המערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים – הבדלי גרסאות

* חטיבה ממוכנת 10 ([[חטיבת הראל]]), בפיקוד אלוף-משנה [[אורי בן ארי]] - חטיבה זו הייתה העתודה הפיקודית, ונועדה לכתחילה להדוף התקפות שריון עיראקי וירדני לכיוון [[השרון]]. גם חטיבה זו הייתה חטיבת מילואים, שהייתה מורכבת משני גדודי [[חרמ"ש]] (גדודים 104 ו-106), גדוד טנקים (גדוד 95) שרמן M-50, סיירת חטיבתית, פלוגת טנקי [[צנטוריון]], ויחידת "דוכיפת" - יחידת [[שיריונית|שריוניות]] מדגם [[פאנהארד AML|AML 90]]. בסך הכל היו בחטיבה 73 טנקים, 9 שיריוניות, ו-192 [[זחל"ם|זחל"מים]].

* [[חטיבה 55]], בפיקוד אלוף-משנה [[מרדכי גור|מרדכי (מוטה) גור]] - חטיבת [[צנחן|צנחנים]] במילואים, ובה שלושה גדודים (28, 66, ו-71), פלס"ר חטיבתי, ויחידות חטיבתיות נוספות. לחטיבה הוכפפה גם חצי פלוגת שריון של החטיבה הירושלמית, וכן הפלס"ר של [[חטיבה 80]]{{הערה|שם=לנגוצקי}}{{הערה|שם=יצחקי3}}.

בנוסף להנעת חטיבה 10 לכיוון ירושלים, הועברה [[חטיבה 55]] לפיקוד מרכז. חטיבה זו הייתה אמורה לצנוח באזור [[אל עריש]] בליל שבין היום הראשון והשני של המלחמה, אך משימתה בוטלה בשל התקדמותה המהירה של [[אוגדה 84]] בציר החוף. בשל כך הועברה החטיבה לפיקוד מרכז ביום הראשון של המלחמה{{הערה|שם=יצחקי5}}.

כאמור לעיל, שני הצדדים העריכו כי השליטה על הרמה שמצפון לירושלים, על הדרך המובילה מירושלים צפונה, תכריע את המערכה. שני הצדדים הפעילו את העתודות המשוריינות שלהם למטרה זו: המטכ"ל הירדני הורה לחטיבה 60 לנוע מ[[יריחו]] דרך מעלה אדומים אל [[תל אל פול]] מצפון לירושלים, ולחטיבת חי"ר 27 שהייתה במעלה אדומים וב[[אבו דיס]] להצטרף לחטיבה 60. מנגד, אלוף פיקוד המרכז הורה לחטיבה 10, [[חטיבת הראל]], לנוע משטחי הכינוס שלה ב[[בן שמן]] אל פרוזדור ירושלים. האלוף, [[עוזי נרקיס]], העריך שתנועת השריון הירדני תארך כשמונה שעות, ולפיכך הבקעה של חטיבה 10 דרך המוצבים בצפון פרוזדור ירושלים בשעות הערב תצליח להביא אותה לתל אל פול לפנות בוקר, באותו זמן בו יגיעו לשם הכוחות הירדניים{{הערה|נרקיס, עמ' 113 - 114.}}. ואולם, הערכה זו הייתה נכונה רק בחלקה; חטיבה 10 הישראלית הייתה צריכה להבקיע דרך מוצבי אויב ולעבור בדרך הררית קשה לתנועה, ואילו חטיבה 60 הירדנית הייתה צריכה לנוע כ-35 קילומטרים בלבד, על כביש סלול ללא הפרעה{{הערה|יצחקי, עמ' 7.}}. פיקוד המרכז, שהיה מודע לסיכון הרב בהופעתה של חטיבה ירדנית בתל אל פול דרש שוב ושוב מן המטכ"ל סיוע אווירי. החל מן השעה 17:30 החלו מטוסי [[פוגה מגיסטר]] (מ[[טייסת 147]], "האיל הנוגח") ו[[דאסו אוראגן|אוראגן]] (מטייסות [[טייסת 107|107]], "אבירי הזנב הכתום", ו-[[טייסת 113|113]], "הצרעה") בתקיפת הכוחות הירדניים. התקיפה נמשכה עד לחצות, ועד אז הושמד חלק מן הכוח הירדני והציר נחסם. רק כוחות ירדניים מעטים הצליחו להגיע ליעדם עד הבוקר. גם למחרת המשיך חיל האוויר בהפצצות, וגרם לאבדות כבדות בקרב השריון הירדני{{הערה|אטלס כרטא, עמ' 71 ומפה 88.}}.

[[קובץ:אורי בן ארי 5 ביוני 67 כמפקד הראל בדרך לירושלים.jpg|ממוזער|אלוף-משנה [[אורי בן ארי]] (יושב, במרכז), כמפקד [[חטיבת הראל]] במהלך מלחמת ששת הימים]]

אלוף פיקוד המרכז, [[עוזי נרקיס]], הורה למפקד [[חטיבת הראל]], [[אורי בן ארי]], להבקיע דרך צפון פרוזדור ירושלים, בגזרה שבין [[מעלה החמישה]] ל[[מוצא]], במטרה להגיע ל[[תל אל פול]] לפנות בוקר{{הערה|שם=יצחקי}}. המשימה הראשונה שעמדה בפני החטיבה הייתה להגיע מ[[יער בן שמן]] לפרוזדור ירושלים, משעת מתן הפקודה לנוע (ב-13:25) ועד לשעה המיועדת לתחילת ההתקפה, ב-17:00. למרות הנחייתו של אלוף הפיקוד לחסום את [[כביש 1|הכביש לירושלים]] ולאפשר רק תנועה צבאית, נותרה הדרך פתוחה ועמוסה בתנועה, אזרחית וצבאית. מעבר לקושי הלוגיסטי והתנועה העמוסה, הופגזה הדרך על ידי הצבא הירדני, ששלט באש ובתצפית על חלקים נרחבים ממנה{{הערה|נרקיס, עמ' 108, 110, 122, 136 והלאה; ברוכי, עמ' 31.}}.

המח"ט בן ארי היה למוד ניסיון מקרבות [[מלחמת העצמאות]] בגזרה זו. בקרבות אלה היה בן ארי מפקד פלוגה בגדוד הרביעי של [[חטיבת הראל]], שהשתתף בניסיון לכיבוש גבעת הרדאר ונבי סמואל באפריל [[1948]]; הניסיון נכשל באבדות כבדות לישראלים. הוא חשש כי הקרבות הקשים של מלחמת העצמאות יחזרו על עצמם: שני הגדודים הפורצים עלולים להיכשל בהבקעת הקו הירדני, או להתעכב ולא להצליח להתגבר בזמן על המוצבים הירדניים. כתוצאה מכך עלול גדוד הטנקים להתעכב, ולא יצליח להגיע בזמן לתל אל פול. בשל כך החליט בן ארי לשנות את תפקידו של כוח העתודה, והטיל עליו לנסות ולפרוץ ציר שלישי, שיגיע ישירות אל בית חנינא. על הסיירת הוטל התפקיד להבקיע ישירות אל [[בית איכסא]] כדי להחזיק את ציר התנועה של הגדודים האחרים{{הערה|ברוכי, עמ' 30 - 32.}}.

במקביל, הופעל גדוד 163 של [[חטיבת ירושלים]], בפיקוד סא"ל {{נזכור את כולם|45704|מיכאל פייקס}} שהיה ערוך להגנה באותה גזרה, ועם ההבקעה ביקש לקחת חלק בהתקפה. פלוגה של הגדוד הסתערה על מוצב רדאר 3 והשתלטה עליו עד השעה 22:00. השלב הראשון של ההבקעה בגזרה זו הסתיים בשעה 2:00 לפנות בוקר, כאשר כוח המג"ד של חטיבה 10 מלווה בשריון הצליח לעבור את המכשולים לעבר המוצבים, והחל בתנועה לקראת הסתערות על הכפר בידו. בשעה 4:00 לפנות בוקר כבש הגדוד את הכפר ואת מוצב ג'בל א-שייח שלידו. פלוגת הטנקים שהייתה מסופחת לגדוד הועברה לגדוד 106 (בפיקוד אהרן גל), והגדוד עצמו התארגן להגנה מפני התקפה מצפון{{הערה|אטלס כרטא, עמ' 70, ומפות 85, 86.}}.

כאמור לעיל, מטרת העל של צה"ל בירושלים הייתה התחברות מהירה ככל האפשר עם [[מובלעת הר הצופים]], כדי למנוע מן הירדנים הישג מהיר שעלול היה לגרום לישראל נזק רב, גם בשל שליטת הר הצופים במבואות הצפוניים של ירושלים, וגם מן הבחינה של [[דעת קהל|דעת הקהל]] הישראלית והבינלאומית{{הערה|נרקיס, עמ' 80, 96 - 97.}}. בתוכניות שנערכו בפיקוד מרכז במשך השנים הועלו שתי אפשרויות לחבירה עם מגיני ההר: הבקעה דרך מוצבי צפון הפרוזדור והגעה עד [[תל אל פול]] - המשימה שהוטלה על חטיבת הראל; וחבירה ישירה דרך הקו העירוני המבוצר{{הערה|שם=לנגוצקי}}. אלוף הפיקוד חשש שחטיבת הראל לא תצליח להתגבר על השטח הקשה ועל התנגדות המוצבים הירדניים בזמן הקצר שעמד לרשותה. לפיכך, עם העברתה של [[חטיבה 55]] לפיקוד מרכז, החליט האלוף להטיל עליה את ההבקעה דרך הקו העירוני, בשכונת [[שיח' ג'ראח]], אל הר הצופים{{הערה|נרקיס, עמ' 118 - 199.}}. בניגוד לחטיבת הראל, שהייתה צריכה לעבור דרך של כ-35 ק"מ עד ליעדיה, היו הצנחנים צריכים לעבור כשני קילומטרים בלבד עד להר הצופים, אך דרך זו הייתה מוגנת היטב על ידי המוצבים הירדניים ב[[בית הספר לשוטרים (ירושלים)|בית הספר לשוטרים]], [[גבעת התחמושת]], [[גבעת המבתר]] ו[[הגבעה הצרפתית]]{{הערה|שם=לנגוצקי}}. חטיבה 55 הייתה חטיבת [[חיל רגלים|חי"ר]] מעולה, ואלוף הפיקוד סמך על יכולתה הגבוהה שתאפשר את הצלחת משימתה{{הערה|שם=יצחקי|1=יצחקי, עמ' 6.}}. ואולם, כבר בשלב זה הרשה לעצמו אלוף הפיקוד, עוזי נרקיס, להציב יעד נוסף. הוא אמר למח"ט הצנחנים, מוטה גור: {{ציטוטון|המשימה היא להתחבר עם ההר, אך זכור את העיר העתיקה. עליך למשוך ימינה לכיוון [[מוזיאון רוקפלר]] כדי שתהיה נכון בכל עת לפרוץ את החומה ולכבוש את העיר העתיקה}}{{הערה|נרקיס, עמ' 119 - 120.}}.

בעוד הקרב על גבעת התחמושת בעיצומו, ובמקביל להבקעת הקו העירוני על ידי גדוד 71, הגיעו הכוחות הראשונים של [[חטיבת הראל]] לכביש ירושלים - [[רמאללה]], כפי שתואר לעיל. הכוח היה מורכב מ-6 טנקי [[שרמן (טנק)|שרמן]] ו-10 [[זחל"ם|זחל"מים]] של גדוד 95, יחד עם סוללת [[מרגמה|מרגמות]], ועוד 4 זחל"מים ו-3 ג'יפים של פלוגת הסיור החטיבתית. הכוח הישראלי פתח באש על הכביש, השמיד כלי רכב ירדניים, וחסם את התנועה צפונה. חטיבת הראל הייתה פרוסה באותו זמן לאורך כל הצירים שהובקעו בלילה; טנקים, זחל"מים וכלי רכב רבים אחרים היו תקועים לאורך הדרכים השונות, ואחרים נעו מזרחה בכביש הצר מ[[בידו]] לנבי סמואל ולבית חנינא. למרות זאת, המשיך המח"ט את תנופת ההתקפה של החטיבה. קשיי התנועה גרמו גם לקושי רב בהעברת תחמושת ובעיקר [[דלק]] לכוחות המסתערים{{הערה|ברוכי, עמ' 86 - 93; נרקיס, עמ' 193 - 196.}}.

בשעה 8:30 בבוקר קיים מפקד [[חטיבת הראל|חטיבה 10]], אלוף-משנה אורי בן ארי, {{מונחון|קבוצת פקודות|דיון של מפקדי הכוח, שבסופו ניתנת סדרת הפקודות להמשך המבצע או הפעולה}}. הוא החליט להכפיף את כל הכוחות שהמשיכו להגיע לכיוון תל א-זהרה לגדוד 106, בפיקוד סא"ל אהרון גל. גדוד זה יתקוף את [[תל אל פול]], בחיפוי הטנקים של גדוד 95, בפיקוד סא"ל צביקה להב, שהיו ממוקמים בתל א-זהרה. משם ימשיכו הטנקים והזחל"מים דרומה, יכבשו את [[גבעת המבתר]] ואת [[הגבעה הצרפתית]], ויצרו קשר עם [[חטיבה 55]] שהשלימה באותה שעה את כיבוש [[גבעת התחמושת]] ועם [[הר הצופים]]{{הערה|ברוכי, עמ' 101.}}.

לכוח שנערך מחדש הצטרפה תגבורת, פלוגת טנקים ופלוגת חרמ"ש, וכן פלוגה מגדוד 68 של [[חטיבת ירושלים]], שהיה ערוך בסמוך. מח"ט "הראל" הורה לשלושה טנקים לתפוס את הגבעה הצפונית לגבעה הצרפתית ולירות משם על המוצב הירדני; הפלוגה מחטיבת ירושלים הסתערה על הגבעה הצרפתית, ואילו הכוח המתוגבר של חטיבת הראל הסתער שוב על גבעת המבתר. ואולם, שתי ההסתערויות הסתיימו בלא קרב: הכוח הירדני בגבעת המבתר נטש את המוצב לאחר הדיפת ההסתערות הישראלית הראשונה, נסוג לגבעה הצרפתית ומשם נסוג כל הכוח מזרחה. הכוחות הישראליים השלימו את ההשתלטות על שתי הגבעות עד השעה 12:00 - פחות מ-24 שעות לאחר תחילת ההתקפה של החטיבה בפרוזדור ירושלים. משימות חטיבת הראל הושלמו במלואן: נוצר קשר עם הר הצופים, וירושלים נותקה מצפון. על פי הנחיית אלוף הפיקוד הועברה פלוגה אחת של החטיבה לטובת [[חטיבה 55]], ושאר החטיבה הופנתה צפונה, לכיבוש [[רמאללה]]{{הערה|שם=מבתר}} בצירוף פלוגה מגדוד 62 בחטיבה 16.

בהתאם להחלטה זו של דיין נדחתה דרישתו של אלוף הפיקוד, [[עוזי נרקיס]], להיכנס לעיר העתיקה כבר בבוקר [[6 ביוני]]. בצהרי אותו יום ביקר דיין, בליווי נרקיס, ב[[הר הצופים]] (לאחר שחטיבות הראל ו-55 חברו אליו במהלך הבוקר) וצפה אל העיר העתיקה; גם במעמד זה סירב דיין לבקשה חוזרת של נרקיס להיכנס לעיר העתיקה{{הערה|נרקיס, עמ' 213 - 214.}}. בישיבה של [[ועדת השרים לענייני ביטחון]] שהתקיימה באותו יום בשעה 16:00 בתל אביב התקבלה עמדתו של שר הביטחון. בשל כך, הוחלט שהצעד הבא יהיה השתלטות על [[מתחם אוגוסטה ויקטוריה]] וכיבוש רכס [[הר הזיתים]], משימה שהוטלה על [[חטיבה 55]], לביצוע באותו ערב{{הערה|יצחקי, עמ' 7 - 8; אורן, עמ' 254 -255.}}.

בצהרי [[6 ביוני]] הייתה כל ירושלים המזרחית שמחוץ לחומות בשליטת צה"ל, למעט שכונת [[אבו טור]] שנכבשה אחר הצהריים, ורכס הר הזיתים שנכבש למחרת (ראו להלן). בגזרות אחרות בחזית הירדנית הצליחה [[חטיבת קרייתי]] לכבוש את [[לטרון]] ולטפס לבמת ההר (החטיבה חברה ל[[חטיבתלחטיבת הראל]] בשעות הצהריים ושתי החטיבות נעו צפונה לכיבוש [[רמאללה]]), ואילו בצפון השומרון הסתיים [[קרב עמק דותן]] בכיבוש [[ג'נין]] והאזור שסביבה על ידי צה"ל. שתי חטיבות השריון הירדניות נפגעו קשות; חטיבה 60 הופצצה על ידי חיל האוויר הישראלי, כאמור לעיל, וחטיבה 40 ספגה אבדות קשות בקרב ב[[עמק דותן]]. נוכח השליטה האווירית המוחלטת של ישראל ועקב האבדות הקשות סבר גנרל עבד אל-מונעם ריאד שיש חשש אמיתי לגורלו של צבא ירדן, ולשלטונו של המלך חוסיין בכלל. ריאד האיץ במלך להגיע לאחד משני פתרונות: הפסקת אש מיידית, או נסיגה מהירה מ[[הגדה המערבית]].

כאמור לעיל, [[שר הביטחון]] [[משה דיין]] הכריע נגד כניסה לעיר העתיקה, וקבע שיש לכתר אותה עד לכניעתה. בשל כך, היעד הבא של [[פיקוד המרכז]] היה כיבוש רכס [[הר הזיתים]], ובפרט [[מתחם אוגוסטה ויקטוריה]] שבראשו. השתלטות על הרכס הייתה מנתקת את ירושלים העתיקה ממזרח ובכך משלימה את כיתורה, לאחר ניתוקה מדרום ומצפון ביממה הקודמת. המשימה הוטלה על [[חטיבה 55]], בסיוע פלוגת טנקים של [[חטיבת הראל]]. חטיבה זו הופנתה, כאמור לעיל, ל[[רמאללה]], אך על פי הנחיית אלוף הפיקוד הועברה פלוגה אחת תחת פיקוד חטיבה 55.

[[קובץ:הכניסה לעיר העתיקה.jpg|ממוזער|הפריצה לעיר העתיקה של ירושלים, 7 ביוני 1967. המפה: יוסי לנגוצקי (אל"ם מיל.), מפקד הסיירת הירושלמית, 1967.{{ש}} מספרים במפה (מומלץ לצפות בהגדלה):{{ש}} '''1''' גדוד 66 מ[[חטיבהמחטיבה 55]] בסיוע טנקים מתחיל לנוע אל [[הר הצופים]] מ[[שייח ג'ראח]]{{ש}} '''2''' גדוד 71 מחטיבה 55 מתחיל בטיפוס רגלי אל [[מתחם אוגוסטה ויקטוריה]] מ[[ואדי ג'וז|וואדי ג'וז]]{{ש}} '''3''' חיל האוויר מפציץ את מתחם אוגוסטה ויקטוריה{{ש}} '''4''' 9:05 – גדוד 66 משתלט על המתחם{{ש}} '''5''' מח"ט 55 יחד עם סיירת חטיבה 80 ממשיכים לכיוון [[א-טור (ירושלים)|א-טור]]{{ש}} '''6''' 9:30 – מח"ט 55, [[מוטה גור]], מורה על הפריצה לעיר העתיקה{{ש}} '''7''' גדודים 66 ו-71 יורדים מהר הזיתים ונעים אל [[שער האריות]]{{ש}} '''8''' גדוד 28 נע מ[[מוזיאון רוקפלר]] לכיוון העיר העתיקה{{ש}} '''9''' 9:45 – מח"ט 55 ופלוגה מגדוד 71 נכנסים דרך שער האריות{{ש}} '''10''' 10:00 – שתי פלוגות מגדוד 163 של [[חטיבת ירושלים]] נכנסות דרך [[שער האשפות]] לעיר העתיקה{{ש}} '''11''' 10:00- מח"ט 55, מוטה גור, מודיע: "הר הבית בידינו"{{ש}}]]

לדברי מילשטיין, המותח ביקורת חריפה על תפקודו של נרקיס, אלוף הפיקוד עשה כל מאמץ כדי לעקוף את הרמטכ"ל ושר הביטחון, ולפתוח במלחמה. למעשה, טוען מילשטיין, ההתקפה על ארמון הנציב החלה אף ברמה נמוכה יותר. לדברי מילשטיין, מי שהורה על מתקפת הנגד בארמון הנציב היה [[קצין אג"ם|קצין האג"ם]] של [[חטיבת ירושלים]], רס"ן עמוס נאמן. על פי מילשטיין נאמן הורה על תחילת ההתקפה בהיעדר המח"ט ואלוף הפיקוד, וכאשר הגיעו טלפונים דחופים מן ה[[מטכ"ל]] שדרשו את עצירת המתקפה טען נאמן, יחד עם קצין האג"ם הפיקודי סגן-אלוף אריק רגב, שאין לו קשר עם הכוח המסתער. כך, טוען מילשטיין, החלה המלחמה, וזאת כתולדה של יוזמה מקומית בלבד{{הערה|אורי מילשטיין, ההיסטוריה של הצנחנים כרך ג' - איחוד ירושלים. יצחקי מזכיר תפיסה זו במאמרו, הערה 19.}}.

אריה יצחקי דוחה תפיסה זו. הוא מסכים שנרקיס ראה בפתיחת המלחמה הזדמנות לתקן את הכישלון של 1948; נרקיס מעיד על כך בעצמו בספרו פעמים רבות. ואולם, ההחלטה על פתיחת המערכה מול ירדן לא הייתה יוזמה מקומית אלא התקבלה בישיבת ממשלה ביום הראשון של המלחמה. באותה ישיבה אישר [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] [[לוי אשכול]] את הנחייתו של [[שר הביטחון]] [[משה דיין]] להעביר את [[חטיבת הראל]] ל[[פרוזדור ירושלים]], כדי שתחבור ל[[הר הצופים]] (באותה ישיבה אושרה גם תקיפת מטרות בירדן ובסוריה על ידי חיל האוויר, וכן את תקיפת [[ג'נין]] על ידי [[פיקוד הצפון]]){{הערה|יצחקי, הערה 19, וכן הערה לא ממסופרת בעמ' 4.}}.

הנושא העיקרי בו התמקדה הביקורת על דרך ניהול המערכה על ידי הפיקוד הישראלי במרחב ירושלים, היה קרב ההבקעה של [[חטיבה 55]] בליל 6/5 ביוני. במהלך קרב זה נהרגו עשרות מלוחמי החטיבה, ואבדותיה היו כבדות בהרבה מאבדותיהן של שתי החטיבות האחרות שהשתתפו במערכה במרחב ירושלים (ראו להלן). תשומת הלב הופנתה במיוחד לקרב על [[גבעת התחמושת]], בו נהרגו 24 לוחמים, ונחשב אחד הקרבות הקשים במלחמה כולה. הטענות מופנות כלפי אלוף פיקוד מרכז ומפקדת החטיבה; על גבורתם של הלוחמים אין עוררין.