חוקת הכמורה – הבדלי גרסאות

[[קובץ:Carte des prêtres assermentés en France en 1791.svg|שמאל|ממוזער|250px|מפה מודרנית של מחוזות צרפת לפי אחוז הכמרים שהסכימו להישבע לחוקה (כהה יותר - אחוז גבוה יותר של נשבעים).]]

האפיפיור [[פיוס השישי]] השתהה בינתיים מלגלות את דעתו. ב-10 ביולי שיגר אגרת גינוי פרטית אל לואי השישה-עשר, והזהיר אותו מקרע דתי. זו הגיעה ליעדה ב-23 בחודש, יום לאחר שהמלך נאם באספה והבטיח כי יתמוך בחוקה, בהתאם למדיניות הסבילה שאימץ מאז אירועי אוקטובר הקודם. הוא השיב לפיוס השישי כי הדבר בלתי נמנע וביקש הסכמה מהכס הקדוש. לואי ושריו הניחו כי פיוס יבלע את החוקה כפי שהבליג על מה שספג מ[[יוזף השני]], אך טעו. מלבד זאת שהמסמך היה קיצוני בהרבה מכל מה שנאלץ להסכין עמו, באותה שעה ממש התחזקו בוותיקן הכוחות שדגלו ב[[אולטרמונטניזם|עליונות האפיפיור]], כמו החשמן הקנאי ז'רדיל {{גר|Hyacinthe Sigismond Gerdil}}, והקיסר לאופולד השני ניצב בפני כמה מרידות על רקע המדיניות הדתית של אחיו ושלו. האפיפיור כתב לפריז שעליו להיוועץ בקולגיום הקדוש; הוא ציפה שההיררכיה בצרפת תניא או לפחות תעכב את המלך מבלי שיצטרך להתערב בעצמו. אבל בעוד שהבישופים הליברלים הזהירו מקרע והתחננו שפיוס לא יגנה את המתווה, אפילו ה[[חשמן]] השמרן דה בואז'לה {{צר|Jean de Dieu-Raymond de Boisgelin de Cucé}}, מראשי הקפוצ'ינים, לא היה נחרץ בפניותיו לשליט. המלך אשרר את החוקה ב-24 באוגוסט. אך הכמורה הצרפתית לא יכלה להיות בטוחה בקבלתה בטרם נשמעה דעת רומא. ב-30 באוקטובר פרסמו שלושים בישופים שהיו צירים באספה שהתנגדו לחוקה בשעתו מכתב פומבי בו הסבירו את עמדתם. תוכנו לא היה מתריס, אך קרא להתייעצות בתוך הכנסייה.

האספה המכוננת לא המתינה. באוקטובר החלו התקנות להיאכף: נבחרו בישופים, נסגרו דיוקסיות ומנזרים ופוטרו כמרים. אך בעוד שהכמורה הבליגה על כל הפגיעות ברכושה ובהכנסותיה, ורבים מזוטריה תמכו לפחות בחלק מהמהלכים, היא לא הייתה נכונה להסכין עם חתירה תחת הדת עצמה. הבישוף הנבחר הראשון, דה לה פואפ {{צר|Louis-Alexandre Expilly de la Poipe}}, נתקל בסירוב של הארכיבישוף מ[[רן (עיר)|רן]] לסמכו. הבישוף רופו דה בונוואל {{צר|Jean-Baptiste Marie Scipion Ruffo de Bonneval}} הכריז: {{ציטוטון|אם רצון האל הנו להביאנו לידי נסיון, אף למאה ה-18 יהיו קדושיה המעונים.}} השלטונות המקומיים נתקלו בסירובים המוניים, מכמרי הכפר ועד לארכיבישופים, וב[[נאנט]] לבדה לא נענו לדרישות החוקה יותר ממאה אנשי דת. הרוב באספה המכוננת קיבל את הידיעות מרחבי הממלכה בכעס והיה נחוש להשליט את מרותו. ב-27 בנובמבר הוכרע שמי שיסרב לציית לחוקה יפוטר, וכדי לאכוף זאת נקבע שעל הכמרים להישבע לנהוג לפיה. ויליאם דויל כתב על האירועים: {{ציטוטון|זו הייתה טעותה הגדולה ביותר של המכוננת... בפעם הראשונה, אולצו אזרחים לבחור אם הם בעד או נגד המהפכה.}} שיעורי הסרבנות הרקיעו שחקים: בחוף המערבי, ב[[נורמנדיה]] וברטאן, פחות מרבע נדרו, ודפוס דומה התקיים בפרובינציות מרוחקות כ[[אלזס]]. בסך הכל, חצי מאנשי הדת בצרפת נמנעו מלהישבע, ובאסיפה עצמה הסכינו לכך אך 109 כמרים, כשליש מהצירים שנבחרו בשעתו על ידי המעמד הראשון. רק שבעה מתוך מאה ושישים הבישופים בצרפת, ביניהם [[טליראן]], הסכימו לנדור ובכך אפשרו את שימור שלשלת הסמיכה ולגיטימציה לכנסייה החוקתית הנפרדת שהמהפכנים נאלצו להקים. השבועה גם הביאה לגילוי חולשה מביך, כשהסתבר שאין די כמרים להחליף את הסרבנים. האספה נאלצה להותירם במקומותיהם עד שיימצאו ממלאי מקום. בפריז, התפרצו רדיקלים לכנסיות והתפרעו בטקסים, ובובות בדמות האפיפיור נשרפו ברחובות.