תיאטרון בישראל – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לטרילוגיה
מ הירואים->הרואיים - תיקון תקלדה בקליק
תגיות: תקלדה-בקליק עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד עריכה מתקדמת מהנייד
שורה 48:
במהלך שנות החמישים, הרפרטואר, בכל התיאטראות, התחלק בין מחזאות ישראלית מודרנית שייצגה מסר גלוי או סמוי תוך הסתמכות על נושאים מההיסטוריה היהודית והישראלית, במידה משתנה של ביקורתיות.{{הערה|1=[[שמעון לוי (פרופסור)|שמעון לוי]], '''תיאטרון עברי וישראלי''', בתוך: '''[[זמן יהודי חדש]]''', [[כתר ספרים]] 2007 עמ' 248}} לבין מחזות מתורגמים קלים יחסית בהם "[[כובע הקש האיטלקי]]", "[[מריוס]]" מאת [[מרסל פניול]], "הציפור הכחולה" מאת [[מוריס מטרלינק]], "[[רביזור]]" ו"[[האדרת (מחזה)|האדרת]]" מאת [[ניקולאי גוגול|גוגול]], "[[טרטיף]]", "[[החולה המדומה]]" ו"[[הקמצן]]" מאת [[מולייר]] (בתרגומו של נתן אלתרמן{{הערה|[http://www.alterman.org.il/%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%95/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D/%D7%94%D7%A7%D7%9E%D7%A6%D7%9F.aspx הקמצן באתר יצירות אלתרמן]}}) "[[פיגמליון (מחזה)|פיגמליון]]" מאת [[ג'ורג' ברנרד שו]] ועוד. המחזה המקורי בשנות החמישים (והשישים) לא עלה על כשליש מהרפרטואר.
 
המחזאות הישראלית המקורית של התקופה הסתמכה על מסורת "ישר מן החיים", מילת המפתח הייתה רלוונטיות ולוקליות, המחזה צריך לומר דבר מה המתקשר לחיי הארץ,{{הערה|שם=waitz|1=}} החומרים מהם נוצרו המחזות היו, בנוסף לחוויות מלחמת העצמאות גם חיי ה[[קיבוץ]] (למשל "[[חדווה ואני]]", [[אהרון מגד]], [[1954]]), ה[[מעברה]] וה[[העלייה ההמונית]] (למשל "[[קזבלן]]", יגאל מוסינזון, [[1953]]) והחיים העירוניים במדינת ישראל מנקודת מבט סאטירית (מחזותיו של [[אפרים קישון]] כגון "שמו הולך לפניו", 1953; "שחור על גבי לבן", [[1954]]; "הכתובה", [[1959]] ו-"אף מילה למורגנשטרן", [[1960]] ו"[[איי לייק מייק]], אהרון מגד, [[1956]]). במהלך שנות החמישים הופיעו על בימות "הבימה" ו"האהל" לבדם כשלושים מחזות מקוריים, זאת לעומת כשלושה-ארבעה בלב שהוצגו במהלך [[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות הארבעים]].{{הערה|שם=sixties|1=בן עמי פיינגולד, '''שנות ה-60 בתיאטרון הישראלי''', בתוך: [[חנה יבלונקה]] ו[[צבי צמרת]] (עורכים), '''העשור השני: תשי"ח-תשכ"ח''', [[יד יצחק בן-צבי]] 2000, עמ' 243}} בתקופה זו נוצרו פחות אלגוריות מקראיות, שהיו נפוצות בעיקר בתיאטרון האהל, הבולטת שבהן היא "[[אכזר מכל המלך]]" ([[נסים אלוני]], הבימה, 1953) ונושא [[השואה]] כמעט ולא עלה, כאשר יוצא דופן הוא "[[בעלת הארמון]]" ([[לאה גולדברג]], הקאמרי, [[1955]]). ב-1965 הוצגו לראשונה "לוחמים עייפים", אנטי-הירואיםהרואיים ב"מחזה רגיל" מאת [[יורם מטמור]] (הקאמרי, 1956).{{הערה|שם=sixties|1=}}
 
במקביל, המשיכו להתקיים התיאטראות הקומיים/ "המטאטא" הוותיק פעל עד 1954, ב-[[1957]] הקימו השחקנים [[גדעון זינגר]], [[יעקב בן סירא]], [[ראובן שפר]] ו[[שמעון בר]] והבמאים [[שמואל בונים]] ו[[שרגא פרידמן]] את "[[מועדון התיאטרון (תל אביב)|מועדון התיאטרון]]", ששילב משחק, תנועה סטירה ושירה. [[תיאטרון סמבטיון]] נוסד אף הוא באותה שנה.