות ולדהיים ובית לחם הגלילית, ואחרוני המתיישבים שנותרו במושבות הטמפלרים גורשו מהארץ, תחילה ל[[קפריסין]] ואחר כך הצטרפו לקרוביהם באוסטרליה. עם קום המדינה, כשנכסי המקרקעין של [[הנציב העליון]] עברו לידי מדינת [[ישראל]], הפכו אדמותיהם לאדמות מדינה בבעלות מדינת ישראל ובניהול [[מינהל מקרקעי ישראל]]. רכושם של הטמפלרים, לרבות ה[[מקרקעין]] רב הערך של מושבותיהם, הועברו לניהול [[האפוטרופוס על נכסי נפקדים]].
כחלק מ[[הסכם השילומים]] בין מדינת ישראל לגרמניה בשנת [[1952]] הוסכם עקרונית גם על פיצוי שתשלם ישראל לטמפלרים על הרכוש שהיה להם בישראל. תהליך המשא ומתן על גובה הפיצויים והעברת הפיצויים לטמפלרים ארך כעשר שנים. עד שנת [[1962]] שילמה ממשלת ישראל לטמפלרים וליורשיהם 54 מיליון [[מארק גרמני]] (שהיו כשלושה עשר מיליון [[דולר]]) כפיצויים בגין אדמותיהם ונכסיהם, סכום שהיה כ-10% מהסכום אותו תבעו הטמפלרים.
==היסטוריה ==
===ייסוד התנועה===
רעיונם של הטמפלרים צמח מה[[פייטיזם]] של [[המאה ה-17]], רעיון שבישר על רוח חדשה ב[[לותרניזם|כנסייה הלותרנית]] באמצעות חיזוק ה[[אמונה]] שבלב, אהבת הזולת וחזרה לראשית ה[[נצרות]]. הדמויות שעמדו בראש הקהילה החדשה היו שתיים, כריסטוף הופמן ו[[גאורג דויד הארדג]]. בקרב הקהילה התגבש הרעיון של כינוס עם האל בירושלים: "אך בקשו ראשונה את מלכות האלוהים, וצדקתו וכל החפצים ההם יינתנו לכם מתנות נוספות" ([[הבשורה על-פי מתי]] ו' 33). הכוונה הייתה לטפח עדת מאמינים, שיהיו מחוננים במתנת הרוח ועשיית ניסים, תוך תיקון סדרי עולם והצלתו מבבל החדשה.
בקהילה התקיימה אווירה משיחית, וכוונה ליצור עם חדש שבו היחיד יהיה ה[[מקדש]], בעקבות הפסוקים:
{{ציטוט|תוכן=" הֲלֹא יְדַעְתֶּם כִּי הֵיכַל אֱלֹהִים אַתֶּם וְרוּחַ אֱלֹהִים שֹׁכֵן בְּקִרְבְּכֶם׃ וְאִישׁ אֲשֶׁר יַשְׁחִית אֶת־הֵיכַל אֱלֹהִים הָאֱלֹהִים יַשְׁחִית אֹתוֹ כִּי הֵיכַל אֱלֹהִים קָדוֹשׁ וְאַתֶּם הֵיכָלוֹ"{{הערה|[[האיגרת הראשונה אל הקורינתים]] ג' 16}}}}
מאחורי הרעיון עומדת התפיסה של "הגשמת מלכות אלוהים על פני הארץ תוך מסר אהבה יום יומי". המקדש שיקום הוא של עם האל, אשר יהווה את משכן האלוהים, יבטל את הכנסייה המסורתית ויקיים כנסייה אנושית.
ב-[[1856]] הוקמה חוות הכשרה בקירשנהרדוף שבגרמניה, והופמן יצא והציג את הרעיונות בעיתון הקהילה "די וארטה" (Die Warte, "המצפה"):
{{ציטוט|תוכן="התיישבות הטמפלרים בפלשתינה צריכה להיות דוגמה לאהבת האמת והצדק, לסדר ולחריצות, לעזור להם להתגבר על חוסר הידע על ידי מסירת תרבות אירופית להעלאת מצבם המוסרי והרוחני ולמען רווחתם החומרית."}}
===ההתיישבות בארץ ישראל===
[[קובץ:HaifaColony.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[המושבה הגרמנית (חיפה)|המושבה הגרמנית בחיפה]]]]
[[קובץ:BeitHaam.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מבנה [[בית העם הטמפלרי]] ב[[חיפה]]]]
[[קובץ:Beytbadtempler.JPG|שמאל|ממוזער|250px|בית הבד שהקימו הטמפלרים בשרונה]]
[[קובץ:The Sarona Templer Settlement taken between 1898 and 1946.jpg|שמאל|ממוזער|250px|המושבה שרונה]]
[[קובץ:Templar buildings in the Sharona colony on Kaplan Street 2.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שרידים של מבנה טמפלרי בשרונה (כיום רחוב קפלן)]]
לאחר ששלחו "מרגלים" שיתורו את הארץ בשנת [[1858]], ולאחר מספר ניסיונות כושלים של קבוצות קטנות להיאחז בקרקע ב[[עמק יזרעאל]], הגיעו בשנת [[1868]] 454 מחברי התנועה מ[[וירטמברג]] לארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון [[האימפריה העות'מאנית|עות'מאני]]. עם הגיעם הקימו את [[המושבה הגרמנית (חיפה)|המושבה הגרמנית בחיפה]], לאורך הרחוב שנקרא כיום [[שדרות בן-גוריון (חיפה)|שדרות בן-גוריון]] (רחוב הכרמל בשמו הקודם). כעבור שנה ([[1869]]) הקימו 320 מתיישבים נוספים את המושבה השנייה, ב[[יפו]]. המושבה החקלאית הראשונה שהקימה התנועה הייתה [[שרונה (מושבה)|שרונה]], שהוקמה בשנת [[1871]] על אם ה[[דרך יפו-שכם]] ובה 269 מתיישבים. ב-[[1873]] הקימו 300 מתיישבים טמפלרים מושבה ב[[עמק רפאים]] בירושלים, אזור המכונה עד היום "[[המושבה הגרמנית (ירושלים)|המושבה הגרמנית]]". [[פרוור]] של המושבה בחיפה הוקם על הכרמל ונקרא "[[כרמלהיים]]". בסיום גל ההתיישבות הראשון ישבו במושבות ברחבי הארץ 1,340 איש, שעסקו ב[[חקלאות]], [[עבודה (כלכלה)|מלאכה]], [[מסחר]], [[תחבורה]], [[תיירות]], [[אדריכלות]] ועוד.
ב-[[1898]] [[מסע וילהלם השני לארץ ישראל|ביקר בארץ ישראל]] [[הקיסרות הגרמנית|קיסר גרמניה]] [[וילהלם השני, קיסר גרמניה|וילהלם השני]]. עם חזרתו ל[[גרמניה]] החליטה אשתו [[אוגוסטה ויקטוריה, קיסרית גרמניה ומלכת פרוסיה|אוגוסטה ויקטוריה]] להקים עמותה שתתמוך במפעל הטמפלרי, ולאחר 30 שנה בהן לא הוקמו מושבות חדשות, החל גל ההתיישבות השני של הטמפלרים. ב-[[1903]] הוקמה בסמוך למושבה הוותיקה ביפו שכונה טמפלרית נוספת, "[[המושבה האמריקאית-גרמנית ביפו#שכונת ולהאלה|ולהאלה]]" שמה, שאיכלסה את הדור השני של המתיישבים. באותה תקופה הוקמו גם שלוש מושבות חקלאיות מחוץ לערים הגדולות: "[[וילהלמה]]" ([[1902]]) - כיום מושב [[בני עטרות]] הסמוך ל[[נתב"ג]], בית-לחם ([[1906]]) - כיום המושב בית לחם הגלילית, ו"ולדהיים" (מילולית "בית היער", [[1907]]) - כיום מושב אלוני אבא. דרומית לחיפה ממול לכפר הערבי '''טירה''', התיישבו מספר משפחות וקראו למקום [[נויהרדטהוף]]. ערביי טירה התנכלו למתיישבים וב-[[1910]] רצחו את האיכר פריץ אונגר, פרשה שגרמה לסכסוך דיפלומטי בין גרמניה לטורקיה. ערב [[מלחמת העולם הראשונה]] מנו קהילות הטמפלרים ברחבי הארץ 2,200 נפש.
הטמפלרים נהנו מקשרים טובים עם השלטונות העות'מאניים, זכו להערכתם של הערבים והיהודים, ותרמו רבות להתפתחותו של [[היישוב]] בארץ ישראל. הם הביאו עמם מאירופה כלים ושיטות עיבוד מודרניות ל[[חקלאות]] כ"משק מעורב", גידולים חדשים ([[דבורת הדבש]] מתורבתת ונראה שהיו בין מביאי ה[[אקליפטוס]] לארץ), משק חלב מודרני, כרכרות רתומות לסוסים וסגנון אדריכלי אירופי.
[[יואל משה סלומון]] כתב בעיתון [[יהודה וירושלם]] ([[1877]]):
{{ציטוט|תוכן=שמנו לבינו גם על הקאלאניאות אשר יסדו זה כמה שבעה שנים האשכנזים בני וויטינבערג (לא מבני עמינו) ובתיהם בנויות במשטר נאה, ככל ערי אירופי, ברחובות רחבות ובנינים מפוארים עד אשר האיש אשר יתהלך ברחובותיהם, ישכח כי רגליו תדרכנה בארץ הנשמה, וידמה כי הנהו באחת מערי אירופא הנושבות. ככה התהפכה הארץ הנשמה הזו לארץ נושבה בשנים מועטות, ויושביהם רואים פרי בעמלם. המראַה הנעימה הזאת תלביש את לבב האיש הישראלי צער ויגון, ענג ונחת יחד. לבבו ישמח בראתו כי ארצינו הקדושה מוכשרת להתהפך כגן אלקים אם תעבד ביד חרוצים, ורבת און היא להשביעם להם חמודות, עד כי לא יקוו לאיש ולא ייחלו לבני אדם. ויתרון לה מכל ארצות אירופא, והעד על זה כי אנשים אשר לא מבני עמינו עזבו מולדתם ונאחזו בארץ הקדושה, ולוא לא מצאו היתרון להאדמה הברוכה הזאת על אדמת מולדתם, כי אז לא נעו אל ארץ נכריה למו. ולעומת זאת כלימה תכסה פנינו, בזכרינו כי העמים אשר לא במני עמינו יהיו הראשונים לחונן ארצינו הקדושה - ואנחנו, עם בני ישראל, נעמוד מרחוק ולא נמהר לנחם את האם קדושה הצמאה לבניה, ולא נשים לבינו להסיר מסוה אלמנותה מפניה.|מקור=יהודה וירושלם תרל"ז-תרל"ה|מרכאות=כן}}
אחרי מלחמת העולם הראשונה, הקים מרטין שטול, חתנו של גוטליב שומכר, יחד עם טמפלרים נוספים, את "חוות שטול" על שטח של כ-400 [[דונם]]. המבנים היו במקום בו נמצא היום קיבוץ [[שמרת]], חלק מהאדמות שייכות היום ל[[בוסתן הגליל]].
ניסיונות התיישבות נוספים היו ב[[רמלה]], ב[[ג'נין]] וב[[אשדוד]]. אחד מניסיונות ההתיישבות נעשה ב[[עמק בית שאן]] ב[[שנות ה-20 של המאה ה-20]], שעה שטמפלרים רכשו קרקעות בין [[טירת צבי]] ל[[שדה אליהו]] של ימינו והקימו שם שלושה מבנים מלבני בוץ שהיו ייחודים בפתרונות שנתנו לבעיית החום הכבד של עמק בית שאן. מבנים אלו נהרסו בינתיים וברעפים נעשה שימוש לקירוי בית הכנסת של שדה אליהו.
===דור ההמשך===
בתחילת דרכם היו הגרמנים שהגיעו לארץ בעלי תפיסה דתית משיחית. במשך הזמן ירדו חשיבות הדת והתפיסה המשיחית בקרב בני הדור השני והשלישי, והם היו לחקלאים ואנשי מקצוע המגובשים בתפיסות חילוניות ללא השפעת אנשי הדת. הם לא קיבלו את הנתינות העות'מאנית (או את הבריטית מאוחר יותר), והמשיכו לשמור על נתינותם הגרמנית, ולכן גם לא הכיר בהם השלטון המקומי כ"עדה דתית מקומית" וענייניהם התנהלו לפי המשפט האזרחי הגרמני. הם נשארו נאמנים לרייך הקיסרי ערב [[מלחמת העולם הראשונה]], וצעירים רבים הצטרפו גם לכוחות הגרמניים הלוחמים. רק מעטים שבו מן המלחמה.
ב-[[1917]] נכבשו דרומה ומרכזה של ארץ ישראל על ידי [[חיל המשלוח המצרי (1916)|חיל המשלוח המצרי]] בפיקוד בריטי, אשר הטיל בה [[ממשל צבאי]]. הטמפלרים, אזרחי [[האימפריה הגרמנית]] המובסת, נחשבו נתיני אויב ופעילותם נאסרה, ולמרות זאת את [[קו שתי העוג'ות#הקרב על מעברות הירקון (העוג'א המערבית)|ההכנות וההצטיידות לצליחת הירקון]] רכזו הבריטים בשרונה ובפרדסיה ונעזרו לשם כך בתושבי שרונה. ב-[[1918]] הוגלו 850 מבין תושבי מושבות הטמפלרים הדרומיות ל[[מצרים]], שם הושמו במחנה מעצר. 300 מתוכם גורשו חזרה לגרמניה. עם ייסודו של הממשל האזרחי של [[המנדט הבריטי]] בארץ ישראל ביולי [[1920]] הורשתה מחדש פעילות הטמפלרים בארץ, ובמהלך השנים 1920–[[1921]] שבו הגולים ממצרים ומגרמניה. את מושבותיהם מצאו חרבות, שוממות ובזוזות, והם ניגשו מיד לשקמן. בתוך שנים אחדות של עבודה חרוצה חזרו המושבות ברחבי הארץ לפרוח, להיות דגם מוצלח להתיישבות ולספק מוצרי חקלאות ושירותים שונים לאוכלוסיית הארץ.
===תקופת המשטר הנאצי===
[[קובץ:Swastika_flag_in_Jerusalem.jpg|שמאל|ממוזער|250px|דגל צלב קרס מעל מלון פאסט בירושלים, 1933]]
[[קובץ:TemplerBarn.jpg|שמאל|ממוזער|250px|איכרים טמפלרים ב[[גורן]], שרונה או וילהלמה]]
מרבית הגרמנים הטמפלרים שחיו בארץ ישראל בשנות השלושים, תקופת עליית [[המפלגה הנאצית]] לשלטון ב[[גרמניה הנאצית|גרמניה]], השתדלו לשמור על נייטרליות. הם נזקקו ליחסים טובים עם השוק המקומי היהודי שרכש מהם את מרבית תוצרתם, ועם האוכלוסייה הערבית שספקה להם את כוח העבודה הזול. עם זאת, הם נחשפו יותר ויותר לתעמולת המפלגה הנאצית, ורעיונות נאציים החלו לפעפע בקרב חברים מבני הקהילה. קרל רוף, [[אדריכל]] מ[[חיפה]], ייסד את סניף המפלגה הנאצית בארץ ישראל. הוא נולד בחיפה ועבר עם רעייתו לגרמניה, שם הצטרף למפלגה הנאצית וקיבל את רעיונותיה, אותם הביא לארץ ישראל. בתחילת [[1933]] הוגשו בארץ ישראל 14 בקשות הצטרפות למפלגה הנאצית. קרל רוף שימש נציג המפלגה בא"י מטעם ארגון משרד החוץ - "לנדספרטראונסמן פלשתינה", ועסק בעיקר בהעברת חומר מגרמניה וגיוס חברים נוספים תוך חיזוק מעמדה של המפלגה.
[[חרם אחד באפריל 1933|החרם כנגד היהודים]] בגרמניה הנאצית בחודש אפריל 1933 פגע בעקיפין בקהילה הגרמנית בארץ. היהודים השתדלו שלא לקנות סחורות מתוצרת גרמנית, דבר שפגע במסחר הגרמני המקומי. בעקבות החרם פנתה הקהילה הטמפלרית הארצישראלית לגרמניה בבקשה להפסיק את החרם האנטי יהודי, פניה שעוררה את כעסם של הנאצים המקומיים. הייתה זו הפעם היחידה שבה התערבה הקהילה הגרמנית בארץ ישראל בענייני המדינה הגרמנית. הסמלים של המפלגה הגיעו גם לארץ ישראל, ו[[צלב הקרס]] שימש את הגרמנים כמגן בפני התקפות ערביות על מכוניותיהם. אך מנהיגי המפלגה בארץ הבינו כי קיימת בעיה עם הקהילה היהודית. עיתון הקהילה הטמפלרית "די וארטה" כתב: "אל לנו לשכוח שאנחנו חיים בארץ לא גרמנית, בקרב אוכלוסייה לא גרמנית, ושמשימתנו בפלשתינה אסור שיהיה לה אופי פוליטי. תהיה זו טעות אם אלה בינינו שמקבלים על עצמם את עקרונות הנציונל-סוציאליזם ילעגו לאלה שעדיין מהססים ויפגעו בהם. אין ספק שכולנו היינו ועודנו גרמנים פטריוטים טובים".
בכינוסים של הגרמנים בארץ ישראל החלו להרצות על עקרונות המפלגה הנאצית ולהפיץ את האידאולוגיה החדשה. בנובמבר 1933 כבר היו רשומים בארץ ישראל 42 חברים במפלגה הנאצית. הקונסוליה הגרמנית פעלה יחד עם נציגי המפלגה הנאצית בארץ, ומן הספריות הגרמניות הוצאו ספרים "אסורים" והוכנסו ספרי [[התעמולה הנאצית|תעמולה נאציים]]. באפריל גם הוחלט לברך את כולם במועל יד וב"הייל היטלר". בחודש יוני [[1934]] החליטה המפלגה שלא להשכיר דירות ליהודים, וחזית העבודה הגרמנית פעלה בעניין במלוא המרץ. הילדים הצעירים החלו נוטלים חלק בפעילות של תנועות הנוער הגרמניות, וקבוצות צעירים נסעו לגרמניה ל[[מחנה קיץ|מחנות קיץ]], שם קיימו פעולות לחיזוק האידאולוגיה הנאצית וקיבלו כלים שבעזרתם יוכלו להשפיע על המבוגרים.
בכינוס של הקהילה בשנת 1934 קבעו הנציגים הנאצים כי המפלגה היא זו שתכתיב את מהלך העניינים הגרמניים בארץ. הפעיל הנאצי קורנליוס שוורץ מונה כראש הקהילה בארץ ישראל, וקיבל את התואר של Landesgruppenleiter. הוא התרכז במיוחד בתעמולה נגד היהודים ובמלחמה מתמשכת ב[[הסכם ההעברה]], ומאוחר יותר פעל נגד [[תוכנית החלוקה]] של [[ועדת פיל]]. המפלגה הנאצית שמה דגש על [[חינוך]] הצעירים, חינוך שהיה תלוי בגרמניה הן בתקציביו והן בעובדה שהמסיימים נזקקו להכרה בתעודות הגמר של בתי הספר בארץ להמשך לימודיהם בגרמניה. המורים בבתי הספר חויבו להשתייך להתאחדות המורים הנאציים. משלחת של 70 בני נוער יצאה לסיור בגרמניה, וכשחזרו הביאו אתם מסר נאצי ברור, תוך הבעת צער על כך שלא הצליחו להשתתף בכינוס ב[[נירנברג]] (בטקס [[חוקי נירנברג|חוקי הגזע]]).
[[קובץ:Jaffa Oranges.jpg|שמאל|ממוזער|150px|[[חותם]] ששימש את הטמפלרים לסמן תפוזים שגודלו ב[[שרונה (מושבה)|שרונה]] וב[[ווילהלמה]] ואשר נשלחו ליצוא]]
שנת 1935 הייתה שנת שיא בייצור החקלאי של הטמפלרים במושבות הצפוניות. המתח עם היישוב היהודי ב[[עמק יזרעאל]] עלה על רקע האירועים בגרמניה, ובשלב זה כבר נמנו בארץ ישראל 250 חברי מפלגה.
ב-[[19 באפריל]] [[1936]] פרץ [[המרד הערבי הגדול]]. הטמפלרים הכריזו על נייטרליות, ואכן בפרוטוקולים של הקהילה בבית לחם הגלילית ניתן לראות כי הקהילה החליטה שלא לסייע לערבים בפעילות נגד היהודים, דבר שלא מנע מיחידים לשתף פעולה עם נציגי [[הוועד הערבי העליון]]. הגרמנים סיפקו נשק, עזרו לארגן מהומות ב[[טבריה]], וחברי כנופיות ערבים הסתתרו בוולדהיים ובבית לחם הגלילית. הרמן סוס מוולדהיים אף הניח [[מוקש]] ב-[[14 במרץ]] [[1939]] ליד [[אלונים]], שגרם להרג שלושה צעירים בני הקיבוץ. המרד הערבי היקשה מאוד על הגרמנים, אבל חיזק את מעמדה של המפלגה ששלחה מתנדבים למושבות החקלאיות כדי לעזור למתיישבים, במקום הערבים שהכריזו על השביתה. לנוכח מצבם העדין של הגרמנים, שנמצאו בין היהודים לערבים בזמן המרד, פנה קורנליוס שוורץ לגרמניה וביקש שלא לשלוח לארץ ישראל את ה[[עיתון]] הנאצי '[[דר שטירמר]]': "אנו כאן בארץ היהודים...עלינו להיאבק מלחמה קשה...ולפיכך עלינו להימנע מכל דבר, העלול לשפוך עוד שמן על המדורה".
בינואר 1938 גדל מספר חברי המפלגה הנאצית ל-330 (17% מן האוכלוסייה הגרמנית בארץ). האזרחים הגרמנים השתתפו ב-9 באפריל ב[[משאל עם]] על [[אנשלוס|סיפוח אוסטריה]] (הם עלו על האוניה "מילווקי" והצביעו מחוץ למים הטריטוריאליים). 173 הצביעו כן, לעומת 6 שהצביעו לא.
===מלחמת העולם השנייה===
[[קובץ:Aloneyabbachurch.JPG|שמאל|ממוזער|250px|הכנסייה האוונגלית במושבה ולדהיים (כיום [[אלוני אבא]])]]
ימים אחדים לפני פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]], ב-[[20 באוגוסט]] [[1939]], הגיע [[מברק]] המזמן את האזרחים הגרמנים חייבי גיוס להתייצב בגרמניה. ביום האחרון של החודש עזבו המגויסים לשרות הצבאי, ויחד אתם יצאו גם חלק מבני משפחותיהם, בסך הכול כ-550 איש. הגיוס למלחמה יצר ויכוח בין ראשי המפלגה הנאצית לנציגי האגודה הטמפלרית, אשר דרשה להשאיר חלק מהגברים שהיו חיוניים למשק הגרמני בארץ ישראל.
על פי הוראות שלטונות [[המנדט הבריטי]], שראו באנשי הקהילה הגרמנית נתיני אויב, הוקפו המושבות הגרמניות ב[[גדר תיל|גדרות תיל]] ובמגדלי שמירה והפכו למחנות מעצר. תושבי חיפה הגרמנים הועברו צפונית ל[[עכו]], ל[[מחנה המעצר מזרעה]], ובהמשך הועברו חלק מהם למושבות הגליליות. לשמירה על המושבות הוקמה יחידה מיוחדת של נוטרים, שמנתה בשיאה 300 איש. במחנות הוחרמו מכשירי הרדיו, הייתה [[האפלה]] בערב, ובוצעו חיפושים בבתים ועל גופם של העצורים. 1147 איש שהו במחנות מעצר אלו.
בוולדהיים נפתח גם מחנה מעצר לשבויים איטלקיים. כותב [[מאיר שלו]] בספרו "כימים אחדים" על ולדהיים ומחנה השבויים שהיה במקום:
{{ציטוט|תוכן=פה היה פעם המחנה שבויים של האיטלקים, כאן בדיוק איפה שהגבעה הקטנה, היה המטבח שלהם והלבנים האדומות האלה זה כל מה שנשאר מהארובה של התנור, כל היום הם היו שרים פה ומבשלים ורוקדים, ומהארובה הזאת שלהם הריח הכי טוב שבעולם היה יוצא, ובגדר היה חור גדול שכולם ידעו עליו, שהשבוים יוכלו לצאת בשקט ולחזור בשקט בלי להפריע לשומרים.|מקור=מאיר שלו, '''כימים אחדים'''|מרכאות=כן}}
בקיץ [[1941]], לנוכח התקרבות החזית הגרמנית מכיוון [[צפון אפריקה]] לארץ ישראל, החליטו הבריטים להוציא מהארץ עצירים גרמנים, מתוך החשש שישמשו כ[[גיס חמישי]]. בסך הכול הוצאו מהמושבות 665 איש. הם הורשו לקחת מזוודה בת 40 ק"ג כל אחד, והועברו ל[[נמל]] [[סואץ (עיר)|סואץ]] ב[[מצרים]], שם הועלו על האונייה 'קווין אליזבת', שנשאה [[שבוי]]ים איטלקיים מ[[טוברוק]] ופצועים אוסטרלים שחזרו הביתה. ב-[[15 באוגוסט]] הגיעו לנמל [[פרת']], נבדקו על ידי הרופאים, מסרו [[טביעת אצבע|טביעות אצבע]] ומילאו טופסי הגירה. משם הועברו דרך [[סידני]] למחנה ב[[טטורה]] (180 קמ' צפונית ל[[מלבורן]]). במחנה חיו העצירים באורח חיים משלהם עם הנהגה מקומית ואוטונומיה בניהול חייהם השוטפים, ואף התקיימה ביניהם פעילות נאצית. באותו מחנה ישבו גם יהודים גרמנים, דבר שגרם למריבות וסכסוכים מרובים בין היהודים לגרמנים הנאצים. [[הצלב האדום]] הגרמני הביא להם חבילות ודמי כיס מגרמניה.
בארץ ישראל נותרו 1052 טמפלרים, במושבות שהפכו למחנות תחת שמירת שוטרים בריטים ונוטרים יהודים. הותר להם לבקר במושבות אחרות באוטובוסים מאורגנים ובליווי. כל חודש היה מבקר מפקח של הסי.אי.די וקונסול [[ספרד]], ובכל חצי שנה היה מבקר נציג של [[הצלב האדום]].
באוקטובר [[1944]] השתתפו שלושה מבין בני הקהילה הטמפלרית שהתגייסו למודיעין הגרמני ב[[מבצע אטלס]], ניסיון נפל גרמני להתסיס ולארגן מחדש את המרד הערבי בארץ ישראל. לאחר אימונים בגרמניה, הוצנחו השלושה יחד עם שני ערבים מארץ ישראל בסביבות [[יריחו]]. המבצע כשל כבר בראשיתו עקב תקלות מבצעיות ועבודה טובה של המודיעין הבריטי, ואנשי הקומנדו על ציודם נפלו בידי הבריטים.
=== חילופין - טמפלרים תמורת יהודים ===
{{ערך מורחב|אנשי היישוב שהוחזרו מאירופה הנאצית}}
ב[[אירופה]] שתחת הכיבוש הנאצי נלכדו ב[[מחנה ריכוז|מחנות ריכוז]] יהודים שיצאו מארץ ישראל לפני המלחמה. המשפחות בארץ לחצו על [[הסוכנות היהודית]] לפעול לשחרורם, כאשר במקביל לחצו גם טמפלרים וגרמנים על ממשלת גרמניה לפעול לשחרור בני משפחותיהם הכלואים במחנות מעצר בארץ ישראל. לחץ נוסף להסכם חילופין הפעיל ולדמר פאסט, מזכיר ראשון ב[[שגרירות]] גרמניה ב[[טורקיה]], שהוריו היו במעצר בירושלים.
במאי [[1940]] אישרה ממשלת פלשתינה-א"י כניסה לתושבים חוזרים, נשים וילדים של תושבי ארץ ישראל, למרות חששם של הבריטים משובם של מי מהם שהצטרפו למפלגה הנאצית ותודרכו לפעול כגייס חמישי.
ב-[[23 באוקטובר]] [[1941]] יצא צו של ראש ה[[גסטאפו]] [[היינריך הימלר]], על איסור [[הגירה|הגירת]] יהודים מגרמניה, אבל לכלל זה היו מספר חריגים: בעלי נתינות זרה ממדינות נייטרליות או מדינות גרורות של גרמניה, קבוצת חילופין של יהודים מגרמניה, או בעלי רכוש רב ששילמו על יציאתם. למשרד בארץ ישראל היו 17 רשימות "מועמדי עליה" שהורכבו מאותם ארצישראלים שנותרו ב[[אירופה]] עם פרוץ המלחמה. את הרשימות הכינו ב[[איסטנבול|קושטא]] על סמך הרשימות ל[[עלייה לארץ ישראל|עלייה]] שהיו בארצות השונות, והמאושרים קיבלו אישורי עלייה. בסך הכול הועברו רשימות עם 21,710 שמות לידי הגרמנים, אך חלק גדול מהם לא היה ניתן לאיתור.
ביולי [[1941]] גורשו 661 טמפלרים ל[[אוסטרליה]], דבר שזרז את החילופין.
בעת שגורשו, שרו את השיר הנאצי הידוע "[[שיר הורסט וסל|הורסט וסל ליד]]"{{הערה|[[תום שגב]], '''[[המיליון השביעי: הישראלים והשואה]]''', ד, 3, עמ' 217, הערה.}}.
בדצמבר 1941 נשלחו מארץ ישראל 69 גרמנים נוספים. לחץ למימוש החילופין הפעיל גם קורנליוס שוורץ, בן הקהילה הטמפלרית ששהה בגרמניה. הוא תכנן לשלוח את הגרמנים המוחלפים ל[[חצי האי קרים]]. אך הטמפלרים, מבחינתם, לא מיהרו להתחלף. הם רצו לשמור על זכויותיהם במושבות, לא גילו עניין בחצי האי קרים. ב-[[1942]] גורשה קבוצה נוספת של כ-700 גרמנים לגרמניה. החילופין התבצעו ב[[טורקיה]], וטופלו בידי השגריר פאסט ונציגי המפלגה הנאצית. באביב 1943 החליטו הגרמנים לעכב 10,000 יהודים מהשמדה למטרת חילופין – וייעדו לשם כך את מחנה [[ברגן בלזן]]. ב-[[2 במרץ]] [[1943]] מסר משרד החוץ למשרד הראשי לביטחון הרייך של [[הימלר]]:
{{ציטוט|תוכן=לאפשר החזרתם של נתינים גרמנים שנעצרו למולדתם, תמורת נתיני ארצות אויב שמצויים בידינו, לשם מטרה זו יש ברשותנו לא רק נתינים בריטים ואמריקנים, אלא גם נתינים הולנדים, בלגים, צרפתים, נורווגים ורוסים בני הגזע היהודי...משרד החוץ מבקש לפיכך שכ-30 אלף יהודים בעלי האזרחויות המוזכרות לעיל, שהוגדרו כמתאימים לחילופים עתידיים, ישמרו לרשותנו למטרה זו.|מרכאות=כן}}
הדבר תאם את הוראת הימלר מדצמבר 1942: {{ציטוט|תוכן=היהודים המצויים עדיין בצרפת וכן יהודים הונגרים ורומנים אשר להם קרובי משפחה בעלי השפעה באמריקה ירוכזו במחנה מיוחד. יש להעסיקם בעבודה, אך בתנאים שיבטיחו את קיומם כשהם בריאים ושלמים. יהודים מסוג זה הם בני ערובה יקרי ערך עבורנו.|מרכאות=כן}}
במרץ 1943 הורו על הקמת המחנה המיוחד ב[[ברגן בלזן]] ליהודים בעלי קשרים, לבני ערובה ללחץ פוליטי או כלכלי, ולדמויות מפתח חשובות. בסך הכול עברו במחנה בשנים 1943–1944 כ-5,000 יהודי חליפין בעלי דרכונים ארצישראליים או דרכוני חסות. הטמפלרים, שרבים מבניהם שרתו בו[[ורמאכט]], הפעילו לחץ לחלופין, וכן גם [[הוועד לענייני פליטים]] שהוקם בארצות הברית. במקביל הפעילה [[הסוכנות היהודית]] לחץ על הממשל הבריטי. היהודים המועמדים לחלופין באו מ[[הולנד]], שם הכינו רשימות של כאלה עם משפחות בארץ ישראל. הועברו מאות שמות, והחשש היה כי ריבוי שמות יוריד את ערך הרשימות. כמו כן, לא נמצאו מספיק גרמנים שרצו לעזוב את ארץ ישראל. בסך הכול אושרו בירושלים 2,817 שמות. ב[[וסטרבורק]] רוכזו 1,297 יהודים לחלופין, משם הועברו לברגן בלזן והמתינו להחלפה.
ב־[[9 ביולי]] 1944 הוחלפו 283 יהודים תמורת 150 גרמנים (מהם 74 מ[[דרום אפריקה]] ו-41 מארץ ישראל). גרמנים ששוחררו תמורתם והגיעו לווינה ב-9 ביולי וב-[[26 ביולי]] נפגעו מהפצצה אווירית, ביניהם 3 ממשפחת בלדנהופר ו-4 מבני משפחת הסלשוורד, וכן 3 משרונה (משרונה לבדה הוצאו 42 איש). בסך הכל הוחלפו בהמשך 551 יהודים תמורת 455 גרמנים.
===לאחר מלחמה"ע ה-2, מלחמת העצמאות והגירוש===
עוד לפני המלחמה, לא ראה [[היישוב]] היהודי בעין יפה את תמיכת הגרמנים במפלגה הנאצית. בסיומה, עם היוודע ממדי הזוועות והחורבן שהמיטה האידאולוגיה הנאצית על יהדות אירופה, החליטו ראשי ארגון [[ההגנה]] להיפרע מן הנאצים המקומיים, אך לא רק מהם. התעשיין [[גוטהילף וגנר]], מראשי הטמפלרים, נורה בתל אביב ב-[[22 במרץ]] [[1946]]. בנובמבר 1946 נורו ליד ולדהיים בעמק יזרעאל שני גרמנים – מקס מיטשרניץ ורודולף מולר לעיני משפחתם על ידי לוחם [[פלמ"ח|הפלמ"ח]] [[רפי איתן]]{{הערה|[http://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/2015-75230c07c760a410/Article-92ac6ecd0960a41006.htm רפי איתן בראיון בתוכנית עובדה]}}. השניים נבחרו באופן אקראי בהיותם בין ראשוני השבים לארץ ישראל, כדי להרתיע את האחרים מלשוב. בחיפה הוכו למוות באותו הזמן וילפריד שומאכר וגרמני נוסף בשם רופרט{{הערה|[https://books.google.co.il/books?id=cZ7oBQAAQBAJ&pg=PA127&lpg=PA127&dq=wilfried+schumacher+Haifa&source=bl&ots=zj6eRAwove&sig=HTkLNrbD8R0RZs-1cV9lFIf1BK4&hl=en&sa=X&ved=0CBwQ6AEwAGoVChMIovWv4JaAyAIVzG0UCh09wAFC#v=onepage&q=wilfried%20schumacher%20Haifa&f=false Heidemarie Wawrzyn, Nazis in the Holy Land 1933-1948]|שמאל=כן}}.
לאחר תום המלחמה ביקשו הטמפלרים לשוב לבתיהם בארץ ישראל ולקבל חזרה את רכושם. המוסדות היהודיים התנגדו לבקשה זאת ובקשו מהבריטים לגרש את שאר הטמפלרים מארץ ישראל ולמסור את רכושם ליהודים כפיצוי על קשיי היהודים במהלך המלחמה. בסוף 1946 הודיע השלטון הבריטי כי על הטמפלרים לעזוב את ארץ ישראל, אולם הגירוש התמהמה.
ב-[[17 באפריל]] [[1948]], ערב [[הכרזת מדינת ישראל]], יצא גדוד 4 של [[גולני]] לכבוש את ולדהיים ובית לחם הגלילית, על רקע החשש כי הערבים השכנים יתפסו את המושבות הגרמניות.
במהלך הכיבוש נורו בביתם בוולדהיים הזוג איימן בידי החייל {{נזכור את כולם|90896|נחום זרחי}} מ[[נהלל]], שחשב אותם בטעות לבני משפחת [[אדולף אייכמן]]. הגרמנים מבית לחם הגלילית נמלטו ברובם מהמקום, להוציא זקנים ומספר נשים. הם נתפסו מאוחר יותר בכפר הערבי [[ספוריה]] בידי כוחות [[ההגנה]] שהיו בדרכם ל[[נצרת]]. אחרוני הגרמנים שישבו במעצר בארץ ישראל הועלו על אוניה ל[[קפריסין]], שם נכלאו ב[[פמגוסטה]] ומשם, לאחר חמישה חודשים, הובלו ל[[אוסטרליה]] וצורפו ליתר המגורשים שישבו שם מאז 1941.
מתוך דו"ח הפריצה של מטה גדוד 4 מה-17.4.1948 על כיבוש וולדהיים ובית לחם:
{{ציטוטון|האויב ברח בבית לחם, בכפר נשארו נשים בודדות, אין כל התנגדות מתוך הכפר. ההתנגדות מהמבואות והגבעות בצדי הכפר. עד השעה 10:00 תוקפים את התחבורה בין בית לחם לולדהיים, מנסים גם להקים מחסומים.|}}
במהלך השנים [[1946]]–[[1947]] שוחררו בהדרגה העצירים באוסטרליה ממעצר, לאחר חקירה אישית ותהליך [[דה-נאציפיקציה]] שעבר כל אחד. הטמפלרים שהיו חברי המפלגה הנאצית גורשו חזרה לגרמניה. היתר הורשו להתיישב באוסטרליה, ואף קיבלו ב-[[1948]] אזרחות אוסטרלית.
ההתיישבות הטמפלרית בוולדהיים שימשה רקע לספר '''"[[פונטנלה]]"''', פרי עטו של הסופר [[מאיר שלו]].
=== הקהילה הטמפלרית לאחר הגירוש מישראל ===
הטמפלרים המשיכו לחיות ולפעול כקהילות המשמרות את מורשתם ואמונותיהם הדתיות בשתי תפוצות עיקריות: אוסטרליה, שהייתה לביתם החדש, ומולדתם גרמניה. את מרכזיהם הקימו ב[[מלבורן]] וב[[שטוטגרט]], עם קהילות משנה בערים אחרות. קהילות אלה ממשיכות להתקיים עד היום, ומורכבות בעיקר מצאצאי הטמפלרים שחיו ופעלו בארץ ישראל עד שגורשו ממנה. בסך הכול מונים הטמפלרים נכון לתחילת המאה ה-21 כ-2,000 נפש, מהם כ-1,300 באוסטרליה וכ-700 בגרמניה. צאצאי הטמפלרים באים מעת לעת לביקורים ב[[ישראל]] כדי לפקוד את קברי אבותיהם שבבתי העלמין הטמפלריים.
בשנת [[1952]], במסגרת דיוני [[הסכם השילומים]] בין ישראל לגרמניה הוחלט על פתיחת משא ומתן על נכסי הגרמנים בישראל. ביוני 1962 נחתם הסכם פיצויים עם הקהילה הטמפלרית, על פיו ממשלת ישראל שילמה חמישים וארבעה מיליון [[מארק גרמני|מארק]] (שהיו שווי ערך לכשלושה עשר מיליון [[דולר]]) על הרכוש הטמפלרי שהושאר בישראל{{הערה|{{פס"ד עליון|קישור=05031980.r24|סוג=בג"ץ|עותר=למלה|משיב=עיריית תל אביב|ניתן ב=13 ביוני 2011}}.}}. ה[[משא ומתן]] נוהל בידי המתווך פרופסור סוונסן. התשלום בפועל של הכסף ארך כעשר שנים נוספות. 60 אחוזים מסכום הפיצויים הועבר לקהילה באוסטרליה, ו-40 אחוזים לקהילה בגרמניה.
==עיקרי אמונה==
[[קובץ:Tempelgesellschaft Kreuz.svg|שמאל|ממוזער|250px|הצלב הטמפלרי המשלב את האות T - סמל "אגודת המקדש"]]
הטמפלרים מגדירים את עצמם כאגודה נוצרית עצמאית ולא-[[דוגמה|דוגמטית]], המאמצת את הערכים השזורים במשנתו של [[ישו הנוצרי]]. ה[[מקדש]] ("טמפל"), בשמה של האגודה, מבטא את תפיסתה לגבי הקהילה הנוצרית, המחויבת להיות מקדש רוחני לאל השוכן בתוכה. בו בזמן, כל אדם כשלעצמו מהווה מקדש ל[[אלוהים]] השוכן בו, ועל כן המחויבות לפעול על פי תורתו של ישו היא אישית וקהילתית בו-זמנית.
האל הוא מקור ה[[חיים]] ומרכז המציאות הרוחנית. האדם אחראי כלפיו ומקובל על ידו, אך אין ביכולתו של האדם לתפוס את מלוא משמעותו של האל. ישו, לעומת זאת, בניגוד לתפיסתו בכתות ובזרמים אחרים בנצרות, הוא בן אנוש ולא בן אלוהים, שחי ופעל בהשראת האל ובקרבה רבה אליו. יכולתו להתקרב לאל ולראות נכוחה וללא מורא את אהבתו היא שמעלה אותו לדרגת מושיע, שנכון היה למסור את נפשו כדי לבטא את מסירותו לאל ואמונו בו. [[תחיית ישו|תחייתו של ישו מן המתים]] היא, מעל הכל, אירוע רוחני ולא פיזי, המבטא קיום רוחני המשתרע מעבר לחיים, ואפשרי פוטנציאלית בכל אדם.
"מלכות האלוהים" היא מושג מרכזי בתפיסה הדתית הטמפלרית. זוהי, לשיטתם, ליבת המסר של ישו, ועל פיה תיקון האנושות לעבר שלמות, והתקרבות בני האדם לאל ובינם לבין עצמם, הם תהליכים מתמשכים הן במציאות הגשמית והן מעבר לה.
[[ביבליה|כתבי הקודש]] הם המשנה הבסיסית של הנצרות, והטמפלרים מכירים בהם ורואים בהם מקור עשיר לחוויות המפגישות אדם ואלוהים. עם זאת, הם אינם "דברי אלוהים חיים", ואין ללכת אחריהם באופן עיוור. יש לקרוא אותם קריאה ביקורתית, כזו שנדרשת לגבי כל מקור היסטורי, תוך הפעלת שיקול דעת המונחה על ידי תורתו של ישו, ולבחון היטב אלו תיאורים בהם משקפים מציאות שהייתה נכונה לזמנה בלבד ואלו רלוונטיים לימינו אנו.
הטמפלרים רואים בהקמת קהילות וטיפוחן מטרה נעלה, היות שפרקטיקת הנצרות מתבצעת במיטבה במסגרת קהילתית שבה חברים חולקים אמונה משותפת ופועלים יחדיו. המעורבות הקהילתית חשובה יותר מקיום ה[[טקס]]ים הדתיים, שהם רצויים אך אינם בגדר חובה לחברים. על כן, אין מניעה שחבר בטמפלרים יהיה במקביל חבר בזרם נוסף של נצרות או כת אחרת, ואף בדת שאינה נוצרית. כמה מהטקסים הדתיים הנוצריים נדחים לחלוטין בידי הטמפלרים, כגון [[הטבלה]].
הטמפלרים אינם מייחסים קדושה יתרה למקום התפילה ולמבנה המשמש אותה, שהרי הקהילה והאדם הם המקדש ולא המבנה המאכלס אותם. אין אצלם כמורה מוסמכת או כוהני דת במשרה מלאה, והמנהיגות הדתית של הקהילה מופקדת בידם של כמה מזקני הקהילה.
==לקריאה נוספת==
* [[אלכס כרמל]], '''התיישבות הגרמנים בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית'''. הוצאת [[האוניברסיטה העברית בירושלים|האוניברסיטה העברית]], 1973
* שרה טוראל (אוצרת), '''גלגוליה של אוטופיה - הטמפלרים בפלשתינה א"י, 1868 - 1948''', [[מוזיאון ארץ ישראל]], תל אביב, 2006
* [[יוסי בן-ארצי]], '''מגרמניה לארץ הקודש''', הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1996
* פרופ' חיים גורן, '''קתולים אמתיים וגרמנים טובים''', [[הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס]], האוניברסיטה העברית בירושלים, 2005
* [[דוד קרויאנקר]], '''המושבה הגרמנית ועמק רפאים''', הוצאת [[כתר ספרים|כתר]], 2008.
* [[חביב כנען]], '''הגייס החמישי - הגרמנים בארץ ישראל 1945-1933''', [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], 1968
* אסף זלצר, '''עמק יזרעאל וכל נתיבותיו - בעקבות הטמפלרים הגרמנים במושבות הגליליות''', הוצאת יד בן צבי, עמ' 115–133, 2007
* [[אהוד בן עזר]], '''אנשי סדום''', [[עם עובד]], תשכ"ח 1968
* מאיר שלו, '''כימים אחדים''', עם עובד, 1994
* מאיר שלו, '''פונטנלה''', עם עובד, 2002
* [[ניר מן]], '''שרונה בשנות המאבק 1939 - 1948''', יד יצחק בן-צבי והעמותה לחקר כוח המגן על-שם [[ישראל גלילי]], 2009.
<div style="direction: ltr;">
*Helmunt Glenk, '''[http://books.google.ca/books?id=RUYNysFjhQ8C&printsec=frontcover&source=gbs_navlinks_s#v=onepage&q&f=false From Desert Sands To Golden Oranges: the history of German Templer settlement of Sarona in Palestine 1871-1947]''', Trafford, Canada, 2005.
*Dan Goldman, [http://lib.haifa.ac.il/www/elect_data/etexts/1102075.pdf '''The Architecture of the Templers in their Colonies in Eretz-Israel, 1868-1948, and thier Settlements in the united States, 1860-1925.'''], Union Institute and University, School of Interdisciplinary Arts and Sciences, Cincinnati, Ohaio, 2003.
</div>
זיבן זיבן איילולו זיבן זיבן איינ צווי זיבן זיבן איילולו איינ צווי דריי
==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|Category:Templers}}
* [http://www.tempelgesellschaft.de/ אתר קהילת הטמפלרים בגרמניה] {{גרמנית}}
* [http://www.collect.co.il/content.aspx?id=295 מטמון הזהב של הטמפלרים] באתר קולקט
* [http://actv.haifa.ac.il/programs/Item.aspx?it=1614 שרונה, מושבה טמפלרית בתל אביב] ד"ר [[ניר מן]] בערוץ האקדמי מיסודה של אוניברסיטת חיפה
* {{מטח|יואל אמיר|מים בשרון|9067|מתוך: '''[[עת-מול]]''', 173, פברואר 2004}}
* {{מטח|קציעה אביאלי-טביביאן|יישובי הטמפלרים (מפה)|9078|מתוך: '''מסע אל העבר : עולם מודרני נולד, המאה ה-19''', 2003}}
* {{קתדרה|שמעון שטרן|מכירת קרקעות של גרמנים ליהודים בארץ-ישראל בשנות השלושים|41.10|41, אוקטובר 1986, עמ' 205-200}}
* {{קתדרה|[[נפתלי טלמן]]|המשק החקלאי במושבות הטמפלרים ותרומתו לקידום החקלאות בארץ-ישראל|78.7|78, דצמבר 1995, עמ' 81-65}}
* {{הארץ|דליה קרפל|צלבי קרס בירושלים|1.1308016|27/02/2008}}
* {{הארץ|נורית וורגפט ורן שפירא|עסקה עם השטן|1.1256090|16/04/2009}}
* [http://www.bbc.co.uk/news/magazine-22276494 The Templers: German settlers who left their mark on Palestine] מאתר ה-[[BBC]]
* [http://web.nli.org.il/sites/NLI/Hebrew/collections/personalsites/Israel-Germany/Weimar-Republic/Pages/Templers.aspx "הטמפלרים" בארץ ומקומם בחברה המקומית] באתר [[הספרייה הלאומית]]
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
{{טמפלרים}}
| 