נסיכות מוסקבה

נסיכות מוסקבה, אשר נודעה גם כ"דוכסות הגדולה של מוסקבה", או פשוט כ"דוכסות מוסקבה", היתה ישות פוליטית רוסית מימי הביניים אשר מרכזה היה במוסקבה, בין השנים 1276 ו-1547. לעיתים מופיעה במקורות כ"מוסקובי" (muscovy). ישות זו קדמה לתקופת שלטון הצארים ברוסיה, לעיתים המונח "מוסקובי" מתייחס גם לתחילת תקופת הצארים.

ייסוד הנסיכות

במאה ה-11 מוסקבה היתה לא יותר מאשר תחנת מסחר קטנה בשולי נסיכות ולדימיר-סוזדאל, אשר שלטה על אזור רוס של קייב, אזור הארצות הבלטיות של ימינו. מרחקה של מוסקבה והיער שהקיף אותה הגנו עליה באופן יחסי מפני פלישות האויב המונגולי, מספר נהרות שחיברו אותה לים השחור, לים הבלטי ולאזור הקווקז עזרו להתפחותה של העיר. מוסקבה נשלטה בידי שושלת נסיכים ששאפו להרחיבה ולחזקה, הנסיך הראשון של מוסקבה היה דניאל הראשון (נפטר ב-1303), בנו הצעיר של אלכסנדר נבסקי מנסיכות ולדימיר-סוזדאל. הוא החל להרחיב את הנסיכות שלו על ידי תפיסת השלטון בעיר קולומנה הסמוכה והבטיח את העברת הכתר לצאצאיו. בנו של דניאל, יורי, שלט בכל אגן נחל מוסקבה והמשיך להרחיב את גבולות הנסיכות מערבה. לאחר מכן כרת ברית עם החאן האוזבקי של "השבט המוזהב" וקיבל על עצמו את תואר "הדוכס הגדול של ולדימיר-סוזדאל".

ביסוס הנסיכות

יורשו של יורי, הנסיך איוון, אשר שלט בשנים 1325-1340, שמר על תואר הדוכס הגדול. איוון הידק את הקשר עם המונגולים ובעזרתם גבה דמי חסות מנסיכויות אחרות באזורו. איוון השיג למוסקבה עליונות אזורית משמעותית ונודע כאיש העשיר בכל רוסיה, הוא השתמש באוצרותיו לקנות אדמות רבות לבנות כנסיות אבן מרשימות בקרמלין. ב-1327 עבר פטר הקדוש, המטרופוליטן האורתודוכסי של רוסיה, מקייב למוסקבה, ותרם רבות להמשך שגשוגה של העיר. יורשיו של הנסיך איוון המשיכו בדרכו, קנו אדמות רבות שהרחיבו את שטחה ואת אוכלוסייתה של נסיכות מוסקבה, והשקיעו רבות בעיר הבירה. דבר שהביא להתנגשות בינם לבין דוכסות ליטואניה המתרחבת. ליטואניה הובילה שלוש מסעות כיבוש שנכשלו נגד נסיכות מוסקבה ב-1968,1970,1972. סלע המחלוקת העיקרית שהוביל לסכסוך היה השליטה בעיר סמולנסק.

ב-1350 פגעה המגיפה השחורה ברוסיה, בין הנפגעים היו גם בני משפחת המלוכה. יורש העצר דימיטרי איוונוביץ' היה בן תשע בלבד כשהוריו מתו ותואר הדוכס הגדול עבר לקרובו הרחוק דימיטרי מסוזדאל. נסיך מוסקבה הצעיר הצליח לשמור על הנסיכות בזכות כריתת ברית עם הכנסיה האורתודוכסית. דימיטרי איוונוביץ', כשליט וכמנהיג דתי, איחד את הנסיכויות הרוסיות בסביבתו תחת כנפי נסיכות מוסקבה. הוא קרה תיגר על החאן האוזבקי של "השבט המוזהב" והביס אותו בקרב הגדול של קוליקובו (1380), בכך התגבר על הסטיגמה השלילית שדבקה לנסיכות כמשתפת פעולה עם הטטרים. כאשר העביר את הכתר לבנו וסילי ב-1389, לא טרח לשמור תחת שלטונו את האזור שכבש מידי החאן.

וסילי הראשון, אשר שלט בין השנים 1389 ו-1425, המשיך את המדיניות העצמאית של אביו. אך לאחר נסיון פלישה שנהדף בקושי של האמיר המוסלמי אדיגו מאזור קזחסטאן, נאלץ וסילי לכרות ברית בקשרי נישואין עם בתו של דוכס ליטואניה החזק. וסילי נמנע מעימותים עם חותנו גם כשזה האחרון סיפח אליו את סמולנסק. שנות שלטונו השקטות התאפיינו בסיפוחי שטחים מצפון וממזרח. הקשר החזק לכנסיה האורתודוכסית עזר לשמור על יציבות הנסיכות, כאשר מנזרים הממוקמים בנסיכויות שכנות שימשו למעשה כמוצבים מוסקוביטים. נסיכות מוסקבה המשיכה לשגשג גם בזכות השושלת היציבה שלה, כאשר בנסיכויות האחרות התחלפו שליטים לעיתים קרובות והן נקרעו בסכסוכים פנימיים ליחידות פוליטיות יותר ויותר קטנות.

הדרדרות הנסיכות

מצבה היציב של השושלת התערער בימי וסילי השני, יורשו של וסילי הראשון, אשר שלט בין השנים 1425, 1462. דודו של וסילי, יורי מזבוניגורוד, החל לטעון לשלטון ולזכות על כתר הנסיכות ("כתר מונומק" - כתר מוזהב אשר אותו חבשו כל נסיכי מוסקבה, וכנראה ניתן במתנה מהחאן האוזבקי של השבט המוזהב לנסיך איוון). לאחר מותו של יורי טענו גם בניו לכתר והערעור על זכותו למלוך ליווה את כל תקופת שלטונו הארוכה של וסילי השני. במהלך תקופה זו הפסיד וסילי שטחים מהנסיכות במלחמה הפיאודלית הגדולה אשר נמשכה עד 1450, נשבה על ידי השליט הטטרי של העיר קאזאן, והתעוור ב-1446. למרות כל זאת הצלי וסילי להעביר את הכתר לבנו איוון השלישי. בתקופתו של וסילי השני גם הכריז המטרופוליטן האורתודוכסי של מוסקבה על עצמאותה מהפטריארכיה של קונסטנטינופול (1448).

איוון הגדול

איוון השלישי, אשר שלט בין השנים 1462 ו-1505 איחד נסיכויות נוספות תחת שלטונו, ושם קץ למספר רב של סכסוכי קרקעות כאשר אילץ את הנסיכויות להכיר בו ובצאצאיו כנסיכים הגדולים של כל רוסיה. איוון ריכז לידיו סמכות מוחלטת על הצבא, המשפט ויחסי החוץ. נסיכות מוסקבה שלטה על כל האזור הרוסי האתני בשנת 1480. לאחר שהשבט המוזהב בטטרי חדל להתקיים צורפו גם אדמותיו לשטח המוסקוביטי. באמצעות קשרי חיתון הבטיח לעצמו איוון שליטה על שטח גדול יותר ליורשיו, ונסיכויות נוספות ביקשו להצטרף לממלכה הגדולה. כאשר שלט על כל חלקה העיקרי של רוסיה, אימץ לעצמו איוון השלישי את התארים צאר ו"שליט כל כל אזור רוס. והיה ידוע בקרב נתיניו בכינוי "איוון הגדול". הוא התעמת ללא חשש עם שליט דוכסות ליטואניה על מספר נסיכויות חצי עצמאיות מתקופת "רוס של קייב". במלחמת התשה ארוכה שהסתיימה רק ב-1503 עם ליטואניה הצליח לדחוק את גבולו מערבה. בתקופתו מדינת מוסקבה שילשה את שטחה. בנו של איוון השלישי, וסילי השלישי, המשיך את הכיבושים, אם כי בקנה מידה קטן יותר. תרומתו העיקרית היתה המשך הסנטרליזציה של רוסיה ויצירות מוסדות שיאפשרו לה לתפקד כמדינה אחת. תקופת הצארים החלה רשמית עם הכתרתו של בנו, איוון הרביעי, אשר היה ידוע גם כ"איוון האיום" והיה הראשון אשר הוכתר רשמית כצאר של כל רוסיה.