הבדלים בין גרסאות בדף "חוקת הכמורה"

==רקע==
ערב המחאה תססה בתוך הכנסייה הצרפתית מתיחות עזה בין המוני הכמרים הזוטרים והעניים, שאפשרויות הקידום שלהם היו מעטות, לשכבה צרה של יוצאי מעמד האצולה שהחזיקו כמעט בכל התפקידים הבכירים. הדרישה לשינוי, שהצטרפה לתביעות לרפורמה בכל רחבי הממלכה שהביאו לבסוף את המהפכה, לא נכפתה מבחוץ אלא נבעה קודם כל מתוך הממסד הדתי עצמו. רעיונות כאלו לא היו חדשים, והתווספו להיסטוריה ארוכה של עימות על סמכויות האפיפיור לעומת המלך ועל עצמאות הכנסייה: במשך מאות שנים התגלעו סכסוכים בין הדוגלים בגליקניזם, שהדגישו את חובת הציות גם למלך צרפת ואת האוטונומיה של הממסד הקתולי בממלכה, לעומת האולטרה-מונטנים שעמדו על עליונות הכס הקדוש. תביעות פופוליסטיות לקרבה רבה יותר אל העם והחלשת ההיררכיה התבטאו בתנועת ה[[יאנסניזם]], שהוכרזה ככפירה ונאסרה ב-1712 אך אוהדיה המשיכו להיות קבוצה משמעותית בצרפת. לבסוף, ההנהגה החדשה שקמה לאחר המהפכה הייתה נחושה לבטל את המבנה הקורפורטיבי של נתיני צרפת, כשלכל קבוצה זכויות-יתר ומעמד משפטי נבדל בחסות המלך, וליצור חברה בה כולם שווים בפני החוק ונתונים ישירות אך ורק תחת מרות המדינה.
==תחילת הדיונים==
 
ב-29 במאי 1790 החלו דיונים על חוקה אזרחית לכמורה, שנועדה להחליף את [[קונקורדט]] [[בולוניה]] שנחתם עם [[פרנסואה הראשון]] ב-1516 ולהסדיר את תפקיד אנשי הדת במבנה הציבורי החדש. כמה צירים בולטים עם רקע כנסייתי, כמו האב [[אנרי גרגואר]], האב קלוד פושה וארמן קאמו, אהדו את רעיונות היאנסניזם. אגף הימין השמרני באספה, שתומכיו כונו "קפוצ'ינים", הזדעקו כבר בהתחלה, דרשו התייעצות עם האפיפיור וחלקם אף הכריז שהאסיפה מושפעת מרעיונות [[פרוטסטנטי]]ים. כשהתחוור להם שהם שוב במיעוט, חברי המועדון חדלו מלנסות להשפיע מחשש שהשתתפות תעניק לגיטימציה כלשהי. הם נסוגו מהדיונים בשאלה ב-2 ביוני, לאחר הודעה רשמית על כך של הבישוף פרנסואה דה בונאל מ[[קלרמון-פראן]], בסימן מבשר רעות לנכונות השמרנים להסכין עם המהפכה.
==הצעות הוועדה==
 
הוועדה שעסקה בחוקת הכמורה הציעה סולם שכר קבוע ושוויוני יחסית תחת המענקים השונים שבוטלו – שכר שנתי של כומר כפרי היה אמור לנוע בין 1,200 ל-6,000 ליבר, שיפור ניכר עבור רובם; שכר הבישופים הוגבל ל-12,000 והארכיבישופים ל-20,000 – ארגנה מחדש את ה[[דיוקסיה|דיוקסיות]] בהתאמה למחוזות שנוצרו וסגרה כל קהילה שהיו בה פחות מ-6,000 תושבים. על בישופים נאסר לפעול בלי התייעצות עם אסיפות, ורק ארכיבישופים היו אמורים להתמנות על ידי האפיפיור ולא בהסכמת הכפופים להם. אך התקנה מרחיקת הלכת ביותר הייתה העמדת כמרים לבחירה על ידי כל האזרחים שהתגוררו באזור בו כיהנו – כולל, פוטנציאלית, [[הוגנוטים]], [[יהדות צרפת|יהודים]] או אף [[דאיסט]]ים. הייאנסניטים הטיפו קודם להליכי בחירות, אך בהשתתפות הכמורה לבדה. סמכויות האפיפיור על הכנסייה הצרפתית הוגבלו מאוד. כמרים מתונים ניסו להפוך את המתווה לקביל יותר: ב-9 ביוני כמעט הצליח האב קלוד ז'אקמאר לשכנע את האספה לתת לאנשי הדת קול בבחירות, ונבלם רק על ידי טיעון שהעלה [[רובספייר]], מקיצוני ה[[יעקובינים]], שיש בכך משום הותרת שריד קורפורטיבי שאינו כפוף לאומה. החרם שהטילו הקפוצ'ינים אפשר לרוב להעביר את החוקה בקלות יחסית ב-12 ביולי.
[[קובץ:Carte des prêtres assermentés en France en 1791.svg|שמאל|ממוזער|250px|מפה מודרנית של מחוזות צרפת לפי אחוז הכמרים שהסכימו להישבע לחוקה (כהה יותר - אחוז גבוה יותר של נשבעים).]]
האפיפיור טרם הגיב, וללא מענה ממנו אשרר המלך את השבועה ב-26 בדצמבר. לואי עצמו הוסיף לשמור אמונים לרומא, והוא ומשפחתו השתתפו במיסות שנערכו רק על ידי כמרים סרבנים. רק במרץ 1791 שבר פיוס השישי את שתיקתו וביקש מההיררכיה לסרב לשבועה. ב-4 במאי התפרסם לציבור גינוי חריף מטעמו לחוקה. כעשירית מאלה שכבר נדרו לציית לה חזרו בהם. הקרע בין הכנסייה הקתולית לצרפת המהפכנית הושלם עם סיפוח רשמי של המובלעות האפיפיוריות ונסן ואביניון, שהשתוללה בהם מלחמת אזרחים בין קתולים נאמנים לתומכי המהפכה שביקשו צעד כזה, וה[[נונציו]] אנטוניו דוניאני עזב את הממלכה בסוף מאי.
 
בשנים הבאות נחשפו כמרים סרבנים לרדיפות קשות, לגירוש ולהוצאה להורג, ובשיא [[שלטון הטרור]] נרדפו גם הכמרים החוקתיים. הרדיפות רפו בסתיו 1794, לאחר הוצאת [[רובספייר]] להורג, וב-18 בספטמבר הפקיעה המדינה את החוקה למעשה כשהפסיקה לשלם משכורות לאנשי דת. ב-21 בפברואר 1795 הופרדה הדת מהמדינה והוכרז חופש מצפון גמור לכל האמונות. הקרע בין צרפת לכנסייה אוחה רק ב-15 ביולי 1801, כש[[נפוליאון]] חתם על קונקורדט חדש עם האפיפיור [[פיוס השביעי]] בפריז.
 
== ראו גם ==