אשם תורם כהגנה יחסית – הבדלי גרסאות

# השיטה השלמה/טהורה. לפי שיטה זו, אין הנתבע יכול להיות זכאי לפטור מלא מתשלום פיצויים, עקב רשלנות תורמת של התובע. המשמעות היא כי שיעור הפיצויים בהם יישא הנתבע יוכל להיות מופחת עקב רשלנות תורמת של התובע. עם זאת, הנתבע תמיד יידרש לשלם סכום פיצויים כלשהו. לעולם לא יוכל הנתבע להיות פטור מתשלום כלל הסכום בעקבות רשלנות תורמת של התובע. כתריסר מדינות בארצות הברית, כמו גם חוקים פדרליים, אימצו שיטה זו.

# השיטה החלקית/ משתנה. שיטה זו משתמשת ברף אשמה מסוים, במסגרתו יהיה זכאי הנתבע לפטור מלא מתשלום פיצויים לתובע. שיטה זו מיושמת בשתי דרכים. הראשונה, "גדול מ-", קובעת כי אם אשמתו של התובע עולה על אשמת הנתבע הוא לא יהיה זכאי כלל לפיצוי. שיטה זו אומצה על ידי 20 מדינות לערך. השיטה השנייה, "שווה ל-", קובעת כי אם רמת האשמה של התובע גדולה או אף זהה לרמת האשמה של הנתבע, אזי לא יהיה התובע זכאי כלל לפיצוי. כ-12 מדינות לערך, אימצו שיטה זו בארצות הברית.

 

מבחינה כלכלית, לשתי השיטות, הישראלית והאמריקאית, חסרונות. חסרונות השיטה האמריקאית הם כדלקמן: מחד, השיטה השלמה מפחיתה את התמריצים של התובע לנקוט אמצעי זהירות, כיוון שברירת המחדל היא כי התובע יזכה לפיצויים כלשהם. ייתכן ששיטה זו תוביל ל[[הרתעת חסר]] מצד התובע. במצב זה, התובע ישקיע פחות באמצעי מניעת הנזק כיוון שיובטח לו פיצויי מינימלי כלשהו. מאידך, תמריץ הנתבע להשקעה באמצעים למניעת הנזק יפחת היות שתמיד ישלם סכום פיצויים מינימלי. ייתכן גם שבמקרים מסוימים יוותר הנתבע על פעילות מסוימת לחלוטין.{{הערה|1=Cooter & Ulen, ראו ה"ש 2 לעיל, עמ' 306 – 307.}}