מדיניות רווחה בישראל – הבדלי גרסאות

ההיסטוריה של מדיניות הרווחה הממסדית – ציונית בישראל החלה עוד בטרם קום המדינה, מתוך תמיכה סוציאלית של [[מוסדות היישוב]] במתיישבים היהודיים בארץ. תמיכה זו התמקדה בתחומי הבריאות והדיור, ונעשתה מתוך מטרה מוצהרת ומובהקת לתגבר את ה"עבודה העברית" בארץ, ולאפשר למהגרים להתחרות בפועלים הערבים. המהגרים היהודים, שעלו לארץ מתוך אמונה באידאולוגיה הציונית, היו מוכשרים פחות מאשר הפועלים הערבים בעבודת כפיים, ומורגלים ברמת חיים גבוהה בהרבה. בנוסף, הפועלים הערבים היו מבוססים בארץ ונהנו מתמיכה חמולתית האופיינית לחברה קדם – תעשייתית. גורמים אלו חברו כדי לאפשר לערבים לדרוש שכר נמוך בהרבה בעבור עבודתם, והייתה סכנה שהעלייה היהודית לא תצליח לתפוס אחיזה בארץ. הפתרון, כאמור, סבסוד נרחב של תנאי המחיה של הפועלים, סבסוד אשר מומן מכספי התרומות ודמי החבר של יהדות התפוצות, ובעיקר של יהדות ארצות הברית (שהייתה ברובה בעלת צביון ימני – ליברלי{{מקור}}). מדיניות כזו, של סבסוד וחיזוק אלו אשר נתפסים כתורמים יותר לאינטרס הכללי, ובמקרה הישראלי לתהליך הבנייה של האומה והמדינה, היא מדיניות רווחה בעלת נטייה "שמרנית" ברורה, הן מבחינת הצדקתה הפילוסופית, והן מבחינת תוצאותיה המובילות לריבוד חברתי מונהג מדינה (לעומת הריבוד של השוק).

 

 

התפיסה המקובל במחקר עד סוף שנות השמונים, הייתה כי בשנותיה הראשונות של המדינה, הייתה מערכת הרווחה בעלת מאפיינים סוציאל דמוקראטיים ואוניברסליסטיים{{הערה|1=לדוגמה: דורון אברהם (2003) "משטר הרווחה במדינת ישראל : מגמות השינוי והשלכותיהן החברתיות". סוציולוגיה ישראלית ה, ע' 417–434. }}. נדמה שגם בקרב חלק מהציבור קיים תיאור, בין אם לחיוב ובין אם לשלילה, של עבר קולקטיביסטי ו[[סוציאליזם|סוציאליסטי]] לעומת הווה ליבראלי ו[[אינדיבידואליזם|אינדיבידואליסטי]]{{הערה|1=ראו, למשל, בהקדמה לספרו של פרידריך הייאק "הדרך לשעבוד", שיצא מטעם מרכז שלם הניאו ליבראלי: הייאק. פרידריך. אוגוסט, הדרך לשיעבוד, (ירושלים, הוצאת מרכז שלם 1998).}} . תפיסה זו משתלבת היטב עם חלק מהרקע התאורטי בדבר מדינת הרווחה, בעיקר עם זו אשר הוצגה לפני מאמרו של אנדרסון: ראשית, הדרך המקובלת למדוד באופן השוואתי את "רמתה" של מדיניות הרווחה הייתה להשוות את אחוז ההוצאה הציבורית מתוך כלל התוצר של המדינות השונות. לפי מדד זה הייתה מדינת ישראל ללא ספק בעלת מדיניות רווחה משמעותית ביותר עד סביבות אמצע שנות השמונים, מכיוון שרובו של ההון וההשקעות רוכזו בידי הממשל הישראלי ושלוחותיו. שנית, מדיניות רווחה ברמה גבוהה הוסברה מבחינת הכלכלה הפוליטית על ידי קיומן של מפלגות פועלים חזקות, ושל ארגוני עובדים חזקים ומגובשים. בישראל היה השלטון מאז קום המדינה (ואף לפני, במוסדות היישוב) עד 1977 בידיה של מפא"י – מפלגה אשר התיימרה לייצג את פועלי ארץ ישראל. הגוף החזק ביותר במשק בתקופה זו היה ה"הסתדרות" – ארגון עובדים{{הערה|1=Shalev, Michael. “Israel's Domestic Policy Regime: Zionism, Dualism, and the Rise of Capital.” In: The Comparative History of Public Policy, edited by F. G. Castles. Cambridge: Polity Press. 1989 Pp. 100 -48}}.