|
==היסטוריה==
{{ערך מורחב|ערכים=[[חילוניות יהודית]]}}
===תחת השלטון העות'מני והבריטי===
תפישות אידאולוגיות יהודיות-חילוניות קמו לראשונה ב[[מזרח אירופה]] בשלהי [[המאה ה-19]], ומנסחיהן, דוגמת [[אחד העם]], השפיעו רבות על הזהות הלאומית הישראלית שקמה בהשראת הציונות החילונית. דור מייסדי המדינה היה חדור בהשקפה שראתה את ה[[יהדות כתרבות]], ואת המסורת הדתית כפרי רוחו של העם היהודי ואחת היצירות שיצר, ושניתן היה לשנות או לעזוב במידת הצורך; לא כתולדה של [[התגלות]] אלוהית המגדירה ומכוננת את עם ישראל כבהשקפה המסורתית. רעיונות חילוניים עקרוניים היו דומיננטיים בישראל העצמאית בימי הקמתה וגם בעשורים שלאחר מכן, אך נחלשו למן שנות ה-70.{{הערה|1=[[יואב פלד]], הורית הרמן פלד. The Religionization of Israeli Society. Routledge, 2018. עמ' 17, 94 וכו'.}} המגזר החילוני בישראל שואב חלק ממאפייניו מתפישות אלו, אך רק חלק מהמגדירים עצמם 'חילונים' על פי המפתח הסוציולוגי במדינה אוחז בהשקפה חילונית-יהודית עקרונית.
המתיישבים ה[[ציוני]]ם שהגיעו לארץ ישראל ב{{ה|עלייה השנייה}} וב{{ה|עלייה השלישית}} הביאו עמם מ[[יהדות מזרח אירופה|מזרח אירופה]] [[חילוניות יהודית]] אידאולוגית ומפותחת. בהשפעת הוגים כמו [[אחד העם]] ו[[מיכה יוסף ברדיצ'בסקי]], הם ראו ביהודים עם שהדת הייתה רק תוצר אחד מני רבים של רוחו הלאומית, ושהיה לה תפקיד היסטורי חשוב אך לא יותר מכך. הם פסלו את המסורת הרבנית הן מתוך שלילה של האמונה הדתית בכלל, ברוח ה[[פוזיטיביזם]] וה[[מטריאליזם]], והן מתוך תודעה לאומית שתיארה את האורתודוקסיה היהודית כ[[גלותי]]ת, מנוונת ונושאת באחריות למצבם המדורדר של ההמונים היהודיים.{{הערה|1=יהודה ריינהרץ (עורך), Zionism and Religion. University Press of New England, 1998. עמ' 275.}}
השכבה האינטלקטואלית ב[[הישוב החדש|יישוב הציוני]] עסקה באינטנסיביות ביצירת תשתית תרבותית והגותית חילונית לאומה שהתעתדה ליצור. אישים כ[[א"ד גורדון]], שאפו לנסח פילוסופיות מקיפות שישלבו את החלקים שהם תפשו כראויים-לשימור במסורת היהודית עם ההשקפות המודרניות. מאמץ זה נשען הן על פנייה למשאבים מן העבר הרחוק – בעיקר ה[[תנ"ך]], שתפישתו כתיעוד היסטורי ויצירה ספרותית המבטאת את הגניוס הלאומי, ולא כתיעוד של [[התגלות]] אלוהית, היתה מרכזית בחזון הציוני – הן על חילון ושינוי של מרכיבים במסורת המקובלת, והן על יצירה חדשה בתחומים רבים. גם חגי ישראל קיבלו משמעויות חילוניות-לאומיות ברוח הציונות המעשית: [[סוכות]] ו[[שבועות]] הפכו לחגים חקלאיים המפארים את המתיישבים, [[חנוכה]] ו[[ל"ג בעומר]] קושרו בלעדית למרד לעצמאות לאומית, ועבור [[פסח]] נערכו [[הגדה קיבוצית לפסח|הגדות חדשות]] שהשמיטו את המוטיבים הדתיים.{{הערה|1=למשל: [[ברוך קימרלינג]], The Invention and Decline of Israeliness: State, Society, and the Military.{{כ}} University of California Press, 2005. עמ' 90–93, 116-119, 193-195.}} בבתי-הספר של [[זרם העובדים]], התחנכו ילדים ובני-נוער ברוח זו.
על אף החילוניות הנחרצת של רוב מנהיגי הישוב, הציונות נדרשה לפשרות נרחבות עם הדת בארץ ישראל, כשם שנדרשה להן במזרח אירופה מאז ייסודה. הצורך להציג את עצמם כראש החץ של העם היהודי, והקושי להפריד את הרכיבים הדתיים מהרכיבים הלאומיים בזהות היהודית, אילצו את הציונות החילונית לקבל את דרישות האורתודוקסים במספר היבטים. ב-1921 הוקמה [[הרבנות הראשית לישראל]], שהוסמכה לקבוע בענייני אישות וגיור, ואשר תחתיה הוכפפו כל היהודים ביישוב הציוני לחוקי ההלכה. בקונגרס הציוני ה-19, ב-1935, הוסכם שהשבת והכשרות תישמרנה בכל המוסדות הציבוריים. מודל זה אושרר גם עבור המדינה העצמאית ב[[מכתב הסטטוס קוו]] מ-1947.{{הערה|1='''ריינהרץ''' , Zionism and Religion. עמ' 274, 279-284, 290-291.}}{{הערה|1=יואב פלד, הורית הרמן פלד.{{כ}} The Religionization of Israeli Society{{כ}}. Routledge, 2018. עמ' 3-4.}}
[[ערביי ארץ ישראל|בחברה הערבית]], [[לאומיות ערבית|לאומיות חילונית]] שהקיפה מוסלמים ונוצרים גם יחד הייתה נפוצה למדי בשליש הראשון של המאה ה-20, {{הערה|1=Noah Haiduc-Dale, Arab Christians in British Mandate Palestine: Communalism and Nationalism, 1917-1948.{{כ}} Edinburgh University Press, 2013. עמ' 16.}} אך האסלאם נהנה מדומיננטיות בפועל, הן כמקור ללגיטימציה ולסמליות היסטוריות והן כדת שרוב הערבים אחזו בה באדיקות יחסית. השקפה פוליטית חילונית, שהייתה כרוכה בלאומיות ערבית מכילה, הייתה על פי רוב נחלתם של נוצרים.{{הערה|1=[[ברוך קימרלינג]], The Palestinian People: A History. {{כ}} Harvard University Press, 2009. עמ' 92-93.}}
==הגדרת חילוני==
|
