דהיישה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הגהה, קו מפריד בטווח מספרים, תיקון כיווניות הערת שוליים, הסרת קישורים עודפים |
|||
שורה 29:
|יחידה שלטונית ראשונה=[[בית לחם (נפה)|בית לחם]]
}}
מחנה '''דהיישה''' (ב[[ערבית]]: '''مخيم الدهيشه''' – תעתיק מדויק: מח'ים אלדהישה) הוא [[מחנה פליטים פלסטינים]] מ[[דרום]]-[[מערב]] לעיר [[בית לחם]], בשטח [[הרשות הפלסטינית]]. אוכלוסיית המחנה מונה כ-9,400 נפש ([[2006]]), ושטחו כ-1.5 [[קמ"ר]].
== היסטוריה ==
המחנה הוקם בשנת [[1949]] על שטח של 430 דונם, שנרכש בשנת [[1943]] בידי [[הקרן הקיימת לישראל]] שהתכוונה להקים בו יישוב יהודי ומפעל{{הערה|איל זמיר, איל בנבנישתי, [http://jiis.org.il/.upload/jewland.pdf אדמות היהודים ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח ירושלים], מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמוד 25}}, אך בעקבות [[מלחמת העצמאות]] הועבר לידי "האפוטרופוס הירדני על נכסי אויב"{{הערה|1=[[איל זמיר (משפטן)|איל זמיר]], [[איל בנבנישתי]], [http://jiis.org.il/.upload/jewland.pdf אדמות היהודים ביהודה, שומרון, חבל עזה ומזרח ירושלים], מכון ירושלים לחקר ישראל, 1993, עמוד 53}}. המחנה הוקם במטרה לאכלס זמנית 3,400 תושבי כפרים מן האזורים שממערב ל[[ירושלים]] ול[[חברון]]. לפי עדות תושבי המחנה, נקבצו בו פליטי 45 כפרים שנעזבו בעקבות
המחנה נמצא בטיפולה של עיריית [[בית לחם]] ונודע בהיותו מקומם של פעילים של [[האחים המוסלמים]] ו[[החזית העממית לשחרור פלסטין]]{{הערה|{{מעריב|עמוס גלבוע|כוכב בית לחם|1986/02/14|10900}}}}.
המחנה גובל בכביש [[ירושלים]]-[[חברון]] (בעבר [[כביש 60]]), בקטעו העובר בסמוך לבית לחם. בעבר שימש כביש זה את התנועה בין ירושלים ליישובי [[גוש עציון]], ומכוניות ישראליות בקטע זה היו תדיר מטרה ל[[יידוי אבנים]] ובקבוקי תבערה מצד תושבי המחנה. צה"ל השתדל להתמודד עם יידויי האבנים אך לא הצליח למנוע את התופעה והמתנחלים באזור הפגינו נגד אזלת ידו של צה"ל{{הערה|{{מעריב|רפאל מן|ארנס הוקיע מתיישבים הלוקחים את החוק לידיהם|1984/01/04|00300}}}}. הרב [[משה לוינגר]] אף קיים שביתת שבת מול המחנה, אשר הסתיים לאחר שצה"ל השיג הסכמות עם נכבדי המחנה שהם ידאגו לשקט בגזרה וצה"ל יקל על התושבים. ההסכמה נשמרה לזמן מה{{הערה|{{מעריב||מקל וגזר מציע גורן לתושבי שכם|1985/11/28|00206}}}}, אולם עם הזמן ההבנות התרופפו ושוב אירעו ידויי אבנים מהמחנה{{הערה|{{מעריב||תקריות ביו"ש ביום השנה לטבח בסברה ושתילה|1986/09/18|00206}}{{ש}}{{מעריב||האבן שברה את שמשת הרכב ונחתה מתחת לכסא התינוק|1986/12/08|00302}}{{ש}}{{מעריב||מתפרעים ביו"ש הסתפקו אתמול ביידוי אבנים|1986/12/11|00104}}{{ש}}{{מעריב|אבינועם בר יוסף|ננקטו אמצעים נגד המהומות ביהודה ושומרון|1987/02/12|00707}}}}. בעקבות זאת הקים [[צה"ל]] [[גדר]] מתכת בגובה 6 מטר שנועדה לחצוץ בין המחנה לבין הכביש{{הערה|{{מעריב|אבינועם בר יוסף|בששה ימים הבסתם את הערבים|1987/06/12|01300}}}}.
לאחר שאשה הרה נפצעה ביום שישי אחר הצהריים ליד המחנה, ארגנו אנשי תנועת [[כך]] הפגנה מול המחנה במוצאי שבת, 6 ביוני 1987. במהלך ההפגנה התפתחו יידויי אבנים הדדיים{{הערה|{{מעריב|אבינועם בר יוסף ושפי גבאי|אנשי כך השתוללו בדהיישה: ירו באוויר והציתו מכוניות|1987/06/07|00106}}}}, זגוגיות של בתים ורכבים של תושבי המחנה נופצו, נורו יריות ונפגע דוד מים על אחד הגגות. איש מתושבי המחנה לא נפגע. המפגינים התעמתו עם חיילי צה"ל שביקשו לפנות אותם מהמקום. אלוף הפיקוד [[עמרם מצנע]] כינה את האירוע "מעשה נבלה", והסופר [[חנוך ברטוב]] כינה אותו [[פוגרום]]{{הערה|{{מעריב|חנוך ברטוב|שעור בעברית נקייה|1987/06/12|02300}}}}. המפגינים לעומת זאת טענו שההפגנה התדרדרה למהומה בגלל אזלת ידם של חיילי צה"ל שלא טיפלו בידויי אבנים של הערבים{{הערה|{{מעריב||ההתפרעות בדהיישה|1987/06/08|01000}}}}. [[המנהל האזרחי]] תיקן נזקים לרכוש בדהיישה בהיקף של כמה אלפי שקלים{{הערה|{{מעריב|[[יוסף צוריאל]], [[אבינועם בר יוסף]]|דן שומרון לועדת חו"ב|1987/06/10|00300}}{{ש}}{{מעריב|יהושע בציור|בין דהיישה לבודאפשט|1987/06/24|01007}}{{ש}}{{מעריב|מאיר עוזיאל|שיפודים - הלוואי ולא|1987/08/07|15700}}}}. המשטרה עצרה 13 חשודים ולבסוף ששה מהם הועמדו לדין{{הערה|{{מעריב||סעיפי האישום של 6 ממתפרעי דהיישה: עד 20 שנות מאסר|1987/06/14|00303}}}}. בציבור הישראלי התעורר ויכוח סביב דבריו של מצנע{{הערה|{{מעריב|יהושע ביצור|קמצא ובר קמצא 1987|1987/06/12|02203}}}}{{הערה|ראו למשל דברי ראש הממשלה [[יצחק שמיר]], ב: {{מעריב||פורעי דהיישה לא חסו על חיילי צה"ל|1987/06/08|00300}}}}. מספר ימים לאחר האירוע התארגנו תושבים של המחנה לפגוע שוב בתחבורה היהודית. צה"ל הגיב ביד קשה, הרחיב את הגדר של המחנה{{הערה|{{מעריב||חיילי צה"ל מקימים גדר מסביב למחנה הפליטים דהיישה|1987/06/11|00110}}}}, חסם כניסות למחנה וביצע בו מעצרים{{הערה|{{מעריב|אבינועם בר יוסף|צה"ל הפגין יד קשה|1987/06/11|00300}}}}. כן הטיל צה"ל עוצר על המחנה{{הערה|{{מעריב|עזרא ינוב ואילן בכר|4 תושבי חאן יונס נפצעו|1987/10/18|00601}}}}. בסוף אוקטובר 1987 נכנס צה"ל לדהיישה, ריכז את כל הצעירים בגילאי
בעיית יידויי האבנים החריפה בעת [[האינתיפאדה הראשונה]]. ב-17 באפריל 1989 נורתה למוות ילדה בת 13 תושבת המחנה בעורפה מקליע פלסטיק, בשעה שהתרחקה ממוקד עימות בין חיילים למקומיים. לאחר משא ומתן שילמה מדינת ישראל 40 אלף ש"ח פיצויים להוריה{{הערה|[http://www.hamoked.org.il/Case.aspx?cID=Cases0051 תיק מסמכים] באתר [[המוקד להגנת הפרט]]}}.
עם מסירת השטח לידי [[הרשות הפלסטינית]] וסלילת [[כביש המנהרות]] כאלטרנטיבה לתנועה בין ירושלים לגוש עציון, הוסרה הגדר. גם בעת [[האינתיפאדה השנייה]] היווה מחנה דהיישה זירת התנגשויות אלימות בין תושביו לבין כוחות צה"ל.
ועד תושבי המחנה פועל מאז הקמתו ב-[[1995]] בשיתוף פעולה עם [[אונר"א]] לשיפור תנאי המחיה של תושבי המחנה. כמו כן מהווה המחנה את מרכז פעילותם של ארגון [[כראמה (ארגון)|כראמה]] העושה לרווחת ילדים ונשים, ומרכז התרבות איבדאע הפועל למען ילדי המחנה.
| |||