מלחמת העצמאות – הבדלי גרסאות

ב-[[23 במרץ]] 1949 נחתם [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|הסכם שביתת הנשק עם לבנון]]. צבא לבנון פינה את ראש הנקרה וצה"ל פינה את המובלעת בשטח שתפס בלבנון עד נהר הליטני. זאת אף על פי שתושבי 14 הכפרים הביעו נכונות להסתפח למדינת ישראל.{{מקור}}

 

 

ב-[[20 ביולי]] 1949, לאחר משא ומתן ארוך מאד, נחתם [[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|הסכם שביתת הנשק עם סוריה]], וצבא סוריה פינה את משמר הירדן שנכבשה על ידו ביוני 1948, והשטח הפך למפורז עד ל[[מלחמת ששת הימים]]. זאת בניגוד ל[[חמת גדר]], שעל פי ההסכם גם הוא פורז אך סוריה השתלטה עליו. כך הסתיימה פורמלית מלחמת העצמאות.

'[[הקו הירוק]]' נקבע כ[[גבול]] [[הפסקת אש]] (ב[[הסכמי רודוס]]) והפך בהדרגה ל[[גבולות מדינת ישראל|גבולה של מדינת ישראל]] [[דה פקטו]]. גבולות שביתת הנשק כללו כמעט את כל השטח שהוקצה למדינה היהודית במסגרת 'החלטת החלוקה', להוציא שטח קטן בדרום [[עמק בית שאן]], וכן כללו חלק ניכר מהשטח שהוקצה למדינה הערבית בא"י במסגרת החלטת האו"ם. כן היו אזורים קטנים שנכללו הן בקו הירוק, הן בחלק היהודי על פי החלטת החלוקה, אך ישראל לא הצליחה להחיל עליהם את ריבונותה ([[חמת גדר]], [[שניר]], חופה הצפון מזרחי של הכנרת). ישראל מעולם לא הכירה באופן רשמי בגבולות הקו הירוק כגבולה המדיני, אך מרבית מדינות העולם קיבלו אותם כגבול הבינלאומי המוכר של ישראל.

 

 

לפני קבלת החלטת החלוקה, רק כ-6 אחוז משטח ארץ ישראל המנדטורית, היו קרקעות בבעלות יהודית, כולל שטחים שהיו רכוש לאומי בהיותם שייכים ל[[הקרן הקיימת לישראל|קרן הקיימת לישראל]].{{הערה|מתוך דבריו של [[משה שרת]] בהרצאת-פתיחה לפני הוועדה המיוחדת של האו"ם בירושלים [[17 ביוני]] [[1947]], משה שרת, '''בשער באומות 1946- 1949''', הוצאת עם עובד, 1958 עמ' 84}} השטח שנוסף הוא שטח איכותי ועתיר יחסית ב[[משקעים]], תוספת זו הכפילה למעשה את השטחים המתאימים ל[[חקלאות]] לעומת השטחים בתוכנית החלוקה שכללו כ-9,600 קמ"ר של [[הנגב|הנגב הדרומי]] במדינה היהודית.