איליה קפיטולינה – הבדלי גרסאות

איליה קפיטולינה הייתה, במידה רבה, תמונת ראי של ירושלים המפוארת של בית שני. אך בניגוד לעיר בתקופת [[הורדוס]], ליהודים הייתה בה דריסת רגל מועטה בלבד, ואדוניה הנוכרים עשו כל שביכולתם כדי לנתק את הקשר בין העיר ליהדות. בתנאים אלו עלתה ופרחה ה[[קהילה]] ה[[נצרות|נוצרית]] של ירושלים, נושאת הדגל של דת חדשה שעתידה לרשת בסופו של דבר את העיר בתום התקופה הרומית. קהילה זו החלה את דרכה כ[[כת]] [[יהודים-נוצרים|יהודית-נוצרית]] ובהמשך כקהילת נוכרים-[[מילה (ניתוח)|ערל]]ים.

הנוצרים ראו בעצם חורבן ירושלים ובית המקדש השני מחד ובבניית איליה קפיטולינה מאידך, עדות לירידת קרנה של היהדות וצדקתה של הנצרות, אף על פי שהעיר ה[[פגאניזם|פגאנית]] הייתה [[אנטיתזה]] לנצרות והאימפריה הרומית ואף רדפה את הנוצרים.

{{הערה|1=The ban on circumcision as a cause of the revolt : a reconsideration, The Bar Kokhba War Reconsidered (2003) 55-69|שמאל=כן}}

המחקר ה[[ארכאולוגיה|ארכאולוגי]] של ירושלים שהחל באופן מדעי ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] נתקל בקשיים בחשיפת העיר הרומית שלא נחרבה, ולכן לא "קפאה בזמן" - אלא התמזגה אל תוך העיר הביזנטית. הנוצרים פירקו את המונומנטים והמאפיינים הפגניים של איליה קפיטולינה, והעיר הנוצרית הכחידה את השרידים ובלעה אותם, ולא נודע כי באו אל קרבה. בניגוד לכך, ממצאים רבים מהעיר הביזנטית נחשפו בחפירות בכל חלקי ירושלים, ואלה מאפשרים לשחזר את תוכנית העיר ואת המבנים העיקריים בה.

בהיעדר ממצאים של ממש, מפיקים הארכאולוגים תמונה כוללת ממחקר [[נומיסמטיקה|נוּמִיסְמָטִי]], שהחל עוד במאה ה-19. ב-[[1881]] פרסם החוקר ואוצר מחלקת המטבעות של [[המוזיאון הבריטי]], סר פרדריק מאדן, את מחקרו '''היסטוריה של מטבעות יהודים וכסף בברית הישנה והחדשה'''.{{הערה|1=[http://books.google.co.il/books?id=ejUGAAAAQAAJ&printsec=frontcover&dq=frederick+william+madden&source=bl&ots=I24WQIZ-qm&sig=9iYHF3M8j1zGiNC4BAKxQRgTrc0&hl=iw&ei=nHH5TKrtJMew8gPv1-zDCQ&sa=X&oi=book_result&ct=result&resnum=2&ved=0CAwQ6AEwAQ טקסט מלא של הספר {{PDF}}]}} פרק שלם מוקדש בספרו למטבעות העיר הרומית ועל בסיס זה הושתתו מחקרים נוספים. באקדמיה הישראלית נחקרה תקופה זו בידי פרופסור [[יעקב משורר]] שפרסם מספר ספרים הסוקרים את הממצאים הנומיסמטיים באיליה קפיטולינה.{{הערה|1={{צ-ספר|מחבר=יעקב משורר|שם=מטבעות אליה קפיטולינה|מו"ל=מוזיאון ישראל|מקום הוצאה=ירושלים|שנת הוצאה=1989}}}} על פי ניתוח מטבעות הקיסר אדריאנוס לרגל ביקורו בפרובינקיה יהודה (יודיאה), ובהשוואה למטבעות שנטבעו במהלך הביקור, קבע פרופסור משורר כי איליה קפיטולינה נוסדה בסמוך לביקור הקיסר, וייסודה הצית את מרד בר כוכבא.

במקביל לפרסום ספרו של יעקב משורר התגלו בירושלים כ-200 מטבעות שנטבעו על ידי אדריאנוס עד שנת [[251]], שאז נפסקה טביעת מטבעות באיליה קפיטולינה, ככל הנראה בגלל שמעמד העיר הידרדר לשפל. מהרצף הזה נעדרים קיסרים רומאיים ששלטו משנת [[235]] עד [[249]] והסיבה לכך אינה ידועה. המטבעה באיליה קפיטולינה נקשרה בשמו ובחסותו של האל [[דיוניסוס]] (בכחוס, או ליבר ברומא) שידוע כי היה חביב על אנשי צבא, ופולחנו היה פופולרי גם באיליה קפיטולינה. סמלים וחפצים הקשורים בפולחנו הפכו לסמלי המטבעה שלעיתים נוספו למטבעות, לדוגמה: דגמי צמחים, [[איצטרובל]], [[קיסוס]] או מוטיבים הקשורים ל[[גפן]].

מטבעות רבים נמצאו עם סמלים וכתובות של הלגיון העשירי (פרטנסיס) ובכך ניתן סימוך נוסף לשפע הממצאים הקושרים את הלגיון לעיר; הדבר מצביע על כך שאוכלוסיית איליה קפיטולינה - והחיים הכלכליים בעיר - התבססו על תושבים שהיו חיילים ומשוחררי הלגיון. על גבי חלק מהמטבעות מופיעה האלה [[פורטונה]] שהייתה פטרונית העיר כשהיא אוחזת בנס הלגיון.{{הערה|1=יעקב משורר "מטבעות איליה קפיטולינה" בתוך "ספר ירושלים — התקופה הרומית והביזאנטית 638—70", הוצאת יד בן צבי ירושלים תשנ"ט. העורכים: יורם צפריר ושמואל ספראי. עמוד 186}}

* '''פפירוס מורבעת 114''' – בתעודה זו הלווה היה יהודי שהגיע ממקום כלשהו שהיה בטופרכיה המכונה "אורינה" (Orine, בעברית: "ההר") שהחליפה את טופארכיית "ירושלים", בעוד שהמלווה היה חייל מ[[הלגיון העשירי פרטנסיס]] שישב ב"ירושלים". המסקנה המתבקשת היא שהלווה התגורר באחד הכפרים באורינה, כלומר בהרי ירושלים ("הטופרכיה ההררית"). התעודה מתוארכת לשנת 115 לספירה.{{הערה|1=Hannah M. Cotton and Werner Eck, P. Murabba 'at 114 und die Anwesenheit römischer Truppen in den Höhlen des Wadi Murabba 'at nach dem Bar Kochba Aufstand, ZPE 138, 2002, pp. 173-183|שמאל=כן}}

* '''מחקר על עיר הקברים מסביב לירושלים''' - במחקר שערכו עמוס קלונר ובועז זיסו עולה כי בעשרים מערות נמצאו חפצים המצביעים על המשך הקבורה על ידי יהודים לאחר המרד הגדול, ולדעתם נראה כי היהודים המשיכו לקבור מתים מסביב לירושלים עד מרד בר כוכבא.{{הערה|1= קלונר עמוס וזיסו בועז, עיר הקברים של ירושלים בימי הבית השני, ירושלים : יד יצחק בן צבי 2003, עמ' 69-70.}} פרופ' חנה כותן מסיקה ממחקר זה כי היהודים המשיכו לגור בירושלים ובאזור שסביב לה עד דיכוי מרד בר כוכבא.{{הערה|1= H. M. Cotton,, 'The Bar Kokhba Revolt and the Documents from the Judaean Desert: Nabataean Participation in the Revolt (P. Yadin 52)',in 'Bar Kokhba reconsidered', Peter Schfer (editor), Tibingen: Mohr: 2003. pp. 137-140, and notes 22, 34.|שמאל=כן}} יובל שחר ערער על קביעתה של כותן וטען כי התעודה מצביעה אמנם על כך שיהודים חיו בטופארכיה Orine, אך אין לדעת עד איפה היא השתרעה; בנוסף הוא טען שיש להיזהר מהסקת מסקנות על פי תעודה אחת, ושהקבורה בירושלים יכולה להצביע על המשך קבורה בקברי אבות. לדעתו - היישוב היהודי במרחב ירושלים התרוקן כליל לאחר המרד הגדול.{{הערה|1= שחר יובל, 'תוצאות מלחמת החורבן באזור ירושלים – העדות הארכאולוגית', ‫ [[חידושים בחקר ירושלים]] 9, 2003, עמ' 119-121}}

* '''היישוב הכפרי בשועפט''' - בשנת 2006 נחפר, תחת ניהולה של רחל בן נתן, אתר של יישוב יהודי בשועפט שהוקם לאחר מרד החורבן ביוזמת השלטונות הרומאיים, והממצאים מראים כי אזור ירושלים (באותו זמן Orine) לא התרוקן כליל מאוכלוסייה יהודית בעקבות החורבן. על פי העדויות הארכאולוגיות שנחשפו באתר ניכר כי אוכלוסיית המקום הייתה אוכלוסייה יהודית אמידה, וכי מדובר ביישוב היהודי הגדול ביותר מתקופה זו שנחשף בקרבת ירושלים. מכיוון שהמטבעות המאוחרים ביותר שזוהו הם מתקופת אדריאנוס ולא נמצאו באתר מטבעות בר כוכבא, הניחה החוקרת כי יישוב זה ננטש לפני מרד בר כוכבא.{{הערה|1= בר נתן רחל וסקלר-פרנס דבי, 'יישוב יהודי באורינה בין שתי המרידות', חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה: קובץ מחקרים, עורכים: יוסף פטריך, דוד עמית ‬, ירושלים 2007–2008, עמ' 54–56 ； : Hannah M. Cotton, 'The administrative background to the new settlement recently discovered near Giv’at Shaul, Ramallah-Shu‘afat road' בתוך: חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה : קובץ מחקרים, עורכים: יוסף פטריך, דוד עמית ‬, ירושלים 2007–2008, עמ' *12-18. ביכובסקי גבריאלה, 'ממצא המטבעות מהחפירות בשועפט (גבעת רחל) סיכום ראשוני'', חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה : קובץ מחקרים, עורכים: יוסף פטריך, דוד עמית ‬, ירושלים 2007–2008, }}

בספר השישי של מלחמת היהודים מתאר יוסף בן מתתיהו כיצד חרבה ירושלים לחלוטין בידי הרומאים לאחר המצור; לפי הכתוב החרבת העיר הייתה מדיניות מכוונת, אך בן מתתיהו טוען כי שריפת [[בית המקדש השני]] נעשתה בניגוד לרצונו של טיטוס. בסיכומו של דבר נשארו על עומדם שלושת המגדלים של מצודת העיר: פצאל, היפיקוס, ומרים, וכן חומת העיר המערבית ששימשו כביצורים למחנה הלגיון. ירושלים התרוקנה מתושביה, הזקנים והלוחמים נרצחו, בני שבע עשרה נשלחו לעבדות במכרות או ללחום כ[[גלדיאטור]]ים בקרבות בזירה בינם לבין עצמם, או בינם לבין חיות טרף. ילדים בני פחות משבע עשרה נמכרו לעבדות.{{הערה|1=יוסף בן-מתתיהו (יוספוס פלוויוס); '''תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים''', מתורגמים מן המקור היווני על ידי י"נ שמחוני, ‬ מסדה, 1968 עמודים 424-419}} לשמירת השקט בפרובינקיה הבעייתית נשאר בירושלים הלגיון העשירי. על פי יוסף בן מתיתיהו התמקם כל הלגיון בירושלים, אך ייתכן ויחידות שונות וכוחות עזר הוצבו בבסיסים אחרים ברחבי יהודה. אדמות באזור [[מוצא]] הועברו לידי שמונה מאות ותיקי הלגיון (טריארים) שהקימו במקום יישוב בשם "קולוניה אמאוס", שאיזכורו נשמר בשם הערבי של המקום: [[קאלוניה]]. מעמדה של ירושלים לא השתנה - עד אותו זמן, ולא נאסר על יהודים להיכנס אליה או להתגורר בה. איש הכנסייה [[אפיפניוס מסלמיס]] מתאר בקצרה את ירושלים עם ביקורו של הקיסר אדריאנוס: לדבריו "ירושלים היא עיר חרבה, ובה מספר קטן של 'בתים עלובים', ביניהם כנסייה קטנה ושבעה בתי כנסת".

העדות העיקרית לייסוד איליה מצויה בחיבורו של [[קסיוס דיו]],{{הערה|1=[http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/j.1467-9809.1969.tb00316.x/epdf LW Barnard; Hadrian and Judaism; Journal of Religious History, 1969 - interscience.wiley.com]|שמאל=כן}}

[עריכה]}} במהלך אותה שליחות - לפי אפיפניוס - התוודע עקילס מקרוב ליהדות, ובהמשך התגייר.{{הערה|1=Silverstone, Alec Eli, Aquila and Onkelos (Manchester, England: Manchester University Press, 1931|שמאל=כן}}

ב'''מרד בר כוכבא''' קמו [[יהודים|יהודי]] [[ארץ ישראל]] כנגד שלטון [[האימפריה הרומית]], בימי ה[[קיסרי רומא|קיסר]] [[אדריאנוס]], בין השנים [[132]]–[[136]] לספירה.{{הערה|1=לשנת 136 ראו: W. Eck, ' The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', pp. 79-80.}} בראש המרד עמד [[שמעון בר כוכבא]] שזכה לתמיכת חכמי דורו ובראשם [[רבי עקיבא]]. המרד נחל הצלחה בתחילתו, אך בהמשך דוכא ביד ברזל. מאות אלפי יהודים נהרגו והיישוב היהודי בארץ ישראל הדלדל וכמעט וחרב. שלוש השנים בהן שלט בר כוכבא ב[[ממלכת יהודה]], הייתה לתקופת ה[[עצמאות]] האחרונה של עם ישראל בארצו, עד להקמתה של מדינת [[ישראל]] 1812 שנה מאוחר יותר. ניתוח המקורות באשר לסיבות שגרמו לפריצתו של מרד בר כוכבא, מצביע על שתי סיבות אפשריות שהובילו למרד: בנייתה של איליה קפיטולינה, וגזירת איסור המילה. יש מחלוקת בין החוקרים איזו מהסיבות הללו דחפה יותר לפריצת המרד: בניית העיר האלילית או גזירת הקיסר על המילה – או שמא שתי הסיבות גם יחד.{{הערה|1=The Causes of the Bar Kokhba Revolt H Mantel - The Jewish Quarterly Review, 1968 - JSTOR|שמאל=כן}}

על פי אוסביוס בניית העיר הרומית הייתה למעשה תוצאה של המרד ב[[רומאים]]. עניין זה תואם את המגמתיות של אוסביוס שהאמין כי דיכוי המרד באכזריות היה עונש ראוי ליהודים; זה היה רצונו של האל בתגובה לדחיית בנו המשיח.{{הערה|1=על פי מאמרה של רבקה פישמן-דוקר, מרד בר-כוכבא במקורות נוצריים, בתוך: מרד בר-כוכבא - מחקרים חדשים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 234-235;}} כך שימשה בניית איליה קפיטולינה - כהוכחה לטעותה היסודית של היהדות. לעומת זאת, על פי עדותו של קסיוס דיו, הקמתה של איליה קפיטולינה ובתוכה הקמת מקדש [[זאוס]] ב[[הר הבית]] היו הסיבה למרד - ולא תוצאות דיכויו, כפי שטוען אוסביוס. ישנם חוקרים "הרמוניסטים" הטוענים כי אין כל סתירה בין העדויות. לדעתם, ההכרזה על הקמת העיר אכן הייתה לפני המרד ושימשה כגורם הישיר למרד, אך הצעדים הדרסטיים של הקמת העיר, הסבת שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה, בניית מקדש נוכרי ושינוי שם הפרובינקיה כולה – כל אלה באו לאחר דיכוי המרד.{{הערה|1=Yoram Tsafrir, "Numismatics and the Foundation of Aelia Capitolina – A Critical Review, in: The Bar Kokhba War Reconsidered, P. Schafer (ed.), Tubingen 2003, pp. 31-36;|שמאל=כן}}

לא ברור מה עלה בגורלה של ירושלים/איליה קפיטולינה במהלך המרד. הראיה העיקרית לטענת החוקרים כי בר כוכבא לא כבש מעולם את ירושלים, וכי במהלך כל המלחמה נשארה העיר בידי הרומאים - היא העובדה שבין למעלה מחמישה-עשר אלף המטבעות שנמצאו עד כה בחפירות בירושלים, רק שלושה הם מטבעות של בר-כוכבא: אחד התגלה במצודה, ושניים התגלו ליד הכותל הדרומי של הר הבית.{{הערה|1=ראו לדוגמה: Sh. Applebaum, Prolegomena to the Study of the Second Jewish Reaolt 132-135, BAR Suppl. Ser. 7 (1976). Pp. 27, 83 n. 211 ; אשל חנן וזיסו בועז, "מטבעות מרד בר כוכבא - עדכון גאוגרפי: מה נתחדש בעשרים השנים האחרונות (1980-2000)", בתוך: חנן אשל ובעז זיסו (עורכים), חידושים בחקר מרד בר כוכבא, רמת גן, 2001. עמ' 25.}} רוב החוקרים מניחים שמטבעות אלו הובאו לירושלים בידי חיילים רומאיים שבזזו אותם כשלל מידי המורדים.{{הערה|1=חנן אשל, '"חרבה ביתר ונחרשה העיר" : ירושלים, אליה קפיטולינה ומרד בר כוכבא', עמ' 25.}} במאמר משנת 2008, טוען [[יהושע זלוטניק]] כי המספר הקטן של מטבעות איליה קפיטולינה מתקופת אדריאנוס שנמצאו בירושלים אינו מצביע על כך שמטבעות כאלו נדירים; המטבעות מייצגים חמישה מתוך תשעה דגמים שנטבעו בימי אדריאנוס, כך שיש עוד סוגים של מטבעות איליה קפיטולינה שלא נמצאו בתחומי העיר. מכאן שטענת מיעוט מטבעות בר כוכבא שנמצאו בירושלים, אינו משמעותי כפי שאותם חוקרים חשבו.{{הערה|1=Yehoshua Zlotnik, [http://www.academia.edu/602393/Coin_Finds_and_the_Question_of_the_Conquest_of_Jerusalem_by_the_Bar_Kokhba Coin Finds and the Question of the Conquest of Jerusalem by Bar Kokhba], '''INR''' (Israel Numismatic Research) 3, 2008, pp. 137-146. |שמאל=כן}}

המחקר המודרני מגשש באפלה באשר לתולדות העיר איליה קפיטולינה לאחר מרד בר כוכבא. המקורות ההיסטוריים הראשוניים (ה"ספרותיים") והממצא הארכאולוגי דלים ביותר. אין כל ראיה המעידה על כך שהשלטון הרומי באיליה קפיטולינה עסק בפיתוחה של העיר; ידוע אמנם שהרומאים עסקו בסלילת כבישים, והוכחה למפעל זה הן אבני מייל מ[[המאה השנייה]] שנחשפו בחפירות שונות.{{הערה|1=Stepped Roads in Roman Palestine A Kloner - ARAM Periodical, 1996 - poj.peeters-leuven.be|שמאל=כן}} העיר התפתחה - אם בכלל - בקצב איטי, ורוב תושביה היו וטרנים משוחררי הלגיון העשירי, חייליו ומפקדיו שחנו בירושלים מאז שנת 70. העיר הייתה קולוניה רומית, ובה כל המוסדות והסממנים הטיפוסיים - [[פורום (רומא העתיקה)|פורום]], ומקדשים לאלי רומא. בסמוך לשנת [[400]] נטש הלגיון העשירי את העיר ומפקדתו עברה לאילת, כשבעיר נותרה רק ה[[קוהורטה]] המאורית. העיר קפאה למעשה על שמריה עד לשלהי [[המאה הרביעית]] אז הפכה לעיר נוצרית ומרכז עליה לרגל.

בחפירות הארכאולוגיות של ירושלים בולטים בהיעדרם ממצאים מהתקופה הרומית; ההנחה היא כי איליה קפיטולינה הייתה בעיקרה עיר צנועת ממדים ובנויה בדלילות. מעט העדויות שכן נמצאו מאפיינות בעיקר מבנים פשוטים - כגון שרידי רעפים וצינורות חרס; נמצאו מעט מאוד שרידים של מבנים אותם ניתן לתארך וליחס לאיליה קפיטולינה.{{הערה|1=The Urban Layout of Aelia Capitolina: A New View from the Perspective of the Temple Mount YZ Eliav - Schäfer, P.(Hg.): The Bar Kokhba War Reconsidered 2003|שמאל=כן}}

תוכנית איליה קפיטולינה תאמה את המקובל בתכנון אורבאני בתקופה הרומית, בעיר נסללו רחובות ישרים ככל האפשר שהצטלבו אחד עם השני ונבנו תוך התחשבות במציאות הטופוגרפית. בירושלים החרבה מציאות זו הוכתבה על ידי מתחם הר הבית, הקטע הדרומי של החומה המערבית ומצודת העיר, שבהם שכן (ככל הנראה) מחנה הלגיון העשירי. ב[[כרוניקון פסחלה]] מן [[המאה השביעית]] לספירה, ונסמך על כתבים הקדומים לו, יש התייחסות לבניית איליה קפיטולינה על ידי [[אדריאנוס]],{{הערה|1= Chronicon Paschale - Volume 1. ed. L. A. Dindorf, Bonn 1832, p. 474 ; לדיון קצר מאוד, ראו: יורם צפריר, 'התקופה הרומית המאוחרת 70–324 לספירה', בתוך: ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי: הממצא הארכאולוגי והאמנותי, כרך ב (עורך: יורם צפריר), הוצאת יד בן צבי, 1984, עמ' 67.}} ותיאור קצר של כמה מבני ציבור בעיר: מוזכרים שני [[בית מרחץ|בתי מרחץ]] ציבוריים, תיאטרון, מבנה הקרוי '''טריקאמרון''' (ככל הנראה מקדש עם שלוש לשכות), מבנה הקרוי '''טטראנימפון''' (ככל הנראה מבנה לבריכה), '''דודקאפילון''' (מבנה בן תריסר שערים) ומבנה הקרוי '''קודרה'''. ממבנים אלו לא נותר אף שריד ואין יודעים היכן עמדו.

* '''קארדו מקסימוס''', (הקארדו המערבי בירושלים), היה רחוב האורך הראשי בערים הרומיות. אולם בירושלים נבנו שני רחובות אורך ראשיים, בהתאם לטופוגרפיה של העיר. במפלס הכניסה של [[שער שכם]] (מקומו של השער הרומי) נחשף קטע של ריצוף אבן מימי איליה קפיטולינה. מידותיו של קטע זה: רוחבו נע בין 6–10 מ' ואורכו כ 30 מ'; נחשפו שם אבני ריצוף גדולות ועבות, שחלקן מגיעות לאורך של כ־2 מ'. חלק מהאבנים מחורצות למניעת החלקה של עגלות ובהמות, והן שחוקות מאוד. זו הייתה רחבת הכניסה של השער הראשי לעיר. כאן עמד ככל הנראה עמוד ועליו פסלו של [[אדריאנוס]] מייסד העיר האלילית. מעמוד זה נהגו הרומאים למדוד את המרחק בין עיר לעיר, בשמשו כ"[[אבן מיל]] ראשית". העמוד עדיין מצוין ב[[מפת מידבא]] המתוארכת לסוף [[התקופה הביזנטית]] (תחילת המאה ה-7), וזכרו קיים עד היום בשם הערבי של שער שכם: באב אל-עמוד. מרחבה זו נמשכו, כאמור, שני רחובות קארדו - האחד לאורך רחוב הגיא של ימינו עד לשער האשפות, והשני לאורך רחוב בית-הבד של ימינו ועד למפגש עם רחוב דוד. הקטע המוכר של רחוב זה, הקארדו שברובע היהודי שנמצא מדרום לרחוב דוד ונחשף על ידי פרופ. אביגד בתחום הרובע היהודי, נבנה (כך נראה על פי העדויות בשטח) רק בשלהי התקופה הביזנטית על ידי יוסטיניאנוס, וככל הנראה לא קדם לו באזור רחוב רומאי, כפי שהניחו פעם החוקרים. הקארדו כלל רחוב מרוצף אבנים גדולות, שדרות עמודים משני צידיו, מדרכות מקורות וחנויות.

על-פי כתבי [[יוסף בן מתתיהו]], יחידות מהלגיון העשירי נשארו לשמור על חורבות ירושלים, והתמקמו באזור מגדלי המצודה של הורדוס (אזור [[מגדל דוד]] של ימינו), שלא הוחרבו יחד עם שאר העיר. ההנחה כי זה היה מיקום מחנה הלגיון עד לסוף המאה השלישית כאשר עזב הלגיון את העיר, נדחתה מחמת כמות הממצאים המועטת שהתגלו באזור במסגרת חפירות ארכאולוגיות נרחבות. כמו כן לא נמצאו שרידי ביצורים או מבנים אחרים שניתן לשייכם למחנה צבאי.

קיימת גם תאוריה אחרת לגבי מיקום מחנה הלגיון, אם כי הנושא עדיין נתון במחלוקת. החוקרת [[אילת מזר]] פרסמה לראשונה את ממצאי החפירות של סבה, הארכאולוג [[בנימין מזר]], באזור ה"עופל" והפינה הדרום-מערבית של הר הבית. בהסתמך על הממצאים שם, הכוללים אלפי לבנים ורעפים המוטבעים בחתימות הלגיון, שנמצאו במבנים המקוריים ולא בהריסות, ההשערה החדשה של מזר וכמה חוקרים אחרים היא שמחנה הלגיון הועבר בשלב מסוים למרגלות הר הבית, נקודה רגישה שזקוקה להגנה, שגם השתלבה בבניית העיר החדשה. זו גם הסיבה, לפי דעה זו, למיעוט הממצאים בגבעה המערבית באזור מגדל דוד.{{הערה|1=מזר, א., 'מחנה הלגיון העשירי למרגלות הפינה הדרומית-מערבית של מתחם הר-הבית בירושלים', בתוך: פאוסט, א., ברוך, א., (עורכים), [[חידושים בחקר ירושלים]] – דברי הכנס החמישי, רמת-גן תש"ס, עמ' 52–67 ; אילת מזר 'בית המרחץ הרומי-ביזאנטי למרגלות הכותל המערבי של מתחם הר הבית', [[חידושים בחקר ירושלים]] ו, (תשס"א), 2001, עמודים 87–102. ; ראו גם: מזר, ב., "חפירות ארכאולוגיות בירושלים העתיקה – סקירה ראשונה על חפירות תשכ"ח", ארץ ישראל 9 (תשכ"ט), עמ' 161–174 ; מזר, ב., "החפירות הארכאולוגיות ליד הר הבית – סקירה שנייה, עונות תשכ"ט- תש"ל", ארץ ישראל 10 (תשל"א), 84-83 '; עמ' 1–33 ; מזר, ב., "החפירות ליד הר-הבית", קדמוניות 3–4 (תשל"ג), עמ 83–84 ; Mazar, B., The Excavations in the Old City of Jerusalem, Preliminary Report of the First Season, 1968, Jerusalem 1969; Mazar, B., The Excavation in The Old City of Jerusalem Near the Temple Mount, Preliminary Report of the Second and Third Seasons 1969-1970, Jerusalem 1971; Mazar, B., The Mountain of the Lord, New-York 1975, p. 88-92, 232-243. בן- דב, מ., חפירות הר הבית בצל הכתלים ולאור התגליות, ירושלים 1982, עמ' 206-185}}

אין כל מידע על חומות העיר איליה קפיטולינה, וככל הנראה הייתה היא [[עיר פרזות]] עד לסוף המאה השלישית, מלבד מחנה הלגיון שהיה מוקף חומה ככל מחנה צבאי רומאי ברחבי האימפריה. למרות העדר חומה קבעו הרומאים שערים שסימנו את גבולות העיר והוקמו על צירי התנועה הראשיים. באמצע המאה השלישית התעצם המשבר באימפריה הרומית וערים שלא היו מוקפות חומה החלו לבצר את עצמן, תהליך שלא פסח גם על רומא. במהלך הרפורמות של הקיסר [[דיוקלטיאנוס]] יצא הלגיון העשירי מירושלים, עבר לדרום [[ארץ ישראל]], מפקדתו נקבעה באילת, ובירושלים נותרה יחידה קטנה. על מנת לפצות את הקולוניה על היעדר הלגיון הוקפה העיר חומה ששרידים ממנה נמצאו בחפירות לאורך [[שער הפרחים]] ב[[מגדל דוד]], ההנחה של החוקרים היא שתוואי החומה הרומית עבר בשינויים מסוימים, בתוואי החופף את החומה הטורקית.

{{ציטוטון|הנך יפה עיניך יונים {{הערה|1=שיר השירים פרק ד' פסוק א'}} - מה יונה זו, אף על פי שאת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל, אף שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה.}}

מקורות יהודים ונוצרים רבים מאשרים שמדרש ומנהג זה, שהתפתח בנפרד מנוכחות יהודית בירושלים, המשיך גם כאשר נאסר על יהודים להתגורר בירושלים וגם כאשר [[גזירות אדריאנוס|גזירות השמד]] שאיימו על אורח החיים היהודי ולמעשה נמשך עד היום. העלייה לרגל לאחר החורבן יצרה שורה של הלכות שחלקן מפורטות בספרות תנאית כגון המנהג לקרוע [[קריעה (אבלות)|קריעה]], ומנהג שלא לאכול בשר או יין בעת שרואים את ירושלים בחורבנה.

ומסכם [[רבי יוחנן]] את מעמד העיר ירושלים מול ירושלים של מעלה{{הערה|1=בבא בתרא עה ע"ב}}:

על פי ספרו של [[יוספוס פלאביוס]] "[[קדמוניות היהודים]]", יעקב נהרג לאחר מותו של הנציב הרומאי [[פורקיוס פסטוס]] ולפני מינויו של [[לוקיוס אלבינוס]] כנציב,{{הערה|1=קדמוניות כ' 9}} היינו בשנת [[62]] לספירה. הכוהן הגדול באותה עת, ניצל את הזמן שבין הנציבים, וכינס את ה[[סנהדרין]] אשר שפטה את יעקב וגזרה את מותו ל[[ארבע מיתות בית דין|סקילה]] בגין [[מינות (יהדות)|כפירה]] ביהדות. מותו של יעקב, ככל הנראה בשנת 62 הותיר את הקהילה של נוצרים-יהודים (או "כנסיית הנימולים" כדברי אוסביוס) ללא מנהיג ותחת הרגשה [[אפוקליפסה|אפוקליפטית]] מחד, רדיפה מצד השלטונות היהודיים וירידת ההשפעה של הכנסייה הירושלמית על קהילות הנוצרים שמחוץ לעיר ובעיקר מחוץ לארץ ישראל. עדות למשבר בכנסיית ירושלים הוא האירוע העלום במהלכו יצאו חברי הקהילה לגלות מרצון ב[[פחל]] ובחירת ראש לקהילה רק לאחר החורבן כלומר לאחר שנת 70.{{הערה|1=Albertus Frederik Johannes Klijn, G. J. Reinink. Patristic evidence for Jewish-Christian sects. Brill Archive, 1973|שמאל=כן}} חוקרים של תולדות הנצרות מפקפקים בחלקם על אמיתות האירועים המתוארים על ידי אוסביוס, החוקר הבריטי המפורסם [[סמואל ג'ורג' פרדריק ברנדון]] מבטל מסורות אלו מכל וכל ובספרו הדן בתולדות הכנסייה מעלה סברה כי הנוצרים-יהודים חברו למגיני ירושלים וחילקו איתם את גורלם המר.{{הערה|1=S.G.F. Brandon. Fall of Jerusalem and the Christian Church. Wipf & Stock Publishers (June 2010) {{ISBN|1608997472}} pp 168-178}}

דיכוי מרד בר כוכבא, בניית איליה קפיטולינה, גירוש היהודים מהעיר ואיסור על נוכחות יהודית בעיר הביאו לשינוי הרכב האוכלוסייה באיליה קפיטולינה וכותב ב[[המאה השישית|מאה השישית]] היסטוריון נוצרי [[יוהנס מלאלס]] איש [[אנטיוכיה]] כי אדריאנוס "כעס על היהודים [סילקם מהעיר] והורה לישב בה הלנים" מקורות אחרים מחזקים או חוזרים על טענה זו.{{הערה|1=Dating the Dialogue of Timothy and Aquila: Revisiting the Earlier Vorlage Hypothesis Jacqueline Z. Pastis The Harvard Theological Review Vol. 95, No. 2 (Apr., 2002), pp. 169-195 |שמאל=כן}} לא ברור מי היו אותם הלנים אך ייתכן ומדובר באזרחים נוכרים ובשרידי קהילת הנצרנים, שתחת הלחץ המתמשך של הקהילה היהודית מחד והקהילה הנוצרית - נוכרית מאידך הביא להיטמעות הנצרנים בקהילה ההלנית. תופעה בולטת בתולדות כנסיית הנוכרים של ירושלים היא ההתכחשות המוחלטת לעברה היהודי של הכנסייה והנצרות בכלל, התכחשות זו הביאה למחיקה או התעלמות מכל הכרוך בירושלים של בית שני והתמקדות ב[[ירושלים בתקופת בית ראשון|ירושלים של בית ראשון]]. הד לכך נמצא בתיאוריו של [[הנוסע מבורדו]], שלא הזכיר את ההיסטוריה של כנסיית הנימולים וקברים של קדושיה.{{הערה|1=John Wilkinson. Jewish Holy Places and the Origins of Christian Pilgrimage. University of Illinois Press 1990|שמאל=כן}} גישה דומה עולה מספר ה[[אונומסטיקון]] של [[אוסביוס מקיסריה|אוסביוס]],{{הערה|1=[[עזרא ציון מלמד]], '''האונומסטיקון של אוסביוס''', [[האוניברסיטה העברית בירושלים]], תשכ"ו.}} בה מתעלם אוסביוס מירושלים של בית שני בה פעל ישו ומתמקד ב[[המשכן|משכן]] המקראי ו[[מקדש שלמה]].{{הערה|1=Louth, Andrew. "Eusebius and the Birth of Church History". In The Cambridge history of early Christian literature, edited by Frances Margaret Young, Lewis Ayres, and Andrew Louth, . New York: Cambridge University Press, 2004 pp 266–74|שמאל=כן}} על פי אוסביוס בספרו "[[הכנה לבשורה]]", ירושלים החרבה ואיליה קפיטולינה שנבנתה על חורבותיה מטרתם ללמד על חורבנם של היהודים.

קוריוז המבטא את היחס הנוצרי לירושלים של מטה הייתה [[הכת המונטניסטית]], כת אשר פרשה מה[[נצרות]] ב[[המאה ה-2|מאה ה-2]]. כת זו קרויה על שם מחולל ו[[נביא]] התנועה [[מונטנוס מפריגיה]]. מונטנוס, אשר מוצאו ב[[טורקיה]] של אותם ימים, החל את פעילותו בשנת [[156]] או [[172]] לאחר שחווה חוויה מיסטית והכריז על עצמו כבעל רוח הקודש. הוא הכריז על [[פפוזה]] שב[[פריגיה]], כירושלים של מטה בה הוא הושיב את קהילתו ומשם הפיץ את תורתו - כחלופה לירושלים ההיסטורית. חוקרים של המינות מיחסים השקפה זו במאמץ להחיות את ירושלים של השליחים.{{הערה|1=Metzger, Bruce, The Canon of the New Testament. Its Origin, Development, and Significance, Oxford University Press, 1987, pp. 99–106|שמאל=כן}}

* [[בנימין איזק|Benjamin H. Isaac]], Roman Colonies in Judaea: the Foundation of Aelia Capitolina, ''Talanta'' XII/XIII (1980/81),pp. 31-54

* {{קתדרה|דורון בר|תגובה לדברי גבע|73.14|73, ספטמבר 1994, עמ' 188-187}}