הפלישה לנורמנדי – הבדלי גרסאות

גם בריטניה וגם ארצות הברית השקיעו בתקופת המלחמה מאמץ אדיר בבניית צי האוויר שלהן, ומשאבים רבים הופנו לייצור כלי טיס. נוסף על כך, לחילות האוויר שלהן ניתנה עדיפות בכוח אדם על חשבון כוחות הקרקע. ה[[לופטוואפה]] מאידך, נאלץ לפצל את כוחו בין שתי חזיתות – מול [[הצבא הסובייטי]] בחזית המזרחית, ומול בעלות הברית המערביות ב[[דרום אירופה]] ובהגנה על שמי גרמניה מפני ההפצצות האסטרטגיות של חיילות האוויר של בעלות הברית, שנועדו לפגוע בתפוקת התעשייה הגרמנית ולשבור את מורל האוכלוסייה האזרחית. הפצצות שהלכו וגברו בשלבים המאוחרים של המלחמה. התוצאה הייתה התשת כוחו של הלופטוואפה, שספג אבדות כבדות, והשגת עליונות אווירית בשמי צרפת לחילות האוויר של בעלות הברית מסוף שנת 1943 ואילך. אמנם, בראשית 1944, תחת השגחתו של אלברט שפר, שר החימוש, עלה בהדרגה ייצור מטוסי הקרב הגרמניים, ובשלושת החודשים שקדמו ליום הפלישה יוצרו בין 7,000 ל־8,000 מטוסי קרב{{הערה|Harrison, עמ' 265}}, אך היעדר טייסים מנוסים, כתוצאה מהאבדות הכבדות וממחסור בדלק לאימונים, גרע מכך{{ביאור|תקופת האימונים של הטייסים קוצרה מ־250 שעות ב־1942 ל־100 ובמקרים מסוימים אף ל־50 שעות ב־1944. גם מספר המטוסים שהושמדו בתאונות היה קרוב לאלה שהושמדו בקרב; במאי 1944, 712 מטוסים אבדו בקרב, לעומת 656 שאבדו בתאונות. Harrison, עמ' 266}}. בעת הפלישה, היו ללופטוואפה במערב בסך הכל 1,515 מטוסי קרב, מתוכם רק 590 שיכלו לפעול באזור הפלישה{{הערה|Ford, עמ' 25}}.