אנטי-דת – הבדלי גרסאות

{{בעבודה}}

 

אחד הגילויים הראשונים של אנטי-דתיות שזכה לתמיכה רחבה אירע בעידן הנאורות, במאה ה-17, כאשר הפילוסוף הברון ד'אולבאק פרסם מספר ספרים שבהם תקף את הנצרות ואת הדת באופן כללי. בספרו משנת 1766, "הנצרות נחשפת" (Le christianisme dévoilé), הוא תוקף את הנצרות וטוען כי היא אינה מוסרית. אחריו פרסם מספר ספרים נוספים בהם הרחיב את עמדתו ואת נימוקיו.

 

במאה ה-20, כריסטופר היצ'נס היה מנושאי הדגל של האנטי-דתיות, ןבספריו טען כי חופש הביטוי וגילויים מדעיים צריכים להחליף את הדת כשיטה להגדרת מוסריות והעשרת התרבות האנושית.

 

ברית המועצות אימצה אידיאולוגיה פוליטית של מרקסיזם-לניניזם וראתה את האמונות הדתיות השונות, החוצות גבולות ויבשות, כאיום על הזהות הסובייטית. בהתאם לכך, שלטונות ברית המועצות פעלה בנחרצות נגד כל הדתות במדינה: נוצרים, מוסלמים, בודהיסטים, יהודים, ודתות שמאניות. בדרך כלל היה צורך להזדהות כאתאיסט כדי להתקדם בקריירה פוליטית או מדעית, דבר שהרחיק רבים מהדת. בשנות השלושים, בתקופת שלטונו של סטאלין, הממשלה הרסה מבנים ששימשו ככנסיות, מסגדים או בתי כנסת, או הסבה אותם לשימושים אחרים, כמו מועדונים או מתקני אחסון. הממשלה הוציאה להורג אנשי דת, אסרה על פרסום רוב החומרים הדתיים ודיכאה התארגנויות דתיות. על פי מספר הערכות, כ-15 מיליון נוצרים הוצאו להורג בברית המועצות משנת 1921 עד 1950, בהם כחצי מיליון נוצרים אורתודוקסים.

 

אנשי הקמר רוז' ניסו לחסל את המורשת התרבותית והדתית של קמבודיה, ובפרט את דת הטהרוואדה שהייתה הנפוצה במדינה. במהלך ארבע שנות שלטונם של קמר רוז' נהרגו לפחות 1.5 מיליון קמבודים. מבין שישים אלף נזירים בודהיסטים שהיו במדינה, רק שלושת אלפים שרדו את אימת הקמר רוז'.

 

בין הפילוסופים המביעים אנטי-דתיות בכתביהם נמנים לוקרטיוס, תומאס פיין, קרל מרקס (שנודע באמרתו על הדת כאופיום להמונים), פרידריך ניטשה, ג'ון דיואי, ברטראנד ראסל, איין ראנד, מדלין מארי אוהייר, ריצ'רד דוקינס, כריסטופר היצ'נס וסטיבן פינקר.