כן, לשבור! – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
בן נחום (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
קישור לערך ראשי במקום לדף הפניה
שורה 5:
התקופה שבין 1932 ל-1934 מכונה בפי חוקרי התקופה "מלחמת האזרחים ביישוב"{{הערה|1=ראו [[אניטה שפירא]], '''המאבק הנכזב: עבודה עברית 1929–1939''', תל אביב: הוצאת [[אוניברסיטת תל אביב]] ו[[הוצאת הקיבוץ המאוחד|הקיבוץ המאוחד]], 1977; '''ברל: ביוגראפיה''', חלק ב, עמ' 394; וכן [[יהודה לפידות]], '''[http://www.daat.ac.il/daat/history/lapidot/1b-2.htm לידתה של מחתרת]''', [[אתר דעת|אתר "דעת"]]}} על רקע ארגון העבודה בין הרוויזיוניסטים להסתדרות.
 
ההסתדרות הכללית הוקמה בשנת [[1920]] על ידי [[סוציאליזם|סוציאליסטים]], עולי [[העלייה השנייה]] ו[[העלייה השלישית]]. הם ראו בהסתדרות ניסיון להקמת חברת עובדים שוויונית המבוססת על [[קואופרציה]] (שבה המפעל שייך לעובדים ולא לבעלי הון), מבלי לעבור את שלב ה[[מהפכה]] כנגד בעלי ההון, שנחשב הכרחי ב[[סוציאליזם]] הקלאסי. הם האמינו שמדובר בסיטואציה חסרת תקדים המאפשרת להקים את המוסדות ה[[אוטופיה|אוטופיים]] של מדינת הפועלים על קרקע בתולה כמעט מבחינה [[מעמד]]ית (בעיקר בעקבות הגותו של [[דב בר בורוכוב]]){{הערה|1=ראו למשל: [[שלמה אבינרי]], '''הרעיון הציוני לגווניו''', [[עם עובד]], 1980, עמ' 171–173 (בורוכוב) ו-233–238 ([[דוד בן-גוריון|בן- גוריון]]); אניטה שפירא, '''ברל''', תל אביב: ספרית אופקים, הוצאת אוניברסיטת תל אביב ועם עובד, 1980, עמ' 124–126, 151, 174.}}. הסוציאליזם הציוני לא פסל לחלוטין את ההון הפרטי ואת האפשרות של [[קפיטליזם]] בארץ, אך דרש תכנון והכוונה של ההשקעה הפרטית כך שתהיה יצרנית ולא [[ספקולציה (כלכלה)|ספקולטיבית]] "שיִינטל ממנו העוקץ של חיפוש רווחים גרידא, בלי התחשבות עם צורכי ההתיישבות של המוני העם בארץ ישראל". ההסתדרות לקחה על עצמה תפקיד זה, של תיאום ו"הכוונה" של ההון.{{הערה|1={{קתדרה|אלקנה מרגלית|תנועת העבודה הציונית-סוציאליסטית בארץ ישראל בשנות העשרים|16.6|16, תש"ם, עמ' 87}}. הציטוט הוא מדברי [[שלמה קפלנסקי]] בוועידת ההסתדרות השלישית (1927).}}
 
ההסתדרות תבעה לעצמה [[מונופול]] בתחום השמת העובדים ודרשה ממעסיקים לקבל לעבודה רק עובדים [[איגוד מקצועי|מאוגדים]] שנשלחו מלשכת ההסתדרות, ובכך דאגה לתנאיהם. במקומות שבהם לא הייתה למעסיקים ברירה הם הסכימו, אך במקומות שבהם הייתה אלטרנטיבה – פועלים [[ערבים]] או פועלים יהודים שנשלחו על ידי לשכות העבודה של [[בית"ר]] – הכניסו מעסיקים לעבודה עובדים שאינם חברי הסתדרות ופרצו [[שביתה|שביתות]] וסכסוכים אלימים.{{הערה|1=אניטה שפירא, '''ברל''', עמ' 379; אריה שנידרמן (שן-ארי), '''אנו מאשימים!: הירידה והרקבון בהסתדרות העובדים בא"י''' (הקדמה מאת [[מאיר גרוסמן|מ. גרוסמן]]), תל אביב: [[איש-ברוריה]], 1933,‬ עמ' 54–56.}}