גירוש ספרד – הבדלי גרסאות

הגירוש התבצע מכח [[צו]] שנחתם בידי [[פרדיננד השני מלך ארגון]] ואשתו, המלכה [[איזבלה הראשונה מקסטיליה]], ב-31 במרץ 1492 ופורסם ב-29 באפריל, [[ג' בניסן]] הרנ"ב. נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בקסטיליה ואראגון, והם הועמדו בפני הברירה ל[[נצרות|התנצר]] או לעזוב עד ל-31 ביולי, [[ז' באב]] [[ה'רנ"ב]]. חלק גדול מה[[יהודים]] העדיפו להתנצר לפחות למראית עין, ונותרו ב[[ספרד]] יחד עם מאות אלפי "נוצרים חדשים" או "מראנוס", צאצאי יהודים שהתנצרו במאה הקודמת מאז [[גזירות קנ"א]] אך לא נטמעו בחברה הספרדית הכללית שהוסיפה לנהוג בהם בחשד מסוים. רבים מהמומרים הוסיפו לקיים את יהדותם בסתר כ[[אנוסים]].

אף כי אין אפשרות להעריכו במדויק, רוב ההיסטוריונים אומדים את מספר המגורשים מספרד ב-1492 בין 40,000 ל-160,000 נפש. לדעת גנטיקאים והיסטוריונים מ[[אוניברסיטת ברצלונה]], מספרם של היהודים בספרד עמד על 400,000 נפש, שהיוו כ-3% עד 4% מהאוכלוסייה הכללית שמנתה 7.5 מיליון נפש; מספר המגורשים היה כמחצית מכלל היהודים בעוד שבין חצי (200,000) למעט יותר מכך (משוער בסביבות ה-300,000) מהם נשארו בחצי האי האיברי כ[אנוסיםכאנוסים ו[[מומרים]] ונטעמו במארג הגנטי של תושבי חצי האי<ref>{{צ-מאמר|מחבר=Miguel Martín Álvarez-Álvarez et. al|שם=Genetic analysis of Sephardic ancestry in the Iberian Peninsula|כתב עת=|קישור=https://www.biorxiv.org/content/10.1101/325779v1.full.pdf|doi=http://dx.doi.org/10.1101/325779.|שנת הוצאה=2018.|מו"ל=Universitat de Barcelona}}</ref>. המגורשים עזבו את ספרד לארצות השוכנות לחופי [[הים התיכון]] אל [[צפון אפריקה]] ול[[האימפריה העות'מאנית|אימפריה העות'מאנית]], ובגלים למערב ו[[מרכז אירופה]].