פוסט-דוקטורט – הבדלי גרסאות

ב[[מדעי הטבע]] ו[[מדעי החברה|החברה]] בוחרים [[מוסד אקדמי|מוסדות אקדמיים]] את החוקרים שהם מעסיקים בין היתר על-פי יכולתם לעסוק במחקר באופן עצמאי. לעיתים קרובות עבודת ה[[דוקטורט]] אינה מוכיחה יכולת כזו באופן מספק, בשל [[ביזור]] האחריות בין התלמיד למנחה. מעבר לזאת מוסדות אקדמיים מעוניינים שהחוקרים שלהם יהיו אנשים רחבי אופקים שהשתתפו במחקרים שנעשו במקומות שונים בעולם. משום כך התגבשה מסורת לפיה אדם המבקש משרה אקדמית צריך לעסוק כמה שנים במחקר במוסד אחר מזה שבו כתב את הדוקטורט. מסורת זו תורמת ליצירת קשרי עבודה חדשים והפריה הדדית.

 

 

 

במדינות [[אירופה|אירופיות]] ו[[אסיה|אסיאתיות]] רבות, תנאי לקבלת דרגת [[פרופסור]] הוא עמידה בשלב הכשרה נוסף לאחר השלמת לימודי הדוקטורט וקבלת תואר שלישי. שלב זה קרוי '''הביליטציה''' (Habilitation), ובמהלכו עורך החוקר מחקר בהיקף דומה לזה של עבודת הדוקטורט (ב[[גרמנית]]: Habilitationsschrift). על ה[[תזה|דיסרטציה]] הנכתבת במהלך ההביליטציה נדרש החוקר להגן בפני ועדה מקצועית, בדומה להגנה על דוקטורט.