המנדט הבריטי – הבדלי גרסאות

ב[[יולי]] [[1920]] קיבלירש הממשל האזרחי הבריטי את סמכויות השלטון הצבאי. בשנת ב-[[1922]] העניק חבר הלאומים לבריטניה מנדט על ארץ ישראל. שטח המנדט כלל את ארץ ישראל המערבית כמו גםוכן את עבר הירדן המזרחיהמזרחית. מסמךכתב המנדט כלל את הצהרת בלפור באופן מלאבמלואה. באותה שנה, הופרדו שטחיהופרדה עבר הירדן מינהלית מארץ ישראל המערביתשממערב לירדן (שכונתה פלשתינה), על פילפי החלטתו של [[וינסטון צ'רצ'יל]], שהיה אז שר המושבות הבריטי דאז, וניסחשניסח [[נייר עמדה]] אשר כונה "[[הספר הלבן הראשון|הספר הלבן של צ'רצ'יל]]". מבחינה טכנית נותרו "פלשתינה" ו"עבר הירדן" תחת מנדט אחד, אך מבחינה אדמיניסטרטיבית, נוהלו באופן שונהבנפרד. ב-[[14 במאי]] [[1923]], באישור מועצת חבר הלאומים, על פי סעיף 25 של המנדט שאפשר לבריטים לנהל את עבר הירדן שלאבלי לשםזיקה הגשמתלהגשמת הצהרת בלפור{{הערה|1= ראו: [http://avalon.law.yale.edu/20th_century/palmanda.asp#art2 המנדט], באתר avalon.}}, העניקה בריטניה [[אוטונומיה]] לעבר הירדן (במסגרת [[אמירות עבר הירדן]] בראשותתחת האמיר [[עבדאללה הראשון, מלך ירדן|עבדאללה]]) והיא המשיכה להחזיק בשלטון על עבר הירדן במסגרת המנדט עד [[1946]].

מתחילת תקופת המנדט ועד לסיומו הייתה המערכת המינהלית הבריטית מורכבת בעיקר מאנשי [[השירות הקולוניאלי]] הבריטי המורגלים ביחסיםליחסים שבין השליטים הקולוניאלים לבין מי שכונו "נייטיבס[[ילידים]]" (אנגלית: Natives) - "[[ילידים]]". הבריטים הרגישו אתחשו עצמם לרוב כנתונים "בין הפטיש והל[[סדן (נפחות)|סדן]],": מצד אחד, המחויבות שנתנו לסייע בהקמת "בית לאומי ליהודים",; ומצדמצד שני, המחויבות הבריטית על פילפי הצהרת בלפור שלא לפגוע בזכויותיהן של הקהילות הלא-יהודיות בארץ וכן הצורך שלהם להתמודד מולעם התנגדות היישוב הערבי למעשהלמפעל הציוני. חלק מההנהגה הייתה מסויגת בתמיכתה במטרות הציוניות, לדוגמה הנציב העליון [[הרולד מקמייקל]] ואנשי ממשל כגון [[ג'יימס פולוק]], [[ארנסט ריצ'מונד]] ו[[אדוארד קית'-רוץ']]. לעומתם, אחרים אהדו את היישוב והתנועה הציונית, כדוגמתכמו הנציב העליון [[ארתור ווקופ]], והקצינים [[וינדהאם דידס]] ו[[לואיס אנדרוס]].