אופרה צרפתית – הבדלי גרסאות

[[ז'אן-בטיסט לולי]], בן [[פירנצה]], היה המוזיקאי החביב על [[לואי ה-14]], עוד לפני שהלה קיבל את מלוא סמכויות המלוכה בשנת 1661 וגמר אומר לעצב מחדש את התרבות הצרפתית כראות עיניו. לולי הצטיין בחוש בריא לקלוע לטעם אדונו בפרט ולטעמו של הקהל הצרפתי בכלל. בתקופה זו כבר חיבר מוזיקה לאירועי חצר מרהיבים בפזרנותם כמו גם ל[[תיאטרון]] - בעיקר בלטים ששובצו בקומדיות של [[מולייר]]. אך מולייר ולולי נקלעו למריבה קשה והמלחין מצא לו שותף חדש, נוח יותר, בשם פיליפ קינו, שכתב את ה[[לברית|לבריות]] לכל האופרות של לולי (פרט לשתיים). ב-[[27 באפריל]] [[1673]] הועלתה בפריז "קדמוס והרמיונה" מאת לולי, שמקובל לראותה כאופרה הצרפתית הראשונה. יצירה זו מסמנת מעבר לסוגה חדשה, שיוצריה (לולי וקינו) הכתירו בשם "טרגדיה במוזיקה" (או "טרגדיה לירית"), והותאמה במיוחד לטעם הצרפתי. קינו מצא פתרון טוב לבעיית ה[[רצ'יטטיב]], בכך פישט והידק את העלילה וסילק מתוכה אפיזודות מיותרות כדי לא לאבד את עניין הקהל. לשונו התמציתית התקבלה בברכה, והוא הוכיח כישרון רב בהתאמת הלברית למוזיקה.{{הערה|ז'רום דה לה גורס, "ז'אן באטיסט-לולי", [[מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים]] אונליין}} לולי המשיך להוציא תחת ידיו טרגדיות מוזיקליות בקצב של אחת לשנה לפחות עד מותו בשנת [[1687]], ויצירות אלה היו תשתית איתנה למסורת האופראית הלאומית של צרפת במשך קרוב למאה שנים.{{הערה|ג'ון סטנלי, "מוזיקה קלאסית", עמ' 80}}

 

 

לחמש המערכות של האופרה הראשית קדם מבוא [[אלגוריה|אלגורי]], מאפיין נוסיף שלולי שאל מהאיטלקים וניצל על פי רוב לשיר הלל ללואי ה-14. לאמיתו של דבר, האופרה כולה הייתה לא פעם בחזקת חנופה מוסווית-בקושי לשליט צרפת, אותו ייצגו גיבורים אצילים, שדמויותיהם נלקחו מן המיתוס הקלאסי או מן ה[[רומנסה|רומנסות]] של [[ימי הביניים]]. ב"טרגדיה במוזיקה" מילאו כל האמנויות, לא רק המוזיקה, תפקיד מכריע: פסוקי ה[[שירה]] של קינו, ה[[תפאורה]] שעיצבו קארלו ויגאראני או ז'אן ביריין, ה[[כוריאוגרפיה]] של בושאן ואוליבה, ופעלולי הבימה המשוכללים, שכונו 'המכונות'. כפי שנאלץ להודות אחד ממקטרגיה, מלכיור גרים, "כדי לדון אותה, לא די לראות אותה בכתב ולקרוא את ה[[פרטיטורה]]; מוכרחים לראות את התמונה על הבמה."