יומנה של אנה פרנק – הבדלי גרסאות

 

בסיכומו של דבר הפופולריות הרבה של היומן והעניין האוניברסלי בו מוכיחים כי אנה פרנק הצליחה ליצור [[נרטיב]] שיהיה נגיש למליוני קוראים, בניתוח ספרותי ניתן להצביע על שתי האסטרטגיות העיקריות שאנה פרנק קבעה לספר - הפיכתו למלא חיות (מסב הנאה) ונגיש לציבור (מועיל). היא מנצלת את האפשרויות הגלומות במראית עין של מציאות מדומה ומעניקה לקורא את ההרגשה של שותפות בחיי היום יום במחבוא, כך הופך הספר לכאורה ליומן חיים. היא מוסיפה הערות לכאורה ספונטניות כגון "כל כך שקט עכשיו" ולעיתים שוברת קטעים ארוכים ל"מכתבים" קצרים וממוקדים יותר על ידי משפטים כגון "מישהו קורא לי" או "אמשיך מחר". עריכה משמעותית יותר נרשמה בפסקה בטקסט ב' המתייחסת ליום [[5 ביוני]] - היום בו משפחת פרנק נכנסה למחבוא - לאחר שהיא מספרת את הרכילות האחרונה מחצר בית הספר מפסיקה אנה את שטף הסיפור, עוברת לכתיבה בזמן הווה, ומציינת כי פעמון הכניסה מצלצל ועליה להפסיק את הכתיבה. מסתבר כי האורח הלא צפוי היה קצין [[אס אס]] שמסר את הניירות המצווים על התייצבות אחותה של אנה [[מרגוט פרנק]], בפסקה הבאה לכאורה בטקסט המשוכתב המתוארכת ליום [[8 ביולי]] מציינת אנה כי "נראה ששנים עברו בין היום ליום ראשון" ומנסה להפיג במשפט זה את המתח שנבנה בלב הקורא. וכך גם רישום מאוחר יותר בטקסט א המקורי "אתמול הרגשנו שוב פחד נורא..." הופך בטקסט ב' לפסקה המאפשרת לקורא להרגיש כנוטל חלק באירועים: "היד שלי עדיין רועדת אף על פי שעברו שעתיים מאז הזעזוע...". דרך כתיבה זו מצליחה לתת לקורא הרגשת מעורבות ונעשית באופן טבעי כל כך שהקורא מקבל את ההרגשה שהוא קורא את טקסט שנכתב על ידי ילדה כשרונית בת 13 אף על פי שהטקסט נכתב על ידי נערה בת 15, כך לדוגמה המחקר שערך המשורר [[ג'ון ברימן]] מסתמך על טקסט ג' שהיה היחיד הזמין לחוקר ולקורא בעת פרסום המחקר בשנת [[1976]], ברימן ניסה להתוות את התפתחותה הנפשית של אנה פרנק מילדה לאדם בוגר. הוא הסתמך על טקסטים שנכתבו מחדש על ידי אנה פרנק (טקסט ב') מתוך הבנה כי נכתבו על ידי ילדה אך למעשה נכתבו כשנתיים לאחר התאריך הנקוב ב"רישום ביומן". .{{הערה|Berryman, John. The Freedom of the Poet. New York: Farrar, 1976. pages 93-100|שמאל=כן}}

 

אנה פרנק לא רק הוסיפה טקסט לכתיבתה המקורית אלא גם ביצעה שורה של מחיקות וצנזרה קטעים שחשבה שלא יהיו ראויים לפרסום מעצם היותם אישיים ביותר.

צנזורה עצמית זאת באה לידי ביטוי בעיקר בתיאור היחסים של עם פיטר ואן-פלס. בטקסט א' היחס לפיטר ותשומת הלב של אנה אליו יודעים עליות ומורדות, השיא הוא תיאור מפורט של יחסי קרבה וניצנים של התעניינות רומנטית. בטקסט ב' דמותו היא בעלת נוכחות מינורית וקטעים נרחבים המתארים את החיזור והעניין בעל האופי המיני שנרקם בין פיטר ואנה שמופיעים בפירוט בטקסט א' נעדרים מטקסט ב' וחוזרים מופיעים במלואם בטקסט ג'. קטעים אלו מהווים את הבסיס וציר העלילה לתסריט ולמחזה שהופק על בסיס היומן בשנת [[1953]]. התוצאה של תיקונים אלו היא טקסט בעל משקל בוגר שלא נסחף לרגשנות של סיפור אהבה בין שני מתבגרים ושומר על המיקוד כסיפור על התפתחות אישית של אנה פרנק וחייה במחבוא. מערכת יחסים נוספת שעוברת שכתוב ועריכה מצד אנה פרנק היא מערכת היחסים עם האם, טקסט א' חושף מערכת יחסים קשה ומתוחה בין האם לבת אך בטקסט ב' - בהקשר של קריאה מחדש לכאורה ביומן: "היום בבוקר כאשר לא היה לי מה לעשות, הפכתי בדפי היומן..." מגלה אנה פנים בוגרות יותר ומציינת כי אי ההבנה היא דו-צדדית.

 

 

החוקרת ברברה ציארלו (Chiarello, Barbara) מציינת במחקר על היומן כי אנה מצליחה למשוך את הקורא אל תוך עולמה התרבותי וכל פסקה הופכת את הקורא למשתתף עקיף, תופעה המסתיימת רק כאשר שטף הכתיבה משתנה ודמותה הופכת לדומיננטית בטקסט.{{הערה|Chiarello, Barbara. “The Utopian Space of a Nightmare.” A Scholarly Look at The Diary of Anne Frank. Ed. Harold Bloom. Philadelphia: Chelsea Hous|שמאל=כן}}