סרגיי פרוקופייב – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הגהה, הרחבה |
הגהה, הרחבה |
||
שורה 13:
בגיל תשע חיבר ילד הפלא את ה[[אופרה]] הראשונה שלו, ”'''הענק'''“, [[אוברטורה]] ועוד יצירות אחרות. בשנת [[1902]], כשהחל לקבל [[שיעור פרטי|שיעורים פרטיים]] ב[[הלחנה]] מ[[ריינהולד גליאר]], כבר נרשמו לזכותו כמה יצירות חדשניות. ברגע שהיה ברשותו הידע התאורטי ההכרחי, החל לערוך ניסויים בהלחנה ולגבש את סגנונו המוזיקלי האישי.
פרוקופייב הרגיש שהבידוד של סונצובקה ממרכזי המוזיקה מעכב את התפתחותו המוזיקלית. הוריו לא התלהבו מהרעיון לשלוח את סרגיי מן הבית כדי שיפתח בקריירה של [[מוזיקאי]], אך בשנת [[1904]] הוא עבר ל[[סנקט פטרבורג]] ונרשם ל[[קונסרבטוריון של סנקט פטרבורג|קונסרבטוריון]] שם. עד אז הספיק להלחין עוד שתי אופרות, ”'''איים במדבר'''“ ו”'''המשתה בזמן המגפה'''“, ועבד על אופרה רביעית, ”'''אונדין'''“. הוא עבר בהצלחה את בחינות הכניסה והחל ללמוד הלחנה, צעיר בשנים אחדות מיתר הסטודנטים. פרוקופייב נחשב לשחצן ולתימהוני, ולא פעם ביטא את מורת הרוח שחש כלפי חלק ניכר מתוכנית הלימודים, ששיעממו אותו. עם מוריו בתקופה זו נמנה המלחין [[ניקולאי רימסקי-קורסקוב|ניקולאי רימסקי־קורסקוב]].
בחוגי המוזיקה בסנקט פטרבורג הצטייר פרוקופייב בדמות ”הילד הנורא“ (L'enfant terrible) מצד אחד, אך בד בבד גם ראו בו מלחין מבריק ומקורי. את יצירותיו ניגן בעצמו בפסנתר. בשנת [[1909]] סיים פרוקופייב את לימודי ההלחנה בקונסרבטוריון, אך ציוניו לא היו מרשימים ביותר. הוא המשיך ללמוד במוסד, אך התרכז מעתה בנגינה בפסנתר וב[[ניצוח]]. שיעורי הפסנתר שלו לא התנהלו על מי מנוחות, אבל שיעורי ההלחנה הטביעו בו את חותמם. מוריו עודדו את התנסויותיו המוזיקליות, ויצירותיו מתקופה זו מראות עוצמה וריכוז בשיעור ניכר יותר לעומת קודמותיהן.
בשנת [[1910]] מת אביו של פרוקופייב, והתמיכה הכספית שקיבל
ב־[[1914]] זכה פרוקופייב, שהיה פסנתרן וירטואוז, בפרס על שם [[אנטון רובינשטיין]], אחרי שניגן את הקונצ׳רטו הראשון שלו לפסנתר.
שורה 23:
ב־[[1918]] עזב פרוקופייב את רוסיה בשל המהומה שהטילה בה [[מהפכת אוקטובר]], ויצא למסע קונצרטים ברחבי העולם, בנגינה בפסנתר וגם בניצוח על יצירותיו. בתוך כך המשיך להלחין ולפתח את סגנונו, ולעיתים ניסה להתאימו לטעמו של הקהל המקומי – למשל את הסימפוניה השנייה (אופ׳ 40, ברה מינור), הזנוחה מכל הסימפוניות שהלחין, ניסה פרוקופייב להתאים לטעם הפריזאי המודרניסטי של אותה תקופה (אמצע שנות העשרים). היצירה לא התקבלה יפה בנגינת הבכורה, ופרוקופייב עצמו אמר לאחריה שגם הוא, כמו הקהל, לא ”הבין“ את אשר שמע. לקראת סוף חייו תכנן פרוקופייב לשכתב את הסימפוניה השנייה, ואף הקצה לשכתוב המתוכנן מספר אופוס חדש (אופ׳ 136), אך מת בטרם החל במלאכה.
פרוקופייב שב ל[[ברית המועצות]] ב־[[1935]], לאחר שבביקורו הקודם קיבל אותו המשטר החדש בזרועות פתוחות.
==יצירתו==
שורה 33:
פרוקופייב אכן מצא את הדרך לדבר אל הקהל הרחב, מילדים ועד מבוגרים, בלי לוותר על עקרונות היצירה המודרניים שאימץ לכתיבתו, שכללה רכיבים של [[אירוניה]] ושל [[הומור]].
בשנת 1917 סיים להלחין את האופרה ”'''[[קוביוסטוס]]'''“, על פי ספרו של [[פיודור דוסטויבסקי]], אך בינתיים פרצה המהפכה, והמצב החדש דחה את העלאת האופרה על הבמה עד שנת [[1929]]. אז נוגנה הבכורה ב[[בריסל]] – הליברית הושרה ב[[צרפתית]] וההרכב הכלי היה מצומצם. האופרה הועלתה
האופרה ”'''[[אהבה לשלושה תפוזים]]'''“ התבססה על [[קומדיה דל ארטה]] משנת 1761 ועלילתה הייתה מבדחת במתכוון, אך המוזיקה אינה מצדיקה את התוצאה. בכורתה הייתה ב[[שיקגו]] ב־1921. שיר הלכת מתוכה
האופרה ”'''[[מלאך האש]]'''“ מ־1923 הועלתה בפעם הראשונה רק 30 שנה לאחר חיבורה, בשנת 1955, אחרי מות המלחין. מקצת המוזיקה שבה הושאלה לצורך הלחנת הסימפוניה השלישית שלו, וזו נוגנה בפעם הראשונה ב[[פריז]] בשנת 1929, בניצוח [[פייר מונטה]]. את האופרה ”'''[[מלחמה ושלום (אופרה)|מלחמה ושלום]]'''“, שאת הלחנתה החל ב־1941, לא הצליח פרוקופייב לסיים לשביעות רצונו עד מותו. האופרה ארוכה, כבדה וטעונה צוות כביר, וגם בגרסתה המקוצרת כמעט שאיננה מועלה על הבמות, אך במופעיה הנדירים היא מוצאת קהל חסידים. בשנת [[1973]] בחרו בה לכבוד חנוכת [[האופרה של סידני|בית האופרה של סידני]].
שורה 41:
ניסיונותיו של פרוקופייב לרצות את המשטר הסובייטי בשתי אופרות לא עלו יפה, למרות התעמולה שהחדיר בהן. עם זאת, הן עדיין מלודיות למדי למרות פשטניותן היחסית, שלא כמו יצירתם של מלחינים סובייטים אחרים, שהכפיפו את כישרונותיהם ואת עקרונותיהם לדרישות המשטר. יצירה אחרת שהלחין פרוקופייב, ”לחיים!“ (Здравица), לכבוד יום הולדתו ה־60 של סטלין, מאוסה כיום מחמת התעמולה הברורה שבה. ואף על פי כן גם היא איננה נטולת עניין לגמרי – למרות הטקסט ששולב בה, הפסנתרן [[סביאטוסלב ריכטר]] ראה בה מופת של מוזיקה, פרי יצירתו של גאון.
הסימפוניות של פרוקופייב שונות זו מזו באופיין. הסימפוניה הראשונה שלו, ”הסימפוניה הקלאסית“, מולחנת על פי פרופורציות שהיו אופייניות לתקופתו של [[יוזף היידן]], אך היא מודרנית בהרמוניות שלה ועצבנית במקצביה – [[אלפרד שניטקה]] שִחזר את הסגנון הזה ושם אותו לצחוק ביצירתו הוא. הסימפוניה השנייה הציגה את קלות הדעת של פריז בשנות ה־20 של [[המאה ה-20|המאה ה־20]]; בסימפוניה השלישית מוצאים רמזים ל[[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]] ול[[פרדריק שופן|שופן]]; הסימפוניה הרביעית ממחזרת בלא הצלחה יתרה קטעים מן ה[[בלט]] ”'''הבן האובד'''“, שפרוקופייב הלחין ל[[סרגיי דיאגילב|דיאגילב]] בשנת 1929; הסימפוניה החמישית נכתבה לקראת סוף [[מלחמת העולם השנייה]], כשכבר היה אפשר לראות בעין את הניצחון הקרב על [[גרמניה]] ה[[נאצים|נאצית]]. היא נועדה להיות שיר תהילה לרוח האדם ולגבורתו – אך לצד האופטימיות חוגגת הניצחון, נשקפות מפרקיה גם מרירות ואכזבה מברית המועצות; הסימפוניה השישית משרה הלך רוח אפל ומדוכא, הנשבר לבסוף בפינאלה, שכולו עליצות קלאסית; ואילו הסימפוניה השביעית היא תגובה
הקונצ׳רטי לפסנתר של פרוקופייב מציגים פנים שונים של המלחין בתקופות שונות בחייו. השניים הראשונים, שנכתבו לפני 1914, הרתיעו את המאזינים. הראשון הוציא לו שם של ”מטורף מוזיקלי, שראוי לכפותו בכותונת משוגעים“. האנרגייה שפרצה ממנו התפרשה, בטעות, כ[[ניהיליזם]]. הקונצ׳רטו השני, שבכורתו הייתה בפבלובסק ב־1913, היה זועם יותר ולכיד פחות והפיל אימה ופחד על שומעיו, לדברי אחד המבקרים. ה[[פרטיטורה]] התזמורתית שלו
הקונצ׳רטו השלישי, שנגינת הבכורה שלו הייתה בשיקגו ב־1921, הצטיין בליריות ובמבוא ל[[קלרנית]] הראוי להיזכר. יצירה זו פתחה לפרוקופייב פתח לקהל הבינלאומי. הקונצ׳רטו הרביעי נכתב ליד שמאל, למען הפסנתרן הגידם [[פאול ויטגנשטיין]] שהזמינהּ מפרוקופייב (וכן יצירות דומות ממלחינים אחרים, בהם [[מוריס ראוול]], [[פאול הינדמית]], [[בנג'מין בריטן|בנג׳מין בריטן]], [[ריכרד שטראוס]] ו[[אריך וולפגנג קורנגולד|אריך קורנגולד]]). ויטגנשטיין הודה לפרוקופייב על יצירתו, אך סירב לנגנה, מאחר שטען כי לא הבין ולו תו אחד שלה. היצירה זכתה לנגינת הבכורה רק בשנת [[1956]], שלוש שנים לאחר מותו של פרוקופייב. הפסנתרן היה זיגפריד ראפ, שכמו ויטגנשטיין היה גידם גם הוא. תחילה סירב ויטגנשטיין לתת לו אישור לנגן את הקונצ׳רטו (מאחר שוויטגנשטיין שילם בעד היצירה, הייתה הפרטיטורה ברשותו והזכויות לנגנה היו שלו בלבד), אך בהמשך התרצה ואִפשר לראפ לחשוף את היצירה לקהל הרחב.
את הקונצ׳רטו החמישי דחה הקהל בתחילה, אחרי שפרוקופייב ניגן אותו (
ריכטר ניגן את כל ה[[סונאטה|סונאטות]] המאוחרות של פרוקופייב, החל בסונאטה השישית וכלה בסונאטה האחרונה, התשיעית – וכן ניגן פעמים רבות גם את הסונאטות השנייה והרביעית. הסונאטות השישית, השביעית והשמינית ידועות גם בכינוי ”סונאטות המלחמה“, מאחר שהולחנו בזמן מלחמת העולם השנייה. אופיין של הסונאטות נע בין מלנכוליות והתבוננות פנימית לבין תקווה לימים טובים יותר – תקווה המתפוגגת לאין בסונאטה התשיעית, האינטימית יותר, החוזרת אל הסגנון הלירי של הסונאטות המוקדמות. הסונאטה השביעית היא הידועה שבהן, וככל הנראה גם הידועה מכל תשע הסונאטות לפסנתר שהלחין פרוקופייב. פרקה המסיים הוא [[טוקטה]] עוצמתית וּוירטואוזית ביותר, המאתגרת כל פסתנרן. הסונאטה התשיעית נכתבה בשביל ריכטר והוקדשה לו. ריכטר היה הפסנתרן בבכורה של הסונאטות השישית, השביעית, וכמובן התשיעית. הוא לא ניגן מעולם את הסונאטות הראשונה, השלישית והחמישית. בסונאטה הראשונה, שפרוקופייב העניק לה את מספר האופוס הראשון
יצירותיו של פרוקופייב ל[[כינור]] מצאו את ביטויין הפומבי בנגינתו של הכנר הווירטואוז [[דוד אויסטרך]], שהיה גם ידידו של המלחין. הסונאטה הראשונה לכינור, הקודרת והמאיימת בצליליה, הושלמה רק בשנת [[1946]] – שנתיים לאחר שהושלמה הסונאטה השנייה לכינור. שתיהן הוקדשו לאויסטרך. פרוקופייב, שהיה מעניק מספר אופוס ליצירה כבר בתחילת עבודתו, העניק לסונאטה הראשונה לכינור בעשותו כן את מספר האופוס הנמוך מהשניים (אופ׳ 80), אף שהלחנתה הושלמה שנתיים אחרי שהושלמה הסונאטה השנייה. הסונאטה השנייה איננה אלא התאמה של סונאטה אחרת שהלחין, ל[[חליל צד|חליל]] ולפסנתר (אופ׳ 94), בגרסה לכינור במקום החליל. שתי הגרסאות פופולריות הן בקרב חלילנים הן בקרב כנרים. אף על פי שהגרסה לכינור מנוגנת לעיתים קרובות יותר, נאמר שאויסטרך עצמו חש כי היצירה הלמה יותר את החליל. את שני הקונצ׳רטי שלו לכינור הלחין פרוקופייב בשלב מוקדם יותר בקריירה. הקונצ׳רטו הראשון, אופ׳ 19, נכתב עוד קודם למהפכה ברוסיה, ותרם לא מעט לפרסומו של פרוקופייב ולהכרה בגדולתו בין המלחינים. הקונצ׳רטו השני, אופ׳ 63, נכתב מעט לפני חזרתו של פרוקופייב לרוסיה. זו התפרסמה מאוד גם בזכות הכנר [[יאשה חפץ]], והקלטתו ליצירה נחשבת לפרשנות מופת. כיום הקונצ׳רטו השני לכינור הוא על פי רוב הפופולרי מהשניים, אך ברוסיה דווקא הקונצ׳רטו הראשון, הלירי, פופולרי יותר מהשני.
שורה 55:
ב־[[1933]] חזר פרוקופייב לברית המועצות. ב־[[1934]] הזמין ממנו [[תיאטרון מרינסקי]] את הבלט[[רומיאו ויוליה (פרוקופייב)| רומאו ויוליה]] (המתבסס על הטרגדיה ה[[שייקספיר]]ית, [[רומיאו ויוליה|רומאו ויוליה]]), וב־1936 עבר פרוקופייב להתגורר ב[[מוסקבה]] עם אשתו ושני בניהם. השלטונות הסובייטים לא ראו בעין יפה את ”רומיאו ויוליה“. באותה תקופה גם גינו את האופרה של שוסטקוביץ׳, ”ליידי מקבת ממחוז מצנסק“. בתגובה פנה פרוקופייב להלחנת מוזיקה ”תעמולתית ופטריוטית“, בין השאר לסרטו של סרגיי אייזנשטיין, ”אלכסנדר נייבסקי“.{{הערה|מתוך הביוגרפיה על פרוקופייב מאת ג'ון סטנלי בסיפרו "מוזיקה קלאסית - גדולי המלחינים ויצירות המופת שלהם" (תרגום :גבי פלג)}}
קונצ׳רטו
”'''[[פטר והזאב]]'''“, יצירה לילדים על פי אגדת עם, שגם את הטקסט שלה כתב פרוקופייב לצד המוזיקה, פרסמה את שמו בקהל הרחב, מעבר לקהל שוחר המוזיקה הקלאסית. את סיפור העלילה מקריא קריין, וכל כלי ביצירה מייצג דמות מסוימת, במוטיב שמיוחד לה, להקלת זיהוייה. את תפקיד הברווז, למשל, ממלא ה[[אבוב]], ואת תפקיד פטר ממלאים כלי הקשת. הסב הזועף מתגלם ב[[בסון]], ואת הציפור מייצג, כצפוי, החליל. הקלטות רבות יש ליצירה זו, בשפות שונות (כולל עברית). לינה, אשתו הראשונה של פרוקופייב, אף שימשה קריינית (באנגלית) באחת ההקלטות ליצירה, וכן גם בנם אולג (עם גבריאל בנו, נכדם של סרגיי ושל לינה), בהקלטה אחרת. הבלט ”רומאו ויוליה“ והסוויטה ”'''[[לייטננט קיז'ה|לייטננט קיז׳ה]]'''“ תרמו לא פחות לפרסום שמו של פרוקופייב, הפעם בקרב המבוגרים.
==מיצירותיו==
שורה 92:
* חמישייה בסול מינור, לאבוב, [[קלרינט]], כינור, ויולה ו[[קונטרבס]], אופ׳ 39 (1924)
* סונאטה לשני כינורות בדו מז׳ור, אופ׳ 56 (1932)
* סונאטה לכינור סולו (או
===מוזיקה לפסנתר===
שורה 104:
* סונאטה מס׳ 8 בסי־במול מז׳ור, אופ׳ 84 (1939‒1944)
* סונאטה מס׳ 9 בדו מז׳ור, אופ׳ 103 (1947)
*ארבעה
*ארבעה קטעים לפסנתר, אופ׳ 3 (1911)
* ארבעה קטעים לפסנתר, אופ׳ 4 (1910‒1912)
* טוקטה ברה מינור, אופ׳ 11 (1912)
*
*
* ”חזיונות חולפים“, עשרים קטעים קצרים לפסנתר, אופ׳ 22 (1915‒1917)
*”מעשיות סבתא הזקנה“, ארבעה קטעים לפסנתר, אופ׳ 31 (1918)
*ארבעה קטעים לפסנתר, אופ׳ 32 (1918)
*”דברים כשהם לעצמם“, שני קטעים לפסנתר, אופ׳ 45 (1928)
* שתי סונטינות (במי מינור ובסול מז׳ור), אופ׳ 54 (1931‒1932)
*
* מוזיקה לילדים, שנים־עשר קטעים ברמה קלה לפסנתר, אופ׳ 65 (1935)
===אופרות===
|