חוקת הכמורה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
AddMore-III (שיחה | תרומות) חלוקה מוגזמת ביותר; עדיין אינני חושב שיש בכך צורך בכלל, אך שיהיה |
מ ←קרע דתי: תקלדה |
||
שורה 13:
==קרע דתי==
האספה המכוננת לא המתינה. באוקטובר החלו התקנות להיאכף: נבחרו בישופים, נסגרו דיוקסיות ומנזרים ופוטרו כמרים. אך בעוד שהכמורה הבליגה על כל הפגיעות ברכושה ובהכנסותיה, ורבים מזוטריה תמכו לפחות בחלק מהמהלכים, היא לא הייתה נכונה להסכין עם חתירה תחת הדת עצמה. הבישוף הנבחר הראשון, דה לה פואפ {{צר|Louis-Alexandre Expilly de la Poipe}}, נתקל בסירוב של הארכיבישוף מ[[רן (עיר)|רן]] לסמכו. הבישוף רופו דה בונוואל {{צר|Jean-Baptiste Marie Scipion Ruffo de Bonneval}} הכריז: {{ציטוטון|אם רצון האל הנו להביאנו לידי נסיון, אף למאה ה-18 יהיו קדושיה המעונים.}} השלטונות המקומיים נתקלו בסירובים המוניים, מכמרי הכפר ועד לארכיבישופים, וב[[נאנט]] לבדה לא נענו לדרישות החוקה יותר ממאה אנשי דת. הרוב באספה המכוננת קיבל את הידיעות מרחבי הממלכה בכעס והיה נחוש להשליט את מרותו. ב-[[27 בנובמבר]] הוכרע שמי שיסרב לציית לחוקה יפוטר, וכדי לאכוף זאת, נקבע שעל הכמרים להישבע לנהוג לפיה. ויליאם דויל כתב על האירועים: {{ציטוטון|זו הייתה טעותה הגדולה ביותר של המכוננת... בפעם הראשונה, אולצו אזרחים לבחור אם הם בעד או נגד המהפכה.}} שיעורי הסרבנות הרקיעו שחקים: בחוף המערבי, ב[[נורמנדיה]] וברטאן, פחות מרבע נדרו, ודפוס דומה התקיים בפרובינציות מרוחקות כ[[אלזס]]. בסך הכל, חצי מאנשי הדת בצרפת נמנעו מלהישבע, ובאסיפה עצמה
האפיפיור טרם הגיב, וללא מענה ממנו אשרר המלך את השבועה ב-26 בדצמבר. לואי עצמו הוסיף לשמור אמונים לרומא, והוא ומשפחתו השתתפו במיסות שנערכו רק על ידי כמרים סרבנים. רק במרץ 1791 שבר פיוס השישי את שתיקתו וביקש מההיררכיה לסרב לשבועה. ב-4 במאי התפרסם לציבור גינוי חריף מטעמו לחוקה. כעשירית מאלה שכבר נדרו לציית לה חזרו בהם. הקרע בין הכנסייה הקתולית לצרפת המהפכנית הושלם עם סיפוח רשמי של המובלעות האפיפיוריות ונסן ואביניון, שהשתוללה בהם מלחמת אזרחים בין קתולים נאמנים לתומכי המהפכה שביקשו צעד כזה, וה[[נונציו]] אנטוניו דוניאני עזב את הממלכה בסוף מאי.
בשנים הבאות נחשפו כמרים סרבנים לרדיפות קשות, לגירוש
== ראו גם ==
|