סרגיי פרוקופייב – הבדלי גרסאות

פרוקופייב הרגיש שהבידוד של סונצובקה ממרכזי המוזיקה מעכב את התפתחותו המוזיקלית. הוריו לא התלהבו מהרעיון לשלוח את סרגיי מן הבית כדי שיפתח בקריירה של [[מוזיקאי]], אך בשנת [[1904]] הוא עבר ל[[סנקט פטרבורג]] ונרשם ל[[קונסרבטוריון של סנקט פטרבורג|קונסרבטוריון]] שם. עד אז הספיק להלחין עוד שתי אופרות, ”'''איים במדבר'''“ ו”'''המשתה בזמן המגפה'''“, ועבד על אופרה רביעית, ”'''אונדין'''“. הוא עבר בהצלחה את בחינות הכניסה והחל ללמוד הלחנה, צעיר בשנים אחדות מיתר הסטודנטים. פרוקופייב נחשב לשחצן ולתימהוני, ולא פעם ביטא את מורת הרוח שחש כלפי חלק ניכר מתוכנית הלימודים, ששיעממו אותו. עם מוריו בתקופה זו נמנה המלחין [[ניקולאי רימסקי-קורסקוב|ניקולאי רימסקי־קורסקוב]]. בשניםשנים הבאותאחר יביעכך הביע פרוקופייב צער על שהחמיץ ההזדמנות ללמוד עוד ממנו. בתקופה זו גם קשר קשרי ידידות עם בוריס אספייב ו[[ניקולאי מיאסקובסקי]].

בשנת [[1910]] מת אביו של פרוקופייב, והתמיכה הכספית שקיבל נפסקהנעצרה. למזלו, בתקופה זו הוא כבר היה מלחין בעל שם, הגם שלעיתים קרובות חולל שערוריות בעת נגינת יצירותיו, שהיו מתקדמות לגבי זמנן. שני ה[[קונצ'רטו|קונצ׳רטי]] הראשונים שלו לפסנתר הולחנו באותה תקופה. הוא ערך את מסעו הראשון מחוץ לגבולות רוסיה בשנת [[1913]], ל[[פריז]] ול[[לונדון]], ושם התוודע בפעם הראשונה ל־« [[בלט רוס|Ballets russes]] » של [[סרגיי דיאגילב]].

פרוקופייב שב ל[[ברית המועצות]] ב־[[1935]], לאחר שבביקורו הקודם קיבל אותו המשטר החדש בזרועות פתוחות. פרוקופייבהוא נשאר בברית המועצות עד סוף חייו, אך בשלב מסוים החליט [[יוסיף סטלין]], שליטה הכל־יכול של ברית המועצות, לראות בובפרוקופייב (ובמלחינים סובייטים בולטים אחרים) מתנגד משטר, וחייו היו למסכת רדיפות ואימה. אשתו, לינה לוברה ה[[ספרד|ספרדי]]יה, שנשא לאישה בשנת [[1923]] ועזב בשנת [[1941]], נשלחה ל[[סיביר]] – והשלטונות הכריזו על [[נישואים|נישואיהם]] נישואים לא־חוקיים. לינה פרוקופייב שוחררה רק בשנת [[1956]], ובשנת [[1974]] עזבה את ברית המועצות והצטרפה לשני בניהם, שערקו ל[[הממלכה המאוחדת|בריטניה]] כמה שנים קודם. פרוקופייב התחתן בשנית – עם מירה מנדלסון, שהייתה צעירה ממנו ביותר מעשרים שנה – אך מעולם לא [[גירושים|התגרש]] רשמית מלינה.

בשנת 1917 סיים להלחין את האופרה ”'''[[קוביוסטוס]]'''“, על פי ספרו של [[פיודור דוסטויבסקי]], אך בינתיים פרצה המהפכה, והמצב החדש דחה את העלאת האופרה על הבמה עד שנת [[1929]]. אז נוגנה הבכורה ב[[בריסל]] – הליברית הושרה ב[[צרפתית]] וההרכב הכלי היה מצומצם. האופרה הועלתה ב[[בריתבברית המועצות]] בפעם הראשונה רק ב־1963, עשר שנים לאחר מות המלחין. מכוונתו המקורית של פרוקופייב ליצור את אופרת הדיאלוג הראשונה ברוסית, בלי [[אריה (מוזיקה)|אריות]] מן הסוג המקובל ועם נושאים מיוחדים לייצוג כל אחת מן הדמויות, נוצרה לבסוף [[סוויטה]] [[תזמורת]]ית. היא מבשרת במידת־מה את הריאליזם של ”'''ליידי מקבת ממחוז מצנסק'''“, שהלחין שוסטקוביץ׳.

האופרה ”'''[[אהבה לשלושה תפוזים]]'''“ התבססה על [[קומדיה דל ארטה]] משנת 1761 ועלילתה הייתה מבדחת במתכוון, אך המוזיקה אינה מצדיקה את התוצאה. בכורתה הייתה ב[[שיקגו]] ב־1921. שיר הלכת מתוכה נכללהתפרסם מאוד, ונכלל בסוויטה תזמורתית פופולרית. בעקבות הפופולריות הרבה של שיר הלכת, התקין פרוקופייב גרסה שלו לפסנתר – ושיר הלכת מהאופרה היה לחלק בלתי נפרד מתוכנית הקונצרטים של פרוקופייב, לרוב בהדרן.

הסימפוניות של פרוקופייב שונות זו מזו באופיין. הסימפוניה הראשונה שלו, ”הסימפוניה הקלאסית“, מולחנת על פי פרופורציות שהיו אופייניות לתקופתו של [[יוזף היידן]], אך היא מודרנית בהרמוניות שלה ועצבנית במקצביה – [[אלפרד שניטקה]] שִחזר את הסגנון הזה ושם אותו לצחוק ביצירתו הוא. הסימפוניה השנייה הציגה את קלות הדעת של פריז בשנות ה־20 של [[המאה ה-20|המאה ה־20]]; בסימפוניה השלישית מוצאים רמזים ל[[לודוויג ואן בטהובן|בטהובן]] ול[[פרדריק שופן|שופן]]; הסימפוניה הרביעית ממחזרת בלא הצלחה יתרה קטעים מן ה[[בלט]] ”'''הבן האובד'''“, שפרוקופייב הלחין ל[[סרגיי דיאגילב|דיאגילב]] בשנת 1929; הסימפוניה החמישית נכתבה לקראת סוף [[מלחמת העולם השנייה]], כשכבר היה אפשר לראות בעין את הניצחון הקרב על [[גרמניה]] ה[[נאצים|נאצית]]. היא נועדה להיות שיר תהילה לרוח האדם ולגבורתו – אך לצד האופטימיות חוגגת הניצחון, נשקפות מפרקיה גם מרירות ואכזבה מברית המועצות; הסימפוניה השישית משרה הלך רוח אפל ומדוכא, הנשבר לבסוף בפינאלה, שכולו עליצות קלאסית; ואילו הסימפוניה השביעית היא תגובה לרדיפותעל רדיפות המשטר, שערערו את בריאותו ואת מצבו הכלכלי של פרוקופייב. פתיחתה נותנת ביטוי לטרגדיה של חייו. היא מסתיימת בטון שקט ונטול כל עליצות. פרוקופייב, שהיה זקוק לכסף ורצה לזכות בפרס סטלין, בשווי 100 אלף [[רובל]], הוסיף לה סיומת עולצת וחיובית, החוזרת על המוטיב הקליל שבפתיחת הפרק האחרון. על פי ה[[צ'לו|צ׳לן]] (ואחר כך גם המנצח) [[מסטיסלב רוסטרופוביץ'|מסטיסלב רוסטרופוביץ׳]], פרוקופייב ביקש ממנו שלאחר מותו לא ינגנו עוד את הסימפוניה אלא בגרסתה המקורית בלבד, בלי כל תוספת.

הקונצ׳רטי לפסנתר של פרוקופייב מציגים פנים שונים של המלחין בתקופות שונות בחייו. השניים הראשונים, שנכתבו לפני 1914, הרתיעו את המאזינים. הראשון הוציא לו שם של ”מטורף מוזיקלי, שראוי לכפותו בכותונת משוגעים“. האנרגייה שפרצה ממנו התפרשה, בטעות, כ[[ניהיליזם]]. הקונצ׳רטו השני, שבכורתו הייתה בפבלובסק ב־1913, היה זועם יותר ולכיד פחות והפיל אימה ופחד על שומעיו, לדברי אחד המבקרים. ה[[פרטיטורה]] התזמורתית שלו נשרפההושארה ברוסיה אחריכשעזב המהפכהאותה ושוחזרהפרוקופייב, והשתמשו בדפיה בטעות כבחומר בערה. פרוקופייב שִחזר את הקונצ׳רטו בפריז, ב־1923, אחרי שכבר הולחן הקונצ׳רטו השלישי. בזמן עבודת השחזור החליט פרוקופייב גם לשכתב את היצירה במידה ניכרת, עד כי הכריז לאחר השלמת השחזור שלאמיתו של דבר היה יכול לכנות את היצירה ”קונצ׳רטו מס׳ 4“ לפסנתר ולתזמורת.

את הקונצ׳רטו החמישי דחה הקהל בתחילה, אחרי שפרוקופייב ניגן אותו (וניצחוגם ניצח עליו, מהפסנתר) ב[[ברלין]] ב־[[1932]]. ריכטר ניגן אותה כמה שנים אחריאחר כןכך, לבקשת המלחין (שתהה אם פסנתרן אחר ינחיליכול להנחיל לה הצלחה רבה יותר בציבור). בתום הקונצרט התקבלה היצירה במחיאות כפיים, לתדהמת המלחין. קונצ׳רטו זה מסכם במידת־מה את כתיבתו של פרוקופייב עד אז, והוא מתאפיין בניגודים בין מקצבים נקשניים, חבטות אקורדים ושירי לכת אלימים לבין ליריות רכה ומהורהרת. לקראת סוף חייו תכנן פרוקופייב (אך מת בטרם החל במלאכה) להלחין קונצ׳רטו שישי במספר, הפעם לשני פסנתרים, בליווי [[כלי קשת]]. הוא התכוון להקדיש אותו לריכטר ולאנטולי ודרניקוב. ודרניקוב, פסנתרן מוערך בארצו אך מוכר בקושי מחוצה לה, עזר לפרוקופייב במלאכת ה[[תזמור]] של הסימפוניה השביעית שלו. לאות תודה הקדיש לו פרוקופייב את הגרסה השנייה של הסונאטה החמישית שלו לפסנתר (אופ׳ 135). זו הולחנה לראשונה עוד כשחי בנכר – הסונאטה היחידה שלו לפסנתר שלא הולחנה ברוסיה – וקיבלה תחילה את מספר האופוס 38 ברשימת יצירותיו. הגרסה השנייה, שהוקדשה לוודרניקוב, היא היצירה האחרונה שפרוקופייבשהספיק הספיקפרוקופייב להלחין (במקרה זה לשכתב) עד תום לפני מותו.

ריכטר ניגן את כל ה[[סונאטה|סונאטות]] המאוחרות של פרוקופייב, החל בסונאטה השישית וכלה בסונאטה האחרונה, התשיעית – וכן ניגן פעמים רבות גם את הסונאטות השנייה והרביעית. הסונאטות השישית, השביעית והשמינית ידועות גם בכינוי ”סונאטות המלחמה“, מאחר שהולחנו בזמן מלחמת העולם השנייה. אופיין של הסונאטות נע בין מלנכוליות והתבוננות פנימית לבין תקווה לימים טובים יותר – תקווה המתפוגגת לאין בסונאטה התשיעית, האינטימית יותר, החוזרת אל הסגנון הלירי של הסונאטות המוקדמות. הסונאטה השביעית היא הידועה שבהן, וככל הנראה גם הידועה מכל תשע הסונאטות לפסנתר שהלחין פרוקופייב. פרקה המסיים הוא [[טוקטה]] עוצמתית וּוירטואוזית ביותר, המאתגרת כל פסתנרן. הסונאטה התשיעית נכתבה בשביל ריכטר והוקדשה לו. ריכטר היה הפסנתרן בבכורה של הסונאטות השישית, השביעית, וכמובן התשיעית. הוא לא ניגן מעולם את הסונאטות הראשונה, השלישית והחמישית. בסונאטה הראשונה, שפרוקופייב העניק לה את מספר האופוס הראשון ברשימתוברשימת יצירותיו, טרם מזהים את סגנונו הבשל, ופסנתרנים מעטים בוחרים לנגנה (על פי רוב במסגרת הקלטת המכלול של תשע הסונאטות). הסונאטה השלישית הופיעה רבות ברפרטואר של הפסנתרן [[אמיל גיללס]], שגם היה הפסנתרן בנגינת הבכורה של הסונאטה השמינית. ריכטר כה התרשם מפרשנותו של גיללס לסונאטה השלישית, עד כי חש שאין לו מה להוסיף ובחר שלא לנגנה. הסונאטה החמישית, לא מן המוכרות ביותר (הן בגרסתה המקורית הן בגרסתה השנייה), זוהתה עם ודרניקוב ‒ כמו הסונאטה הראשונה, מעטים הפסנתרנים אשר בוחרים לנגנה שלא במסגרת הקלטה של כל תשע הסונאטות.

קונצ׳רטו ל[[צ'לו|צ׳לו]]לצ׳לו (אופ׳ 58) שלא עלה יפה מצא את תיקונו בסימפוניה־קונצ׳רטו (המוכרת גם, בטעות, בכינוי ”סינפוניה קונצ׳רטנטה“), בסיוע הרוסטרופוביץ׳. לאחר ששמע פרוקופייב את רוסטרופוביץ׳ מנגן את הקונצ׳רטו ב־[[צ'לן|צ׳לן1947]] [[מסטיסלב(בליווי רוסטרופוביץ'|מסטיסלבפסנתר), רוסטרופוביץ׳]]החליט לשכתבו. גרסה סופית של יצירה זו, שנוגנה בפעם הראשונה ב[[קופנהגן]] בשנת 1954 (לאחר מות המלחין), היא מן החשובות לצ׳לו ותזמורת במאה ה־20, ומהקשות ביותר ברפרטואר. גרסה ראשונה של הסימפוניה־קונצ׳רטו, שכונתה במקור ”קונצ׳רטו מס׳ 2 לצ׳לו ולתזמורת“, זכתה לנגינת בכורה עוד בחייו של פרוקופייב. הבכורה הועלתה ב־[[18 בפברואר]] [[1952]], עם. רוסטרופוביץ׳ בתפקידהיה הסולן ועםוריכטר ריכטרניצח על הפודיוםהתזמורת, בהופעתו הראשונה (והיחידה) בתפקיד המנצחזה. יש הקלטה מבכורה זו, אך תפוצתה המסחרית מוגבלת ופיראטית למחצה. גרסה ראשונית זו של הסימפוניה־קונצ׳רטו דומה למדי לגרסה הסופית בפרק הראשון, וגם בזה השני (למרות כמה הבדלים קטנים בפרק השני). לעומת שני הפרקים הראשונים, הפרק השלישי והאחרון עבר עוד שכתוב, נרחב יחסית, בגרסה הסופית. ריכטר עצמו, הן בכתביו הן בזיכרונותיו, מעולם לא סלח לרוסטרופוביץ׳ על שדחק בפרוקופייב לשנות את ה[[קודה]] בפרק הסיום, כדי שתישמע מבריקה יותר וסולנית יותר. הוא טען, כי אף שהקודה החדשה אפקטיבית יותר מבחינת הסולן, מבחינה מוזיקלית איבדה היצירה ממקוריותה וסופה נהפך לבנאלי מעט. עוד הלחין פרוקופייב למען רוסטרופוביץ׳ סונאטה לצ׳לו ולפסנתר, אופ׳ 119. הבכורה שלה (לפני קהל, ולא רק לפני חברי איגוד המלחינים) הייתה ב־[[1 במרץ]] [[1950]], עם רוסטרופוביץ׳ בצ׳לו וריכטר בפסנתר, ויש הקלטה מסחרית שלה. קונצ׳רטינו לצ׳לו (אופ׳ 132), קליל יותר בממדיו ובתוכנו מהסימפוניה־קונצ׳רטו, הולחן ברובו לפני מות המלחין, אך פרוקופייב לא הספיק להשלים את התקנת הפרק השלישי ואת תזמור היצירה כולה. רוסטרופוביץ׳, שידע פחות או יותר מה היו כוונותיו של פרוקופייב, השלים את היצירה לאחר מות המלחין, ונעזר במלחין [[דמיטרי קבלבסקי]] כדי לתזמרה. פרוקופייב אף החל להלחין סונאטה שנייה למען רוסטרופוביץ׳, הפעם לצ׳לו בלי ליווי פסנתר, אך כאשר מת לא היה בנמצא אלא כמחצית הפרק הראשון (מתוך ארבע שתוכננו ליצירה). כעשרים שנה לאחר מותו של פרוקופייב התקין ה[[מוזיקולוגיה|מוזיקולוג]] והמלחין ולדימיר בלוק השלמה לפרק הראשון הלא גמור.

”'''[[פטר והזאב]]'''“, יצירה לילדים על פי אגדת עם, שגם את הטקסט שלה כתב פרוקופייב לצד המוזיקה, פרסמה את שמו בקהל הרחב, מעבר לקהל שוחר המוזיקה הקלאסית. את סיפור העלילה מקריא קריין, וכל כלי ביצירה מייצג דמות מסוימת, במוטיב שמיוחד לה, להקלת זיהוייה. את תפקיד הברווז, למשל, ממלא ה[[אבוב]], ואת תפקיד פטר ממלאים כלי הקשת. הסב הזועף מתגלם ב[[בסון]], ואת הציפור מייצג, כצפוי, החליל. הקלטות רבות יש ליצירה זו, בשפות שונות (כולל עברית). לינה, אשתו הראשונה של פרוקופייב, אף שימשה קריינית (באנגלית) באחת ההקלטות ליצירה, וכן גם בנם אולג (עם גבריאל בנו, נכדם של סרגיי ושל לינה), בהקלטה אחרת. הבלט ”רומאו ויוליה“ והסוויטה ”'''[[לייטננט קיז'ה|לייטננט קיז׳ה]]'''“ תרמו לא פחות לפרסום שמו של פרוקופייב, הפעם בקרב המבוגרים.

* סונאטה לכינור סולו (או לכינורותלאנסמבל כינורות באוניסון) ברה מז׳ור, אופ׳ 115 (1947)

*ארבעה ”הצעה שטנית“, מתוך 4 קטעים[[אטיוד|אטיודים]] לפסנתר, אופ׳ 42 (1910‒19121909)

* ”סרקאזמים“, 5עשרה קטעים לפסנתר, אופ׳ 1712 (1912‒1914)

* ”חזיונות חולפים“”סרקאזמים“, 20ארבעה קטעים לפסנתר, אופ׳ 2217 (1915‒19171912‒1914)

* מוזיקה לילדים”מחשבות“, 12שלושה קטעים ברמה קלה לפסנתר, אופ׳ 65 (19351933‒1933)