ברי ושמא – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט: תיקון קצרמר |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 7:
לדוגמה: אדם התובע מחברו סכום כסף וחברו אומר שאינו יודע אם חייב, הדין הוא שפטור מלשלם עד שיביא התובע הוכחה לדבריו.
כל האמור, הוא רק כאשר
;דוגמה:
ראובן: נפלתי לתוך הבור שלך ונפצעתי, אתה חייב לשלם לי פיצויים.שמעון: אני אכן הייתי חייב לך פיצויים, אך איני בטוח אם שילמתי לך כבר.
מדוע מחייב רב יהודה את המוחזק המסתפק האם חייב לשלם לטוען ברי, הרי כלל יסודי הוא שהמוציא מחברו עליו הראייה?
ההבנה הפשוטה היא שעצם טענת הברי מהווה בירור שאכן כך היא האמת. מעין נאמנות של עדים. שכן אנו מניחים שקיימת חזקת כשרות ושאין אדם תובע אם אכן אין חייבים לו. תוס' מוכיחים שלא אמר רב יהודה שברי עדיף אלא כאשר הברי טוב והשמא גרוע. דהיינו אם הנתבע אמור לדעת אם חייב או לא כך שלא סביר להניח שהתובע יהיה עז פנים כל כך לתבוע בדבר שחברו מכיר בשקרו, וצפוי להכחישו ועוד שהסתפקותו של טוען השמא מעוררת חשד, כיוון שאדם סביר אמור לדעת האם אכן חייב. ברי עדיף כי סביר להניח שאכן בעל הברי טוען אמת.
במאה האחרונה ראשי הישיבות נטו לשלול הבנה זו בסברת רב יהודה. רבים ביארו שרב יהודה מניח קיומו של חיוב משפטי על הנתבע לענות לתביעה. לטענתו טענת שמא אינה מהווה תשובה ראויה לתביעה, ולכן הוא מחייב את המוחזק. מושג זה, חיוב על הנתבע לענות, ואם לא יענה יתחייב ממון, לא היה נפוץ כלל וכלל בספרות לפני המאה האחרונה. ואילו כיום קשה למצוא מאמר תורני שלא יזכיר הבנה זו.
להלכה כאמור פוסקים כי אין חיוב על טוען השמא לשלם. אלא אם כן מודה הוא בכך שהיה חייב בעבר ומסתפק האם אכן פרע. הניסוח המקובל הוא שבאיני יודע אם הלוותני פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמיים. ואם טוען איני יודע אם פרעתיך חייב בדיני אדם. מדוע אם יטען שאינו זוכר אם אכן פרע חייב אף לפי סברת רב נחמן וכן להלכה?
א)רבי יהונתן אייבשיץ בספרו אורים ותומים, טוען שחיובו של טוען השמא המסתפק אם פקע חיובו הוא רק אם היה אמור לדעת האם אכן פרע, ואי ידיעתו מעוררת חשד גדול בדבר חוסר אמינותו. למרות שאם היה מסתפק האם אכן חייב לא היינו מחייבים אותו להלכה. כאשר מודה שהיה חייב, הסתפקותו בפרעון מטילה צל כבד הרבה יותר. האדם המצוי זוכר האם אכן פרע חובו ולא סביר להניח שאכן מסתפק. אך אם לא היה אמור לדעת האם אכן נפקע חיובו, והתעורר ספק, פטור. בניסוח הנפוץ "לא הוי ליה למידע" דהיינו לא היה אמור לדעת. לשיטתו אם כן יסוד הדין הוא הסבירות שאכן טוען הברי טוען אמת. מהלך דומה לאופן בו הבינו בעלי התוס' את סברת רב יהודה וכאן לשיטתו מודה רב נחמן לסברת רב יהודה.
ב) ראשי הישיבות שכפי שראינו לעיל ביארו את סברת רב יהודה המחייב ב"איני יודע אם הלוותני" באופן הבא: קיים חיוב על הנתבע לענות. וטענת שמא אינה מהווה תשובה. ביארו גם את טעם החיוב להלכה ב"איני יודע אם פרעתי" באופן דומה. במציאות בה מודה הנתבע שהיה חייב בעבר, טענת התובע היא טענה חשובה, המחייבת גם לרב נחמן וכן להלכה את הנתבע לענות, וטענת שמא אינה מהווה תשובה. לשיטתם קל יותר להבין את המחייב את טוען השמא המסתפק האם אכן נפקע חיובו אף במציאות בה לא היה אמור לדעת האם אכן נפקע חיובו. ושוב בניסוח הנפוץ " לא הוי ליה למידע", מציאות בה אי ידיעתו לא מטילה צל כבד על טענתו ולא גורמת לדיין להאמין לטענת הברי. אך עדיין כל עוד לא טוען בברי אין טענתו נחשבת כתגובה ראויה לטענה החשובה של התובע טענה המחייבת תשובה.
.
{{קצרמר|יהדות}}
[[קטגוריה:משפט עברי]]
| |||