שירות הסדר היהודי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←מעשי אלימות: קישורים פנימיים |
|||
שורה 31:
בדצמבר 1942 - רינגלבלום מסביר את הנסיבות הפסיכולוגיות הבלתי רגילות שהשוטרים היהודים בגטו היו נתונים בהם- "איימו עליהם בלי הרף שייקחו אותם, את נשותיהם וילדיהם לאומשלאג... הנחטפים לאומשלגפלאץ ובעיקר הנשים גילו התנגדות. כל זה יצר אוירה בלתי אפשרית לשוטרים והם התפרעו ועשו מעשים נוראים." אנשי שירות הסדר עמדו בפני דילמה. למשפחותיהם ולהם הובטחה חסינות מפני גירושים, ורבים האמינו שבכך שהם משתתפים באיסוף האנשים לקראת גירושם, הם מגבילים את היקף הגירושים ומצילים חיי יהודים. הם חשו, ובצדק, שאם הגרמנים או האוקראינים או הליטאים השאוליסטים יבצעו את הגירושים, יהיו הגירושים אלימים וחסרי רחמים בהרבה.
במיוחד היו לאנשי המשטרה היהודית עימותים קשים עם [[התנגדות יהודית בשואה|המחתרות ותנועות ההתנגדות]] בגטאות, שהתייחסו אליהם בזעם ובסלידה כ[[בוגדים בעמם|בוגדים]] ו[[משתף פעולה|משתפי פעולה]]. ארגון [[אי"ל]] אף הוציא בגטו ורשה "צווים" המורים על הוצאתו להורג של כל מי שיצטרף לשורותיהם. ב-[[25 באוגוסט]] [[1942]] אנשי אי"ל ירו ב[[יוזף שרינסקי]] {{אנ|Józef Szeryński}}, מפקד המשטרה היהודית בגטו ורשה, אשר שיתף פעולה עם מנגנון המשלוחים, ופצעו אותו קשה. מחליפו, [[יעקב לייקין]], נהרג בחודש אוקטובר.
חלק מהמשטרות היהודיות פעלו להכשיל את ההתנגדות היהודית בגטאות, כך קרה בגטאות ורשה, [[גטו קרקוב|קרקוב]], [[בנדין]], [[גטו סוסנוביץ|סוסנוביץ]] ועוד, אם כי בחלק מהגטאות המשטרה היהודית לא התערבה וב[[גטו קובנה]] וגם ב[[גטו וילנה]] היו אף שוטרים שסייעו למחתרת.
| |||