הונים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לתעשיית הנשק |
מ כתיב חסר ניקוד |
||
שורה 133:
המערכה של 447 הייתה שונה מפשיטות קודמות. ההתקפה הייתה מחושבת ומתוכננת היטב. למסע ההרס והביזה נוספה אסטרטגיה וכך נמנע אטילה מפריצה אל עבר קונסטנטינופול, דבר שהיה מצית עימות כולל וללא מעצורים מצד הביזנטים אם היו נדחקים אל הפינה באיום על לב האימפריה. אטילה הפעיל שיקול דעת על מצבו של הצבא ההוני ונמנע מכניסה למלכודת מול חומות קונסטנטינופול, כאשר הצבא ההוני סובל מקשיי אספקה ותחת איום של מגפה ובספק אם באמצעים העומדים לרשות ההונים ניתן היה להטיל מצור יעיל על העיר.
משחזרו ההונים לארצם, שלח הקיסר הביזנטי בשנת [[448]] משלחת לסיכום תנאי השלום, שלמעשה הוכתבו על ידי אטילה, שחזר על דרישותיו בעבר והן: החזרת הפליטים ההונים שמצאו מקלט בביזנטיון לידיו של אטילה ובנוסף לכך תשלום חד-פעמי מהאוצר הביזנטי בסך 6000 ליברות זהב - שייתכן וכלל תשלום [[כופר נפש|כופר]] על שבויי המלחמה שיועבר לידי אטילה, ותשלום מס שנתי של 2100 ליברות. בנוסף, הסכימו הרומאים ליצירת אזור חיץ בין האימפריה ההונית לאימפריה הביזנטית, שישתרע בין הדנובה לקו גבול חדש שהוגדר כמרחק של 5 ימי רכיבה מגדות הנהר - זאת על מנת למנוע מהאימפריה את היתרון היחסי של הדנובה כמכשול ואת האפשרות של הביזנטים להתקפת פתע. ההסכם היה קשה לבליעה לביזנטים. ההשפלה
אטילה המשיך במדיניות של שימוש בכספים הרומאיים לחיזוק מעמדו כמקור החלוקה של עושר להונים ומניעה של מקורות הכנסה חלופיים שעשויים להוות בסיס לקיום אופוזיציה פנימית, והסתמך על זרם קבוע של כספים. כדי להחזיק במעמדו בצמרת החברה ההונית, הוא הותיר את החברה ההונית כ[[פרזיט]] על האימפריה הרומית, תוך שהוא מנצל ללא מעצורים את חולשות האימפריה, אך מבלי להביא למות ה[[פונדקאי]]. אין ספק שאטילה פיקח אישית על מגעים בין אישים ומנהיגים הונים לרומאים וביזנטים. הדרישה להסגיר מתנגדים פוליטיים ומתחרים אפשריים שמצאו מקלט אצל הרומאים, עוברת כחוט השני בכל משא ומתן. ההיסטוריון פריסקוס, שהיה מעורב ישירות באירועים כנציג האימפריה הביזנטית, כתב כי לעיתים היו הרומאים מוציאים להורג פליטים הונים שסירבו לחזור למולדתם ובהם בני אצילים הונים המקורבים לקלאן של אטילה אך סירבו לקבל את מרותו, על מנת שלא לתת לאטילה עילה לטעון להפרת תנאי הסכם השלום. כאמצעי פיקוח ושליטה נוסף, אטילה ניהל ופיקח על המסחר בין הונים לרומאים לאורך הדנובה. הוא קבע את מיקום תחנות המסחר והמועדים בהם יתנהלו השווקים. כל זאת הושג על ידי פשיטות ומסעי מלחמה, אך גם על ידי מגעים דיפלומטיים ממושכים.
שורה 177:
{{ציטוטון|...וכך ההונים, עם שפעם נראה שיכבוש את העולם, נעצרו. פילוג הוא הרסני. ההונים שהיו כה מפחידים כאשר היו מאוחדים במלא כוחם, נפלו עכשיו}}
לאחר הקרב על נהר נאדאו, הצבא ההוני בראשות שני האחים הנותרים נלחם עם שבטים גותים בפרובינציית [[פאנוניה]] אך ניגף מפניהם. בעימות נוסף שנערך שנים מספר לאחר מכן, נאלצו ההונים לברוח ולוותר על שליטה באזור של [[בלגרד]] (אז סינגידונום, Singidunum) מול קואליציה של שבטים גותיים. שבטים גותים אחרים ניצלו את החופש
אי היציבות באימפריה ההונית והמאמצים הקדחתניים הגבירו את אי היציבות לאורך הדנובה. בשנת 468 שלחו האחים נציגים לקונסטנטינופול, לקיסר החדש של האימפריה הביזנטית, [[לאו הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית|לאו הראשון]], בבקשה להסכם שלום והחזרת תחנות המסחר לאורך הגבול, אך פני המשלחת והצעות ההונים הושבו ריקם. האחים נקלעו לחילוקי דעות כיצד להגיב למהלך הביזנטי. ארנק לא היה מוכן להתחייב לעימות כולל עם הצבא הביזנטי, כאשר הכוח הצבאי ההוני מתקשה להגיב לאתגרים מבית. זו הפעם האחרונה ששמו של ארנק מוזכר בספרי ההיסטוריה הרומאיים. דנגיזיץ, שככל הנראה הכריע את חילוקי הדעות בסגנונו ההחלטי של אביו אטילה, החליט לנקוט בגישה תקיפה יותר כנגד האימפריה הביזנטית. משלחת מטעמו הגישה לקיסר דרישה לתשלום כופר והעברת שטחים לידי ההונים, ברוח ה[[אולטימטום]] של אטילה. הקיסר ליאו הציע כי ההונים יקבלו את ההסדר שקיבלו עליהם הגותים ויתישבו בשטחי האימפריה כנתיני הכתר. ההונים דחו את ההצעה וצבא הוני חצה את הדנובה בפלישת בזק. בניגוד לאירועי העבר, הצבא הביזנטי התייצב מול הפושטים ובקרב הוכו ההונים שוק על ירך. גופתו של דנגיזיץ נערפה וראשו הובא על [[כידון]] לקונסטנטינופול, שם הוקע מעל אחד השערים למצהלות תושבי העיר. תחת לחץ הביזנטים והגותים, נדחקו ההונים מזרחה אל מעבר ל[[הים השחור|ים השחור]] - אזור ממנו הגיחו כמאה שנה קודם לכן.
| |||