עינויים – הבדלי גרסאות

ה[[שב"כ]] משתמש לעיתים בעינויים באישור היועמ"ש (להלן), במקרים שמוגדרים "[[פצצה מתקתקת]]", כלומר מצב שבידי הנחקר יש מידע שעשוי לסייע במניעת פיגוע שכבר הוחל בביצועו.

השימוש בעינויים על ידי השב"כ נידון בוועדת החקירה לעניין שיטות החקירה של השב"כ בנושא [[פעילות חבלנית עוינת]] בראשותו של השופט [[משה לנדוי]], משנת [[1987]] ([[ועדת לנדוי]]). הוועדה שהוקמה בעקבות פרשת קצין [[צה"ל]] [[עיזאת נאפסו]] התירה בין השאר הפעלת שיטות חקירה הכוללות "מידה מתונה של לחץ פיזי" מתוך "[[סייגים לאחריות הפלילית#הגנת הצורך|הגנת הצורך]]". יותר מאוחר ([[1999]]) [[בג"ץ העינויים|שלל בג"ץ]] (להלן) אמצעים כגון '''טלטולים''', שיטת חקירה באמצעות עינויים שהייתה נהוגה בשב"כ, שבה קושרים אדם לכיסא ומטלטלים אותו. בעקבות עתירות של [[הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל]], [[האגודה לזכויות האזרח]], [[המוקד להגנת הפרט]] ועוד נגד מדינת ישראל, נפסק כי שיטה זו פסולה.

[[הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל]] הוקם בשנת 1990, כתגובה לשימוש בעינויים בחקירות על ידי [[מערכת הביטחון הישראלית|כוחות הביטחון הישראליים]]. הקו האידאולוגי המנחה את הוועד הוא ההכרה בעובדה ששימוש בעינויים והתעללות אינם מתיישבים עם ערכי המוסר הבסיסי והשלטון הדמוקרטי. פעילותו של הוועד מוחלת על כל אוכלוסיית ישראל, ומטרתה למגר את השימוש בעינויים ובאלימות בלתי מוצדקת. מבחינה יישומית, עוסק הוועד בתיעוד עינויים, העברת סדנאות בנושא זכויות אדם, סיוע משפטי ופעולות נוספות. הישגו המרכזי של הוועד הוא [[בג"ץ העינויים]] (1999){{הערה|[http://elyon1.court.gov.il/files/94/000/051/09a/94051000.09a.htm בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נגד ממשלת ישראל ושירות הביטחון הכללי], ניתן ב-6 בספטמבר 1999}}. במסגרת עתירה זו, הוועד מחה נגד שימוש בשיטות חקירה אלימות. בעקבות העתירה, בג"ץ שלל שימוש בשיטות אלימות כגון טלטולים, טכניקת חקירה שהייתה נפוצה בשב"כ. מאז פסק הדין, כל שימוש שנעשה מאז בעינויים ללא אישור היועמ"ש הוא עבירה על החוק.