לבירינת – הבדלי גרסאות

בלבירינתים שהתפתחו בכתבי היד הקרולינגים הלבירינת היה סמל שיכול היה להסביר כל מיני טקסטים, במיוחד אלו המשרטטים את מעבר הזמן. לבסוף, הם הפכו כל כך מוכרים ובעלי תפוצה כה רחבה בצורה שבכתבי היד, שדוגמאות אלו יצאו מהסקריפטוריום ל[[כנסייה]]. כך צורותהצורות הפורמליות שנוצרו בלבירינתים שבכתביבכתבי היד, מאוחרהועברו יותר הועברובהמשך ללבירינתים גדולים הרבה יותר ברצפות הכנסיות ב[[איטליה]], בצרפת, ובמקרים ובאופןמעטים יותר נדיר גם ב[[גרמניה]]בגרמניה - רק בתחילת המאה ה-12. ואכן פריחת התכנון [[ימי הביניים|הימי-ביניימי]] הגיעה לשיאה במאה ה-12 וה-13 בלבירינתים המרוצפים הגדולים ב[[קתדרלהאדריכלות גותית|קתדרלות]] [[אמנות גותית|הגותיתהגותיות]], שהידועות שבהן הן [[שארטר]], [[ריימס]] ו[[אמיין]] שבצפון צרפת.

כאמור סביב שנת 900, נזיר חכם יצר את מה שהוכיח עצמו כעיצוב האולטימטיבי עבור הלבירינת הנוצרי בכנסייה. הוא עבד ככל הנראה ב[[דיוקסיה|ארכידיוקסה]] של [[סן]] בצרפת, שאז השתרעה [[דיוקסיה|מהדיוקסות]] של [[פריז]] ושארטר בצפון ומזרחה ודרומה לאלו של [[אוסר]] ו[[נוור (צרפת)|נוור]] (Nevers) בדרום. התוכנית מכונה "הטיפוס השארטרי" של הלבירינת, כיוון שהוא מופיע על רצפת [[קתדרלת שארטר]], שבה לבירינת הכנסייה הגדול ביותר - ויש שאומרים היפה ביותר - שאי פעם נוצר. אולם למעשה, טיפוס הלבירינת בעל אחד-עשר המסלולים של שארטר מופיע ב[[כתב יד (העתק)|כתבי יד]] מנזריים שלוש מאות שנה קודם לפני שהדוגמה הופיעה ברצפת קתדרלת שרטר סביב 1215. המקור לטיפוס לבירינת זה ככל הנראה לא היה שארטר, אלא דרומה משם, במנזרי אוסר, שהיו המרכז ללמידה בנדיקטינית במהלך המחצית השנייה של המאה התשיעית.