ויקיפדיה

חילונים – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
←‏ראו גם: קיצוץ
←‏היסטוריה: תודה לאדמור על כתיבת פרק די מוצלח. את ההטיות שיש - נעזור לתקן.
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד עריכה מתקדמת מהנייד
שורה 4:
 
==היסטוריה==
===המנדט הבריטי===
{{ערך מורחב|ערכים=[[חילוניות יהודית]]}}
המתיישבים ה[[ציוני]]ם שהגיעו לארץ ישראל ב{{ה|עלייה השנייה}} וב{{ה|עלייה השלישית}} הביאו עמם מ[[יהדות מזרח אירופה|מזרח אירופה]] [[חילוניות יהודית]] אידאולוגית ומפותחת. בהשפעת הוגים כמו [[אחד העם]] ו[[מיכה יוסף ברדיצ'בסקי]], הם ראו ביהודים עם שהדת הייתה רק תוצר אחד מני רבים של רוחו הלאומית, ושהיה לה תפקיד היסטורי חשוב אך לא יותר מכך. הם פסלו את המסורת הרבנית הן מתוך שלילה של האמונה הדתית בכלל, ברוח ה[[פוזיטיביזם]] וה[[מטריאליזם]], והן מתוך תודעה לאומית שתיארה אותה כ[[גלותי]]ת, מנוונת ונושאת באחריות למצבם המדורדר של ההמונים היהודיים.{{הערה|1=יהודה ריינהרץ (עורך), Zionism and Religion. University Press of New England, 1998. עמ' 275.}}
תפישות אידאולוגיות יהודיות-חילוניות קמו לראשונה ב[[מזרח אירופה]] בשלהי [[המאה ה-19]], ומנסחיהן, דוגמת [[אחד העם]], השפיעו רבות על הזהות הלאומית הישראלית שקמה בהשראת הציונות החילונית. דור מייסדי המדינה היה חדור בהשקפה שראתה את ה[[יהדות כתרבות]], ואת המסורת הדתית כפרי רוחו של העם היהודי ואחת היצירות שיצר, ושניתן היה לשנות או לעזוב במידת הצורך; לא כתולדה של [[התגלות]] אלוהית המגדירה ומכוננת את עם ישראל כבהשקפה המסורתית. רעיונות חילוניים עקרוניים היו דומיננטיים בישראל העצמאית בימי הקמתה וגם בעשורים שלאחר מכן, אך נחלשו למן שנות ה-70.{{הערה|1=[[יואב פלד]], הורית הרמן פלד. The Religionization of Israeli Society. Routledge, 2018. עמ' 17, 94 וכו'.}} המגזר החילוני בישראל שואב חלק ממאפייניו מתפישות אלו, אך רק חלק מהמגדירים עצמם 'חילונים' על פי המפתח הסוציולוגי במדינה אוחז בהשקפה חילונית-יהודית עקרונית.
 
השכבה האינטלקטואלית ב[[הישוב החדש|יישוב הציוני]] עסקה באינטנסיביות ביצירת תשתית תרבותית והגותית חילונית לאומה שהתעתדה ליצור. אישים כ[[א"ד גורדון]], שאפו לנסח פילוסופיות מקיפות שישלבו את החלקים הראויים-לשימור במסורת היהודית עם ההשקפות המודרניות. מאמץ זה נשען הן על פנייה למשאבים מן העבר הרחוק – בעיקר ה[[תנ"ך]], שתפישתו כתיעוד היסטורי ויצירה ספרותית המבטאת את הגניוס הלאומי, ולא כתיעוד של [[התגלות]] אלוהית, היו מרכזיות בחזון הציוני – הן על חילון ושינוי מרכיבים במסורת המקובלת, והן על יצירה חדשה בתחומים רבים. גם לוח השנה, מכשיר בעל חשיבות מכרעת לעיצוב התודעה הקולקטיבית, גויס: [[סוכות]] ו[[שבועות]] הפכו לחגים חקלאיים המפארים את המתיישבים, [[חנוכה]] ו[[ל"ג בעומר]] קושרו בלעדית למרד לעצמאות לאומית, ועבור [[פסח]] נערכו [[הגדה קיבוצית לפסח|הגדות חדשות]] שהשמיטו את המוטיבים הדתיים.{{הערה|1=למשל: [[ברוך קימרלינג]], The Invention and Decline of Israeliness: State, Society, and the Military.{{כ}} University of California Press, 2005. עמ' 90–93, 116-119, 193-195.}} בבתי-הספר של [[זרם העובדים]], התחנכו ילדים ובני-נוער ברוח זו.
 
על אף החילוניות הנחרצת של מנהיגי היישוב והמעמד ההגמוני של עמדותיהם, הציונות נדרשה לפשרות נרחבות עם הדת בארץ ישראל, כשם שנדרשה להן במזרח אירופה מאז ייסודה. הצורך להציג את עצמם כנציגי כלל היהודים וכמייצגי המורשת היהודית, ואי-היכולת להפריד בפועל (למרות האידאולוגיה) את הרכיבים הדתיים מהזהות הלאומית היהודית שביקשו ליצור, אילצו את הציונות החילונית לקבל את דרישות האורתודוקסים בהיבטים רבים. ב-1921 הוקמה [[הרבנות הראשית לישראל]], שהוסמכה לקבוע בענייני אישות וגיור, תחתיה הוכפפו כל היהודים ביישוב הציוני לחוקי ההלכה. בקונגרס הציוני ה-19, ב-1935, הוסכם שהשבת והכשרות תישמרנה בכל המוסדות הציבוריים. מודל זה אושרר גם עבור המדינה העצמאית ב[[מכתב הסטטוס קוו]] מ-1947.{{הערה|1='''ריינהרץ''' , Zionism and Religion. עמ' 274, 279-284, 290-291.}}{{הערה|1=יואב פלד, הורית הרמן פלד.{{כ}} The Religionization of Israeli Society{{כ}}. Routledge, 2018. עמ' 3-4.}}
 
[[ערביי ארץ ישראל|בחברה הערבית]], [[לאומיות ערבית|לאומיות חילונית]] שהקיפה מוסלמים ונוצרים (ואף יהודים, תאורטית) גם יחד הייתה נפוצה למדי בשליש הראשון של המאה ה-20.{{הערה|1=Noah Haiduc-Dale, Arab Christians in British Mandate Palestine: Communalism and Nationalism, 1917-1948.{{כ}} Edinburgh University Press, 2013. עמ' 16.}} למרות זאת, האסלאם נהנה מדומיננטיות בפועל, הן כמקור ללגיטימציה ולסמליות היסטוריות והן כדת שרוב הערבים אחזו בה באדיקות יחסית. השקפה פוליטית חילונית, שהייתה כרוכה בלאומיות ערבית מכילה, הייתה על פי רוב נחלתם של נוצרים.{{הערה|1=[[ברוך קימרלינג]], The Palestinian People: A History. {{כ}} Harvard University Press, 2009. עמ' 92-93.}}
 
===1948-1977===
בישראל העצמאית, משטר המילטים העות'מאני והמנדטורי שומר מתוך הצורך בפשרה פרגמטית למול המגוון הדתי והאתני, שחסר כל מכנה משותף אזרחי, ובפרט מתוך האילוצים המובנים ביחסים בין הציונות החילונית לאורתודוקסים. בקרב היהודים, הדת המסורתית קיבלה נפח רב יותר במרחב הציבורי גם בשל ההגירה ההמונית מאירופה והמזרח התיכון. הבאים חסרו זיקה לתרבות העברית שהתגבשה ביישוב, והדת וסמליה היו המכנה המשותף היחיד לה ולמקומיים.{{הערה|קימרלינג, Invention, עמ' 94-99.}} [[יהדות ארצות האסלאם]], בייחוד, הציבה פרדוקס: השליחים הציונים שיצאו אליה עסקו באופן פעיל בטיפוח היסודות הדתיים בקרבה, כדי לחזק את זיקתה לישראל ולבדלה מתרבות המרחב הערבי; אך מיד לאחר שהיגרו, הרשויות הפעילו [[ועדת פרומקין|כפייה (באמצעות חינוך ואפליה תעסוקתית) כדי לחלן אותם]].{{הערה|1=[[יהודה שנהב]], The Arab Jews: A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity.{{כ}} Stanford University Press, 2006. עמ' 76-78}} מחשש לניכור בין הנוער המקומי ליהדות הגולה, שיעורי דת הוכנסו לבתי-הספר ביוזמת שר החינוך [[זלמן ארן]]. ב-1958, לאחר שערוריה פוליטית ומכתב מבן-גוריון ל"גדולי ישראל" כדי שייעצו לו "[[מיהו יהודי]]", הוחלט גם לאמץ מבחנים דתיים עבור זכאות לחוק השבות.
 
למרות שה[[מפא"י|ממסד החד-מפלגתי]] שהנהיג [[דוד בן-גוריון]] הסכין להסדרים הדתיים מתוך פרגמטיות וחוסר ברירה, הם הוסיפו לבטא את השקפתם החילונית הנחרצת בחתירה לעצב זהות לאומית אחידה – לא לכלל האזרחים, כי אם לציבור היהודי; הצורך לפעול במסגרת היהודית, וההכרה בנפרדותם ובזכות לאוטונומיה של בני הדתות האחרות, היו אבן יסוד במה שדניס שרביט כינה "החילוניות המרוסנת-מעצמה" של היהודים בישראל, ששדה ההתייחסות שלה תמיד היה היהדות האורתודוקסית, ולא מעמד הדת במדינה ככלל.{{הערה|1=J. Berlinerblau,(עורך).{{כ}} Secularism on the Edge Rethinking Church-State Relations in the United States, France, and Israel{{כ}}. Palgrave, 2014. עמ' 9.}} האידאולוגיה של ה[[ממלכתיות]], שהתוו בן-גוריון ושותפיו, שאפה ליצוק את המוני ילדי המהגרים היהודים – וליתר דיוק, את אלו שהיו נתונים להשפעתם ב[[חוק חינוך ממלכתי|בתי-הספר הממלכתיים]], שכן החרדים והציונות הדתית זכו לאוטונומיה חינוכית – בתבניתו של טיפוס "[[צבר (קבוצה אתנית)|הצבר]]" וליצור עבור החברה [[דת אזרחית]] מכלילה, שחידשה סמלים וטקסים משל עצמה (דוגמת המועדים הלאומיים הישראליים והריטואלים הכרוכים בהם, ו[[מיליטריזם]] חזק) לצד הכללה ישירה של מוטיבים דתיים-מסורתיים בתוך המסגרת. דת אזרחית "קוואזי-חילונית" זו, לפי הגדרתו של [[ברוך קימרלינג]], הייתה אחד מביטוייה הבולטים של הממלכתיות.{{הערה|1=קימרלינג, Invention, עמ' 97–102, 120 (בייחוד הער"ש 22 שם).}} בקיבוצים, [[תת-תרבות]] שהוסיפה לקיים מעגל שנה והוויה חילוניים הרבה יותר הוסיפה להתקיים.{{הערה|למשל: [[אביעד קליינברג]], לא להאמין: מבט אחר על דתיות וחילוניות. הוצאת כתר, 2004. עמ' 16, 209-210.}}
 
לצד האסכולה הבן-גוריונית הדומיננטית, חילוניות שיטתית וחד-משמעית הובעה על ידי שני חוגים לא-ציוניים בחברה היהודית, ששללו את ההסדרים הדתיים כחלק מביקורתם הכללית על המשטר: [[הלל קוק]] (שטבע בשנות ה-40 את הביטוי [[פוסט-ציונות]]) ומקורביו באופוזיציה הפנימית ב[[תנועת החרות]], תבעו הקמת רפובליקה אזרחית ישראלית; [[הוועד לגיבוש הנוער העברי]] (ה"כנענים") בראשות [[יונתן רטוש]] ביקש להחיות את התרבות השמית הקדומה של המרחב ולכפות אותה על כל חלקי האוכלוסייה. שתי הקבוצות תבעו הפרדה מוחלטת של הדת והמדינה, ביטול החקיקה הדתית, שוויון אזרחי מלא והפיכת האמונה לעניין פרטי. שתיהן ראו את המעמד הציבורי של הדת בישראל כתסמין בלתי-נמנע של הציונות ושל אי-יכולתה לספק הגדרה חילונית ליהודים.{{הערה| Frank Jacob, Sebastian Kunze (עורכים),{{כ}} Jewish Radicalisms: Historical Perspectives on a Phenomenon of Global Modernity. [[ולטר דה גרויטר]], 2019. עמ' 65-71.}}
 
ההתמרמרות על המעורבות הדתית בחיים האזרחיים באה לידי ביטוי מעשי בהקמתה של [[הליגה למניעת כפייה דתית]] ב-1951. הליגה, שלאנשי חוג הלל קוק ול"כנענים" היה ייצוג בולט בין מנהיגיה, הגיעה בשיאה להגשת עצומות עם למעלה מ-100,000 חותמים: בעד נישואין אזרחיים ב-1955, ובעד שירותים ציבוריים בכל ימות השנה ב-1965.
 
===1977–הווה===
[[מלחמת יום כיפור]] ב-1973 ו[[הבחירות לכנסת התשיעית|הדחת מפא"י בידי הליכוד]] ב-1977 סימנו את קצה של הממלכתיות ההגמונית. הקבוצות החברתיות שהודרו על ידי המשטר הקודם, בייחוד [[מזרחים]] ו[[דתיים]], נעו לקדמת הבמה; [[ההיסטוריונים החדשים|היסטוריונים וחוקרים ביקורתיים]] פירקו את האתוס הציוני הקלאסי. גם בהשפעה הברית עם אמריקה, [[ליברליזם]] ו[[אינדיבידואליזם]] חלחלו אל התודעה והחליפו את ה[[קולקטיביזם]] הסוציאליסטי המגויס. הלאומנות החילונית שקעה, ובמעמד הבינוני החלה לעלות מגמה ששאפה לחברה אזרחית לפי המודל המערבי.{{הערה|[[אורי רם]], Israeli Nationalism: Social Conflicts and the Politics of Knowledge. Routledge, 2010. עמ' 56-58; קימרלינג, Invention, עמ' 120.}} התפוררותם של הממלכתיות, ועמה של הדת האזרחית והתודעה הלאומית שניסתה ליצור הותירו ריק, שהדת הייתה החלופה הזמינה ביותר למלאו. עלייתם של ה[[חרדים]], [[גוש אמונים|המתנחלים הדתיים]], ה[[מפלגת ש"ס|הזדהות עם המסורת בקרב המזרחים]] ו[[חזרה בתשובה|תנועת התשובה]] היטו את שיווי המשקל בתוך החברה הישראלית.{{הערה|פלד ופלד, Religionization. עמ' 16–17, 62-65, 89-93.}}
 
התעצמותם של הכוחות האורתודוקסיים הובילו לשורת מאבקים, חלקם חזרה על הסוגיות השנויות במחלוקת מהעשורים הראשונים למדינה. אלו כללו מחאה על השבתת שירותים בשבת ובחג ועל פתיחת עסקים בימים אלו, על חוקי הכשרות במרחב הציבורי, דרישה ל[[גיוס בני ישיבות]] ולהקטנת הקצבאות לציבור החרדי, ועוד כהנה וכהנה. מאבקים אלו היו בדרך כלל מקומיים ונגעו לאינטרסים מיידיים שונים של מי שנפגעו מההשפעה הדתית במרחב הציבורי, ולא נשאו צביון חילוני עקרוני. לדעתו של ברוך קימרלינג, אופי מהוסס זה נבע כיתר בעיות הדת-והמדינה מ{{ציטוטון|העדר היכולת של המדינה ושל רוב אוכלוסייתה היהודית להתמודד עם הבעיה המרכזית, שכבר הועלתה לא פעם בחיבור זה, והיא הפרדת הלאום מן הדת ואופיה הכוללני של הזהות היהודית של המדינה}}.{{הערה|1=ברוך קימרלינג, '''מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות'''. הוצאת [[עם עובד]], 2004. עמ' 255-256.}} חיכוכים אלו הובילו גם לחישולה של זהות חילונית מובהקת במישור הפוליטי, שנסובה בעיקר על חשש ועוינות כלפי התפשטות החרדים, ושהתגלמה קודם במפלגת [[מרצ]] ואחר כך ב[[מפלגת שינוי]].{{הערה|1=נדב שלף, [https://link.springer.com/article/10.1007/s12397-010-9025-8 Politicized Secularism In Israel: Secularists As a Party to Communal Conflict].{{כ}} Contemporary Jewry, volume 30, 2010.}} שינוי, בייחוד, התמודדה למען האינטרסים הסקטוריאליים של המעמד הבינוני ה[[אשכנזים (ישראל)|אשכנזי]] והחילוני.{{הערה|1=קימרלינג, '''מהגרים''', עמ' 359-361.}}
 
חילוניות שיטתית הוסיפה להיות נחלתם של החוגים הפוסט-ציוניים, שפרחו למן שנות ה-80;{{הערה|Jewish Radicalisms, עמ' 71-72.}} בזרם המרכזי של החברה היהודית-ישראלית, לעומת זאת, התלות הקבועה ואף הגוברת בדת כאמצעי להבניית הזהות הלאומית, הביא לכך שהחילוניות כהשקפה אידאולוגית היא גורם חלש ומוגבל בזירה הציבורית הישראלית.{{הערה|1=Guy Ben-Porat, Between State and Synagogue: The Secularization of Contemporary Israel, [[הוצאת אוניברסיטת קיימברידג']], 2013. עמ' xi-xii, 221.}} דניס שרביט תיאר את החילוניות בישראל במילים: {{ציטוטון|האם המילה העברית '''חילוניות''' היא בכלל המקבילה הנכונה למשמעות המתגלמת במילים הלועזיות secularism ו- laïcité?... החילוניות היהודית-ישראלית אינה נתמכת בפילוסופיה עקבית וברורה... היא לא חלק מהשקפה ליברלית שיטתית, אלא ניסיון מתגונן ופרגמטי להשיג ולשמר משהו שהוא יותר דרך חיים חילונית מאשר דרך חשיבה חילונית... היא יותר תגובתית מאשר טענתית.}}{{הערה|1=ברלינרבלאו (עורך), Secularism on the Edge. עמ' 158-159.}}
 
למרות מכשלות אלו, כוחות אחרים שנכנסו לזירה פעלו לחילון (במובן הפשוט של החלשת הסמכות הדתית) של המרחב הציבורי גם בלי צורך באידאולוגיה חילונית. הגעתם למן 1990 ו[[חיברות]]ם בציבור היהודי של [[העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90|כמיליון מהגרים מברית המועצות לשעבר]], שהיו זרים בדרך כלל ליהדות האורתודוקסית ושרבים מהם היו גויים, יצרה ביקוש חזק וקונקרטי למרחב חיים נטול התערבות דתית בתחומים כמו מזון לא-כשר, שירותי קבורה ונישואין ועוד. "חילוניות דמוגרפית" זו, כפי שכינה אותה גיא בן-פורת, הצטרפה למגמה הכללית של התחזקות [[תרבות הצריכה]] בחברה הישראלית. יחד הן סיפקו משקל-נגד, נטול כמעט כל יומרה רעיונית (רוב גדול של המהגרים קיבלו את האתוס הלאומני המעוגן בדת של הימין הישראלי), להתחזקות הנוכחות הדתית.{{הערה|1=בן-פורת, Between State and Synagogue, עמ' 221-223}}
 
מגמה אחרת, שלפחות תפשה עצמה כניצבת לצד החילוניות הישראלית, היא [[התחדשות יהודית (ישראל)|ההתחדשות היהודית]] שהופיעה כבר במחצית השנייה של שנות ה-60 אך צברה תנופה בשנות ה-90. ההתחדשות היא תנועה אינטלקטואלית שקראה לניכוס-מחדש של המסורת היהודית על ידי לימוד אינטנסיבי של טקסטים רבניים, ואימוצם כנכסים תרבותיים נטולי הקשר דתי. ההתחדשות עמדה בקשר עם הזרמים הלא-אורתודוקסיים – תמיכה במתן מעמד רשמי ל[[רפורמים]] ול[[קונסרבטיבים]] נחשבת בישראל כעמדה חילונית מובהקת; גם [[יהדות חילונית-הומניסטית|היהדות החילונית-הומניסטית]] הפעילה שלוחה ישראלית קטנה אך משפיעה – ועם חוגים אורתודוקסיים ליברלים, וכולם יחד פעלו למתן אלטרנטיבה לרבנות הראשית ולקיצוץ סמכויותיה. מנגד, גורמים חילוניים אחרים האשימו אותה בחיזוק של הנוכחות הדתית.{{הערה|1=בן-פורת, Between State and Synagogue, עמ' 41-43; פלד ופלד, Religionization, עמ' 20, 89-94.}}
 
במחצית השנייה של שנות ה-2010, לנוכח החשש מהשפעה אורתודוקסית גוברת בחינוך הממלכתי בפרט ובחיי הציבור בכלל (תופעות שכונו בשם הכולל "[[הדתה]]"), אירעה בישראל ריאקציה חילונית שהתבטאה בגל של מחאות, כתיבת ספרים ומאמרים, ובייסודו של [[הפורום החילוני]]. הארגון דרש זרם חינוכי נפרד כצעד ראשון להכרה בזכות החילונים לאוטונומיה מסוימת. ההוגה הראשי של הארגון, רם פרומן, הצהיר כי זיקת המדינה ליהדות מציבה מכשול מובנה בדרכה של החילוניות, ורק העברת הדגש מיהדות לישראליות תפתור זאת.{{הערה|1=[[יעקב ידגר]], Israel's Jewish Identity Crisis: State and Politics in the Middle East. [[הוצאת אוניברסיטת קיימברידג']], יצא לדפוס במרץ 2020. עמ' 119-125.}}
 
==הגדרת חילוני==
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/חילונים"