|
[[קובץ:Ben-Gurion University.JPG|שמאל|ממוזער|250px|[[אוניברסיטת בן-גוריון בנגב]]]]
[[קובץ:Rahat largest Bedouin city in Israel.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בתים טיפוסיים בעיר הבדואית [[רהט]]]]
'''הַנֶּגֶב''' (ב[[ערבית]]: '''النقب''', [[תעתיק]]: אל-נקבּ, ובהגייה [[בדואים|בדואית]]: "אל-נגב") הוא אזור [[גאוגרפיה|גאוגרפי]] המשתרע בחלקה ה[[דרום|דרומי]] של [[ארץ ישראל]]. הנגב הוא חלק מ[[רצועת המדבריות העולמית|מרצועת המדבריות העולמית]], ו[[אקליםוזו צחיח|אקלימוהסיבה צחיח]]לתנאי ו[[אקליםהאקלים צחיחהשוררים למחצה|צחיח למחצה]]בו. הנגב מכסה כ-60% משטחה שלמשטח מדינת [[ישראל]], ורובוובחלקו הקטן הוא נמצא מחוץ בתחומהלה.
קיימות הגדרות שונות לתיחום המדויק של הנגב, שניתנו על ידי חוקרים שונים. עם זאת, מקובל כי ארץ הַנֶּגֶב ה[[תקופת המקרא|מקראית]], נחלתםשנפלה שלבנחלות [[שבט יהודה]] ו[[שבט שמעון]], השתרעה באזור [[צפון הנגב]] של ימינו בלבד, מ[[תל ערד|ערד]] במזרח ועד [[נחל גרר|גרר]] במערב. זאת, בעוד שמרכז הנגב של ימינו הוא למעשה [[מדבר צין]], שהיווה גבולה הדרומי של [[ארץ כנען]], ודרום הנגב של ימינו הוא למעשה חלקו המזרחי של [[מדבר פארן]] הגדול, שבמרכז [[חצי האי סיני]]{{הערה|[[יואל אליצור (בלשן)|י' אליצור]], '''מקום בפרשה - גאוגרפיה ומשמעות במקרא''', [[הוצאת ידיעות אחרונות]], 2014, עמ' 296-301.}}. המילה "נגב" משמשת ב[[תנ"ך]] גם לציון כללי של הכיוון דרום.
== גאוגרפיה ==
{{להשלים|נושא=ישראל}}
ב[[התקופה הפלאוליתית|תקופת האבן הקדומה]] היה הנגב אחד המעברים דרכם התפשט האדם המודרני הקדום מאפריקה לכיוון אסיה ואירופה. היה זה המעבר היבשתי היחידי ולפיכך ככל הנראה העיקרי. בנגב נמצאו ממצאים אופייניים ל[[התרבות המוסטרית|תרבות המוסטרית]] במקומות כמו הר הנגב, [[נחל הבשור]] ו[[רמת מטרד]]. הממצאים העיקריים הם כלי צור ועצמות בעלי חיים שניצודו.
הכתוב ב[[מקרא]] מציין מספר יישובים חשובים שהיו בנגב, ביניהם באר שבע, ערד וגרר:
{{ציטוטון|עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע}}{{הערה|1={{תנ"ך|בראשית|כא|לא}}}}
לאחר תקופת [[התנחלות השבטים]] בצפון הנגב ישבו בני [[שבט יהודה]], ובדרומו - בני [[שבט שמעון]].
עללפי פיסיפורי התיאור המקראיהמקרא, הנגב היה בשליטת ממלכת [[שלמה]], ובהמשך עברה השליטה ל[[ממלכת יהודה]] שהתפצלה מ[[ממלכת ישראל המאוחדת]]. כאשרבסוף בעתתקופת ההיאממלכת יהודה פלשו לנגב ה[[אילתאדום (עם)|אדומים]] עירואחריהם נמל- ה[[יהודים|יהודיתנבטים]], לשפתשהקימו בנגב ממלכה מפוארת, ששרידים ממנה ניתן לראות ב[[יםפטרה]] סוףשב[[ירדן]]. -לאחר "תחנתהנבטים הציכבשו המסחריאת שלהנגב העםה[[ערבים]] העברי".{{הערה|דבריםומאות שנשאשנים בןאחריהם גוריון ב-1918 כפיה[[עות'מאנים]]. שראומאז אורתקופת בכותרממלכת דודיהודה בןלא גוריוןהתיישבו ,[[יהודים]] '''אנחנובאופן ושכנינו'''קבוע בנגב, הוצאתוזאת דבר,עד 1931תחילת המאה העשרים, עמ'שבה מה}}החלו ניסיונות ליישוב [[ארץ ישראל]] לקראת [[הקמת המדינה]].
===לקראת הקמת המדינה ולאחריה=== ▼בסוף תקופת ממלכת יהודה פלשו לנגב ה[[אדום (עם)|אדומים]] ואחריהם - ה[[נבטים]], שהקימו בנגב ממלכה מפוארת, ששרידים ממנה ניתן לראות ב[[פטרה]] שב[[ירדן]]. לאחר הנבטים כבשו את הנגב ה[[ערבים]] ומאות שנים אחריהם - ה[[עות'מאנים]]. מאז תקופת ממלכת יהודה לא התיישבו [[יהודים]] באופן קבוע בנגב, וזאת עד תחילת המאה העשרים, שבה החלו ניסיונות ליישוב [[ארץ ישראל]] לקראת [[הקמת המדינה]].
הניסיון הראשון ליישב את הנגב ממניעים [[ציונות|ציוניים]] היה הקמת היישוב [[רוחמה]] בשנת [[1911]], ניסיון שלא עלה יפה בגלל תנאי ה[[מדבר]]. הניסיון הבא של הציונות ליישוב הנגב אירע בשנת [[1943]], אז הוקמו [[שלושת המצפים]]: [[רביבים]], [[בית אשל]] ו[[גבולות]].
===הממלכה הנבטית===
{{ערך מורחב|הממלכה הנבטית}}
ה[[נבטים]] (כנראה השבט נַבַּתֻ הארמי{{הערה|הערך: נביות, '''לכסיקון מקראי''', (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א-ב, תל אביב: [[הוצאת דביר]], תשכ"ה-1965, עמ' 644.}}) היו [[שבט (קבוצה)|שבט]]ים שמקורם ב[[חצי האי ערב]]; הנבטים הופיעו באזור [[ארץ ישראל]] כבר בשלהי [[התקופה הפרסית בארץ ישראל|התקופה הפרסית]] ותחילת [[התקופה ההלניסטית בארץ ישראל|התקופה ההלניסטית]] ([[המאה ה-4 לפנה"ס]]). הנבטים נודעו ביכולתם לשרוד את תנאי ה[[מדבר]] ועל אף המחסור במים לפתח [[חקלאות נבטית|חקלאות]] ייחודית הנקראת על שמם, שגם החקלאות המודרנית מיישמת עקרונותיה, לצד תחנות מעבר כל 30–40 ק"מ במהלך נדידתם בשיירות גמלים על [[דרך הבשמים]] במרחב הנגב ודרום [[ירדן]] משום עיסוקם בהעברת סחורות דרך ה[[מדבר]] לנמל [[עזה]] ומשם ל[[שיווק]] ב[[יוון העתיקה]], וב[[רומא העתיקה|רומא]]. המלך הנבטי הראשון עליו יש מידע, כתובת עם שמו נמצאה ב[[חלוצה]], והיא מתוארכת לשנת 168 לפנה"ס, הוא [[חרתת הראשון]]. שטחי הנבטים ושטחי [[ממלכת החשמונאים]] השיקו זה לזה והממלכות ידעו ימים של שיתוף פעולה וימים אחרים של מלחמה וכיבוש.
===התקופה הרומאית והביזנטית===
{{ערך מורחב|לימס פלשתינה}}
'''לימס פלשׂתינה''' (limes Palestinae, הגייה מדויקת "לימס פָּלֶשׂתינַיי") היה לימס ב[[התקופה הרומית בארץ ישראל|ארץ ישראל]], אשר חצה את ה[[נגב]] מחוף [[הים התיכון]], באזור צפון [[חצי האי סיני]], עד לחוף [[ים המלח]] ו[[הערבה]]. הלימס של ארץ ישראל נועד להגן על האימפריה מפני פלישות של שבטי הנוודים, וכן להבטיח את נתיבי הסחר הבינלאומי החשובים. הנגב זכה בתקופה זו לשגשוג, במידה רבה הודות ללימס. שרידי מצודות נותרו עד ימינו בקרבת היישובים [[עין בוקק]], [[חצבה]], "חתרורים", "מוחילה", [[עבדת]] ו[[מצד תמר]] בכביש [[דימונה]]-[[סדום]].{{הערה|1=[[זאב וילנאי]], [[אריאל (אנציקלופדיה)|אריאל אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל]], [[עם עובד]] – תרבות וחינוך, 1978 (הדפסה שלישית), עמ' 4037–4038.}}
==חשיבות הנגב בעיני המפעל הציוני==
היישוב [[ציונות|הציוני]] הראשון בנגב, [[רוחמה]], הוקם בשנת [[1911]]. מאז רוחמה קמה ונפלה וקמה עד שהוקם היישוב הנוכחי בדצמבר 1943.
ב[[ועידת השלום בפריז (1919)]] הוצגה בפני האומות על ידי [[ועד המשלחות היהודיות]], שייצג את [[העם היהודי]], מפת [[ארץ ישראל]] ועליה שורטטו התביעות הטריטוריאליות של העם היהודי. בדרום נמתח קו הגבול הציוני באלכסון מ[[אל עריש]] שלחופו הצפוני של [[חצי האי סיני]] ועד ל[[טאבה]] לחופו המערבי של [[ים סוף]].
בפברואר 1920 הקימה מפלגת [[פועלי ציון]] ועדת תכנון לישוב הארץ וגבולותיה, לקליטת מאות אלפים של [[עולים]], ל[[תעשייה]] ול[[חקלאות]]. הועדה סיירה בשטח ושמעה את מיטב המומחים במשך כשישה חודשים, ולבסוף פרסמה דו"ח מפורט. הפרק השביעי של הדו"ח, "'''העקרונות הגאוגרפיים והפוליטיים של הבניין'''" נוסח על ידי [[בן גוריון]] ו[[שמואל יבנאלי]], ראש מחלקת ההתיישבות של [[ועד הצירים]], ומהווה תכנית אסטרטגית-גאוגרפית למדינה היהודית. בדו"ח נאמר שלצד התיישבות ב[[בקעת הירדן]] מ[[יריחו]] ועד [[בקעת גינוסר]] וברצועת חוף הים מרפא ([[רפיח]]) ועד [[צידון]] ישנה אפשרות להתיישבות מרובת אוכלוסין מהקו [[עזה]] [[באר שבע]] עד הקו עריש ([[אל עריש]]) [[עקבה]]. כמו כן יש להקים שני נמלי ים עבריים בדרום הארץ האחד לחופי הים התיכון ומשנהו לחוף [[אילת]] שיהוו שער כניסה לבית הלאומי ועורק חיים למתיישבי הנגב.{{הערה|עורך: חיים גולן, משלחת פועלי-ציון בארץ-ישראל 1920 חלק ב': הדו"ח המלא, הוצאת [[יד טבנקין]], רמת אפעל, 1989}}
===המים כגורם מעצב את אופיה של ההתיישבות בנגב===
הרעיונות בדבר השקיית מדבר הנגב אם באמצעות הולכת מים מהצפון ואם באמצעות משיכת מים מהנילוס התפרסמו בעולם כבר בשלהי המאה ה-19. בשלהי מאה זו, העלו [[יוהן קרמניצקי]] ו[[מקס בורקהרט]] רעיון בדבר כריית [[תעלת הימים|תעלה בין הים התיכון לעמק בית שאן]] ומשם לאורך [[שקע הירדן]] עד למצוקי ים המלח שם ינוצל הפרש הגבהים ותוקם תחנה להפקת [[אנרגיה הידרואלקטרית]]. לתוכנית ההולכה נוספה גם תוכנית קטנה יותר להשקיית שטחים מדבריים סמוכים. בתחילת המאה העשרים הצטרפו להוגי רעיונות אלה מומחים גדולים בדבר הולכת מים לשטחים צחיחים בעיקר מארצות הברית והסכימו כי השקיית מיליוני דונם בנגב, באמצעות מים מצפון הארץ, יאפשרו העלאת מיליוני יהודים ויישובם בנגב וצפון סיני ובכך לחלצם ממצבם החמור במזרח אירופה.{{הערה|[[חנינא פורת]], [http://www.news1.co.il/Archive/0024-D-112819-00.html המים כגורם מעצב את אופיה של ההתיישבות בנגב], News1}}
ביולי [[1939]] הגיש מהנדס המים, אבי [[המוביל הארצי]], [[שמחה בלאס]] לד"ר [[ארתור רופין]], מנהל מחלקת ה[[התיישבות]] של [[הסוכנות היהודית]], "פנטסיה" להשקיית הנגב, שהכין לבקשתו. ה"פנטסיה" כללה שלושה שלבים: הבאת מי קידוחים קרובים, הבאת מי [[הירקון]] והבאת מי הצפון ([[ליטאני]], [[ירמוך]] ו[[ירדן]]) לנגב.{{הערה|1="מי מריבה ומעש" ע' 125}} בראשית [[מלחמת העולם השנייה]], חיבר תזכיר בשם "תוכנית יישוב מדבריות א"י על ידי משיכת מים מהנחלים", אותו הגיש לחברת "מקורות" ב-[[12 בפברואר]] [[1941]]. על בסיס התזכיר ביקש לעבד תוכנית מפורטת למפעל המים הארצי.{{הערה|1="מי מריבה ומעש", ע' 128}}
בדצמבר [[1942]] השתתף בסיור ב[[הערבה|ערבה]], שארגן [[יוסף ויץ]] מ[[הקרן הקיימת לישראל]].{{הערה|1=מתוך הספר "ערבה אין קץ", ע' 161: "משלחת המחקר היסודית הראשונה לחקר תנאי הערבה ירדה בטבת תש"ג ... במשלחת היו אנשי מקצוע: הבוטנאים ד"ר [[מיכאל זהרי]] ובנו דני זהרי, אברהם גרנובסקי (גרנות) מקק"ל, איש הקרקעות חירם דנין, מהנדס המים שמחה בלאס, משרטט המפות [[זלמן ליף]] (ליפשיץ), הכימאי ש' רביקוביץ', והחקלאים צוקרמן ויוסף ויץ. ... הדו"ח הסופי של המשלחת שלל את סיכויי החקלאות באזור. רק שמחה בלאס, מהנדס המים, חזר בתחושה אופטימית.}} הערבה הייתה אז "אזור מוגן" ואסור בכניסה ללא רישיון. בסיור זה השתכנע, בניגוד לאחרים, במציאות מים בערבה, דבר שהביא אותו מאוחר יותר לקדוח ולמצוא מים בערבה.{{הערה|1="מי מריבה ומעש" ע' 127 - 128}}
ב-[[14 באפריל]] [[1943]]{{הערה|1="מי מריבה ומעש", ע' 129.}} הציג בלאס את הנוסחה המפורטת הראשונה של תוכניתו למוביל המים הארצי.
בלאס תכנן את קו המים ל-[[11 הנקודות]].
בשנת [[1943]] הוקמו [[שלושת המצפים]]: [[רביבים]], [[בית אשל]] ו[[גבולות]].
בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר [[1946]], הוקמו, ביוזמת [[הסוכנות היהודית]], "[[11 הנקודות]]", בתגובה ל[[תוכנית מוריסון גריידי]]. במסגרת התוכנית, אמורה הייתה ארץ ישראל להתחלק לשלושה חלקים: 17% כמדינה יהודית, 40% כמדינה ערבית ו-43% כמחוז בריטי שעיקרו השתרע על אדמת הנגב. תוכנית זו נדחתה הן על ידי המנהיגות הערבית והן על ידי הסוכנות היהודית. הקמת היישובים נעשתה על מנת לתפוס אחיזה באדמת הנגב ובסופו של דבר סייעה בהכללת הנגב בגבולות המדינה. ביוני [[1947]] ביקרה בנגב ועדת החקירה [[ועדת אונסקו"פ|אונסקו"פ]] מטעם ה[[או"ם]] והתרשמה מצינור המים החדש ומיכולת המתיישבים היהודים לקיים [[חקלאות]] באזור. בסופו של דבר [[תוכנית החלוקה|הצעת החלוקה]] של האומות המאוחדות כללה את רוב שטחו של הנגב בשטח המיועד להקמת המדינה היהודית.
לאחר הקמת [[מדינת ישראל]], עם הסרת המגבלות שהוטלו על ידי ממשלת המנדט, תמך [[דוד בן-גוריון]] ביישוב הנגב ופיתוחו, ואכן הוקמו בו יישובים רבים. המתיישבים פיתחו גם שיטות [[חקלאות]] מפותחות טכנולוגית שיתאימו לגידול באקלים הנגב, ועד היום מתפרנסים חלק מהתושבים מחקלאות.
==המערכה על הנגב 1947-1956==
{{ערך מורחב|המערכה על הנגב 1947-1956}}
המערכה על הנגב 1947-1956, הייתה מערכה צבאית ומדינית על השליטה ב[[הנגב|נגב]] והתחוללה בין השחקנים בזירה המזרח תיכונית - [[היישוב]], [[ישראל]], [[מצרים]], [[ירדן]], [[בריטניה]], [[ברית המועצות]] ו[[ארצות הברית]] מהמועד בו הלכה וקרבה נקודת ההכרעה בשאלת ארץ ישראל ועד מרץ 1956 ובסיומה נותר הנגב בריבונות ישראל, למעט [[רצועת עזה]].
==לאחר הקמת המדינה==
במהלך [[שנות השבעים]] החל גל נוסף של התיישבות בנגב, בעיקר באזור [[הערבה]] ואילת, וזאת בעקבות [[הסכם השלום בין ישראל למצרים]], שהחדיר תקווה לשיתוף פעולה כלכלי ומדיני עם המצרים, שיתוף פעולה שיוכל לבסס התיישבות בנגב.
|
