הסכם העברה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 32:
הסכם זה לא מומש היות שהמאבק על השליטה בכספי ההעברה נמשך, ולכן הופעלו לחצים על [[גד מכנס (עסקן)|גד מכנס]] (מנהל הנוטע) ועל סם כהן להתפשר פעם נוספת.
'''ההסכם השלישי:''' אחרי משא ומתן בין חברת הנוטע להסתדרות הציונית סוכם שבנק אנגלו-פלשתינה יקים חברת נאמנות שתשמש כגוף מתווך בעסקות ההעברה, ואילו סם כהן כנציג חברת הנוטע יקבל אחוזים מהעסקאות שתבוצענה.
ב-[[25 באוגוסט]] 1933, נחתם "הסכם בין מיניסטריון הכלכלה הממשלתי הגרמני לבין אנגלו פלשתינה בע"מ בדבר העברת סך 3 מיליונים מארק לארץ ישראל"
'''מהות ההסכם:''' ההסכם חל על "בני הגזע היהודי" (על פי הגדרות [[חוקי נירנברג|נירנברג]]) שהיו תושבי או אזרחי גרמניה, (כולל כאלו ששהו זמנית מחוץ לגבולות גרמניה אך לא ויתרו על רישום מקום מגורם בגרמניה) והיגרו לארץ ישראל.
בהסכם יש הבחנה בין יהודים המהגרים מגרמניה לארץ ישראל באופן מיידי לבין אלה המהגרים לאחר זמן מה.
המהגרים מיידית צריכים להגיש בקשה מתאימה, חלק מהכסף יועבר לגופי ההעברה והיתרה תופקד לזמן קצוב לזכות "חשבון מיוחד מספר 1" של ה"טמפלר בנק" שהתנהל ב[[רייכסבנק]].
שורה 46:
תמורת הסכומים היה בנק אנגלו-פלשתינה צריך לפתוח בישראל חשבונות נאמנות מתאימים לזכות מפקידי הכספים, ולאפשר להם למשוך כספים אלו ב[[לא"י]].
רק אחרי שהוזמנו סחורות והועברו לארץ ישראל, היו העולים מקבלים חלק מכספם.
בשלב מאוחר יותר הוקמה חברת [[העברה (חברה)|העברה]], שהייתה בבעלותם המשותפת של בנק אנגלו-פלשתינה והסוכנות היהודית. העברה קיבלה בלעדיות הן על פעולת התיווך בין היבואנים בארץ ישראל ליצואנים הגרמנים, הן על הייבוא עצמו, הן על גביית כסף מהיבואנים בארץ בגין הסחורות שהזמינו והן על העברת התשלומים לעולים.
==דרך הפעולה==
בגרמניה פעלו שלוש חברות תיווך: חברת הנוטע (חברת בת של [[בני בנימין]] שהייתה, כאמור, החברה הראשונה שזכתה בזכיון העברת הרכוש), חברת אנגלו-פלשתינה (שבזכות ההסכם הפכה מבנק קטן לבנק בינלאומי) וחברת העברה. מי מיהודי גרמניה שרצה לעלות לארץ ישראל היה צריך להפקיד בגרמניה את כספו (במארקים גרמניים) באחד מהגופים הפיננסיים האלו שהיו בפיקוח הסוכנות היהודית, במרקים אלו היו נרכשים מכונות, ציוד וסחורות על פי הזמנות שהתקבלו מחברות ומתווכים בארץ ישראל, הטובין היו נשלחים לישראל (חלק מהם נמכר הלאה על ידי מתווכים). היהודים הגרמנים היו מקבלים אישור הפקדה, כך שיכלו להוכיח שהם בעלי הון מספיק לצורך קבלת סרטיפיקט במעמד של "בעל הון", וכשהגיעו לארץ היו מקבלים כשני שלישים מהסכום המקורי שהפקידו.
===Paltreu===
שורה 72:
העיתונות הרוויזיוניסטית תקפה בנובמבר 1935 את [[ההסתדרות הציונית]] והסוכנות היהודית כ"בני בריתו של היטלר...שרמסו ברגליהם הגסה את הכבוד היהודי".{{הערה|שם=המיליון השביעי 20}}
שאלת המוסריות של הסכם ההעברה חזרה ועלתה ב[[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]], כאשר נחתם [[הסכם השילומים]] עם גרמניה.
במשך שנים רבות החשד העיקרי ברצח ארלוזורוב נפל על אנשי [[התנועה הרוויזיוניסטית]], כיוון שהתנגדו בחריפות לפעילותו במשא ומתן עם הגרמנים בקשר להסכם ההעברה. במסקנות [[ועדת בכור]], שמונתה לחקור את הרצח ב-[[1982]], נכתב כי הוועדה לא מצאה מי היו רוצחי ארלוזורוב, אך קבעה פוזיטיבית ששני אנשי התנועה הרוויזיוניסטית שנחשדו ברצח, לא היו הרוצחים.
שורה 81:
חברות ההעברה העבירו לארץ ישראל כ-14 מיליון לירות שטרלינג, סכום אדיר במונחי אותה תקופה, כספים ששיקמו את כלכלת היישוב והיו המנוף ליציאה מהמשבר הכלכלי שפקד את הארץ בסוף שנות ה-20.
'''חשבונות רדומים:''' חלק מהיהודים שהעבירו את רכושם דרך חברות ההעברה לא הצליחו להציל את גופם, ונספו בשואה.{{ש}}הכספים שהעבירו קורבנות אלו לא חולקו ליורשיהם וגם לא נעשה מאמץ מצד חברת העברה לאתר יורשים אלו. אין מידע מוסמך על גורל הכספים שהועברו דרך הנוטע, חשבונות חברת העברה בשנות ה-40 הועברו לניהולו של הממונה הבריטי על נכסי אויב. בשלב ראשון הורה הממונה להקפיא את החשבונות, (איסור ביצוע כל פעולה ללא אישורו) ובשלב מאוחר יותר דרש להעביר אליו את הכספים. עם הקמת המדינה עברו הכספים לניהול "הממונה על רכוש האויב" וב-[[18 ביולי]] [[1968]] לידי [[האפוטרופוס הכללי]].
רק בשנת [[1985]] החליט האפוטרופוס לפרק סופית את חברת העברה וניהול החשבונות אוחד עם 376 החשבונות שנוהלו ב[[בנק לאומי לישראל|בנק לאומי]] כממשיך חברת אנגלו-פלשתינה, לעיתים חסר מידע על זהות בעלי החשבון, היות שרק בחלק מהחשבונות מופיע מספר השובר של חברת העברה.
==לקריאה נוספת==
* [[יואב גלבר]]. '''מולדת חדשה, עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1948-1933'''. ירושלים: הוצאת [[יד יצחק בן-צבי]], 1990.
<div dir=ltr>
*Avraham Barkai, „German Interests in the Haavara-Transfer Agreement 1933-1939“, Yearbook of the Leo Baeck Institute 35 (1990), S. 245-266
| |||