פרשת קלפי המיקוח – הבדלי גרסאות

את טענותיהם מעגנים העצורים על 3שלושה מישורים עיקריים:

# פרשנות החוק ותכליתו - חוק המעצרים מאפשר מעצרו של אדם רק כאשר נשקפת ממנו סכנה ישירה לביטחון המדינה. המונח ביטחון המדינה שבחוק המעצרים אינו כולל בחובו החזרת שבויים ונעדרים. חוק המעצרים לא מאפשר מעצר מנהלי של אדם לשם החזקתו "כקלף מיקוח". יתרה מכך, החזקתם במעצר מנהלי הנההיא בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו{{הערה|סעיף 5, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ס"ח תשנ"ב 150}}

# אין איסור [[מקורות המשפט הבינלאומי הפומבי|במשפט הבינלאומי מנהגי]] על לקיחת "בני ערובה", ואילו האיסור שבדין ההסכמי אינו חל על מדינת ישראל מ-3 טעמים חלופיים: העותרים הנםהם "מחבלים", הדין הבינלאומי ההסכמי לא נקלט בחקיקה במדינת ישראל, הדין הבינלאומי ההסכמי נסוג מפני חוק פנימי של המדינה – הוא חוק המעצרים.

נקבע כי יש לפרש את חוק המעצרים בצמצום. לשר הביטחון אין סמכות להורות על מעצרו של אדם שאין נשקפת ממנו סכנה אינדיבידואלית לביטחון המדינה, כשהטעם היחיד למעצרו הנוהוא החזקתו כקלף מיקוח, ומאחר והמדינה לא טענה, כל שכן לא הוכיחה, כי קיימת דרך חוקית אחרת להחזיק את העצורים במעצר, היא אינה רשאית לעשות כן ויש לשחררם.

המעצר המנהלי הנוהוא אמצעי בבחינת ברירת מחדל המיועד למנוע במצבי חירום פגיעה בביטחון המדינה שעה שהדין הפלילי לא מעמיד לרשות המדינה כלים לפתרם. עם זאת, הוראות החוק, ביניהן הגבלת המעצר לתקופה שבה מתקיים מצב חירום והחובה להעלות את צו המעצר לביקורת שיפוטית, מעידות על תכלית גלויה ומפורשת של חוק המעצרים לשמור ככל הניתן בנסיבות העניין על כבוד האדם וחירותו.{{ש}}

על החלטה זו הוגשה לבג"ץ עתירה מאת משפחתו של רון ארד{{הערה|בגץ 2967/00 '''בתיה ארד נ' כנסת ישראל''', פ"ד נד (2) 188}}. בעתירה העלתה משפחת ארד 3שלושה טעמים להמשך החזקתם של האזרחים הלבנונים במעצר: (1) כשבויי מלחמה מכוח הוראת אמנת ז'נבה בדבר טיפול בשבויי מלחמה, (2) העמדתם לדין פלילי (3) הכנסת עומדת בפני חקיקתו של חוק שיתיר החזקתם של אנשים במעמדם של העצורים הלבנונים במעצר. בג"ץ דחה את העתירה, אך ציין כי לא יראה בחקיקת חוק שיאפשר כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים מעין עקיפה של פסק הדין.

פרשת קלפי המיקוח עלתה בפסיקה המאוחרת והיוותה בסיס להכרעה בדיונים שבמרכזם עלתה שאלת מעצרם של בני אדם כשעילת מעצרם מנותקת מפועלם האישי והמסוכנות האינדיבידואלית הנשקפת מהם. כך למשל נקבע ב[[בג"ץ אדם נגד הכנסת]]{{הערה|בג"ץ 71/12 '''נג'ט אדם נ' הכנסת''', פורסם במאגר משפטי נבו}} כי הרתעה אינה יכולה להיות תכלית ראויה להחזקתם של מסתננים במעצר ולפגיעה בזכותם לחירות. בפס"ד עג'ורי{{הערה|בג"ץ 7015/02 '''עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית''',פ"ד נו (6) 352}} נקבע כי תנאי הכרחי לתיחום מגוריו של אדם הנוהוא כי מאותו אדם עצמו נשקפת סכנה ולא ניתן להגביל מגוריו של אדם לשם הרתעה בלבד.