התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור למלחמת וייטנאם |
מ הוספת קישור לדה פאקטו |
||
שורה 65:
בית-המשפט עמד לדחות את התביעות השונות ולאשר את מדיניות ה"נפרד אבל שווה" ברוב של 5 נגד 4. ואולם, במהלך הדיונים הלך לעולמו [[נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית|נשיא בית המשפט העליון]] דאז, ובמקומו מונה [[ארל וורן]]. וורן לא רק שאכזב את הפלג השמרני ובפרט את הנשיא [[דווייט אייזנהאואר|אייזנהאואר]] שמינה אותו, באמצו גישה ליברלית והטותו את הכף לטובת קבלת התביעה, אלא שהוא הצליח לשכנע בכך גם את ארבעת חבריו השופטים, וכך הגיע בית-המשפט להחלטה [[פה אחד]]. ב־[[17 במאי]] [[1954]] קרא ארל וורן את החלטת השופטים והכריז כי '''"חינוך נפרד הוא מפלה מטבעו"'''. מבחינה משפטית פסק הדין הקצר נדרש, באופן מהפכני, לתאוריות מתחום [[מדעי החברה]] וה[[פסיכולוגיה]] כדי לקבוע כי עצם ההפרדה יוצרת נזק ממשי בתדמיתו של התלמיד השחור, ולכן היא ממהותה בלתי שיוויונית, ומפירה את [[התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית]]. בהחלטה זו הפך בית המשפט העליון את [[פסק דין קמינג נגד מועצת החינוך מחוז ריצ'מונד]] משנת [[1899]] אשר קבע כי הפרדה היא חוקתית. פסק דין זה ביטל את דוקטרינת "נפרד אבל שווה" (separate but equal) שהייתה קיימת בארצות הברית למעלה מ־80 שנה, וקבע כי בתי ספר נפרדים אינם שווים מאחר שבתי ספר לשחורים בלבד מפלים מעצם טבעם את השחורים לרעה.
ב-18 במאי 1954 הייתה [[גרינסבורו]] בקרוליינה הצפונית העיר הראשונה בדרום שהודיעה על ביטול ההפרדה הגזעית בעקבות פסיקת בית המשפט. האינטגרציה בגרינסבורו עברה בצורה שלווה למדי בהשוואה למדינות דרומיות אחרות כמו אלבמה, ארנסו, וירגיניה ועוד שבהן אנשי ממשל בכירים קראו להתנגדות מאסיבית. ב[[וירג'יניה|ווירג'יניה]] חלק מהמחוזות העדיפו לסגור את בתי הספר הציבוריים במקום ליישם אינטגרציה, ובמקומם הוקמו בתי ספר פרטיים לנוצרים לבנים. אפילו בגרינסבורו נמשכה התנגדות לאינטרגציה, וב-1969 מצא הממשל הפדרלי כי היא אינה עומדת בתנאים של [[חוק זכויות האזרח (1964)]]. מעבר למערכת משולבת מלאה של בתי ספר החל להתבצע רק בשנת 1971. במדינות צפוניות רבות לא הייתה הפרדה חוקית, אבל התקיימה בהן הפרדה [[דה פאקטו]] נגד תלמידים שחורים.
===רצח אמט טיל 1955===
| |||