גירוש ספרד – הבדלי גרסאות

'''גירוש ספרד''' היה סילוקם בכפייה בשנת ב-[[1492]] ([[ה'רנ"ב]]) של [[יהודי]] ממלכות [[כתר קסטיליה|קסטיליה]] ו[[ממלכת אראגון|אראגון]] אשר סירבו ל[[התנצרות|התנצר]]. גירוש בתנאים שונים מעטבמקצת הוחלנגזר חמש שנים מאוחראחר יותרכך, בשנת ב-[[1497]] ([[ה'רנ"ז]],) גם על יהודי [[פורטוגל]]. עודכעבור שנה אחר כךנוספת, בשנת ב-[[1498]] ([[ה'רנ"ח]],) גורשו גם יהודי ממלכת [[נווארה]].

הגירוש התבצע מכחהוטל ב[[צו]] שנחתם בידי [[פרדיננד השני מלך ארגון]] ואשתו, המלכה [[איזבלה הראשונה מקסטיליה]], ב-31 במרץ 1492, ופורסם ב-29 באפריל, ([[ג' בניסן]] הרנ"ב). נאסרההצו בחוקאסר ישיבתםבחוק שלישיבת יהודים בקסטיליה ואראגון, והםכשהם הועמדוהוצבו בפני הברירה ל[[נצרות|התנצר]] או לעזוב עד ל-31 ביולי, ([[ז' באב]] [[ה'רנ"ב]]). חלק גדול מה[[יהודים]]מהיהודים העדיפו להתנצר - לפחות למראית עין, - ונותרו ב[[ספרד]] יחדבין עםשאר מאות אלפי "נוצרים חדשים" או "מראנוס", צאצאי יהודים שהתנצרו עוד במאה הקודמת מאזאחרי [[גזירות קנ"א]]. ואולם, אךהם לא נטמעו בחברה הספרדית הכללית, שהוסיפה לנהוג בהם בחשד מסוים. רבים מהמומרים הוסיפו לקיים את יהדותם בסתר כ[[אנוסים]]. אף כישלא איןניתן אפשרות להעריכולהעריך במדויק, רוב ההיסטוריונים אומדים את מספר המגורשיםמגורשי מספרדספרד ב-1492 בין 40,000 ל-160,000 נפש. המגורשים עזבו את ספרדגלו לארצות השוכנות לחופי [[הים התיכון]], אל [[צפון אפריקה]] ולולמחוזות [[האימפריה העות'מאנית|אימפריה העות'מאנית]], ובגליםכמו גם לארצות למערבמערב ו[[מרכז אירופה]].

הצו שיקף מדיניותאת שלשאיפת הכתר הספרדי שביקש ליצורליצירת חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת ה[[אסלאם|מוסלמים]] מספרד. לאחר סידרה של גירושי מוסלמים מאזור [[ממלכת גרנדה|גרנדה]] הוציאה ממלכת קסטיליה בשנת [[1502]] צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב. בעקבות, הצוובעקבותיו בחרו [[מוריסקוס|רבים מהמוסלמים להתנצר לפחות למראית עין]]. כל והיתרהיתר גורשו (המומרים ממוצא מוסלמי התמרדו מספר פעמים והוסיפו לעורר חשש; ב-1609 גורשה אוכלוסייה זו על אף היותה נוצרית להלכה). בשנת [[1507]] הורחב צו גירוש היהודים על כל תחום השליטה של [[מלכי ספרד|בית המלוכה הספרדי]]: דרום [[איטליה]], [[סיציליה]] ו[[סרדיניה]].

גירוש היהודים מספרד סימן את סיומוקיצה של פרקתקופה ב[[תולדות עם ישראל]]. הוא הותיר רושםרישומו משמעותי ב[[ספרות]],המשמעותי ב[[שירת ימי הביניים של יהדות ספרד|שירה]], בספרות ה[[הלכה]] בדורותשל הדורות הבאים, ובהתפתחות התרבותית של [[הקהילה היהודית|הקהילות היהודיות]] שאליהןאליהן הגיעו המגורשים מ[[חצי האי האיברי]], ומאוחר יותר גם צאצאי "האנוסים".

עד תחילת [[המאה ה-12]] התקיים ברוב ספרדחצי האי האיברי שלטון מוסלמי. שלטון זה היה בדרך כלל סובלני כלפי הקהילההמיעוט היהודיתהיהודי הגדולההגדול בספרדב[[ספרד]]. בתקופה זו היה ב[[חצי האי האיברי]] הריכוז הגדול ביותר של יהודים ביבשת אירופה. היהודים התפרסוהשתלבו בכל רובדי החברה הספרדית-נוצרית הנוצרית. הקהילות היהודיות בחצי האיבספרד זכו למעמד משפטי מוכר בחוקי הממלכות הנוצריות ב[[כתר קסטיליה|קסטיליה]], ב[[אראגון]], ב[[נווארה]] ובואף ב[[פורטוגל]]. הם נהנו מאוטונומיה שיפוטית ויכלו לקיים את פולחן דתם. תרבות היהודים שגשגה, מצבם הכלכלי היה טובשפיר והם זכויכלו לרכוש [[מוסד להשכלה גבוהה|השכלה גבוהה]]. תקופה זו כונתה "[[תור הזהב של יהדות ספרד]]", ובמהלכה כתבו יהודי ספרד שירים, פואמות ומאמרים פילוסופיםפילוסופיים ודתיים, ועסקו גם במדעיםברפואה, ובמדעים כאסטרונומיה, ומיפוי העולם (קארטוגרפיה).

השינוי ביחס ליהודים התחולל במקביל להשלמת ה[[רקונקיסטה]], הכיבוש-מחדש הנוצרי של ספרד שנמשךמידי המוסלמים. התהליך נמשך מאות שנים, בד בבד עם עלייתן של תנועות קנאיות יותר בקרב המוסלמים. בבמהלך [[המאה ה-14|מאה ה-14]] ו[[המאה ה-15|ה-15]] הייתהחזרה [[ספרד]] כולה תחת שלטוןלשלטון נוצרי חוץ מ[[ממלכת גרנדה]]. ב-[[1391]] הסתמן באחתהביא המצב החדש בגללגל של פרעות, - [[גזירות קנ"א]], - בקהילות שונות שלברחבי ספרד. יהודים רבים מאוד המירו את דתם, ומכאןואז נוצרההחלה תופעההתופעה של קהילתקהילות מומרים, או אנוסים, עצומהבמספרים שנותרהגדולים, כיחידהשיצרו יחידה חברתית מובחנת (של "נוצרים חדשים"), שעוררה אתחשש חששהמתמיד המתמיד שלאצל הכנסייה, ואתוכן את קנאת "הנוצרים הישניםהמקוריים", ה"אמיתים".

בשניםבין [[1411]]–[[1412]] עבר בערי קסטיליה נזיר [[דומיניקנים|דומיניקני]], [[ויסנט פרר]], שהטיף להמרת דתם של היהודים. בשנת ב-1412 הוציאו ה[[אפוטרופוס]]ים של המלך הקטין [[חואן השני, מלך אראגון|חואן השני]] צוויםגזירות נגדעל היהודים. מטרתם הייתה לבדל את היהודים מכלל האוכלוסייה באמצעות הקצאתבהקצאת שכונות מגורים מיוחדות, קביעת לבוש אופייני, ובכמהולעתים מקרים נגזרנכפה עליהם אם לגדל זקן או לא. נאסר עליהם לקבל משרות ציבוריות, העלולותשלא לתת בידיהםבידם שררה על התושבים הנוצרים. ב-[[1413]] התקיים [[ויכוח טורטוסה|ויכוח פומבי]] בין נוצרים ליהודים בעיר טורטוסה שבאראגון. היהודים היו מפולגים במשלחתם.{{הערה|1=שלא כמו בוויכוח קודם שנוהל על ידי ה[[רמב"ן]]}} הוויכוח נמשך יותר משנה וגרם לאי-ודאות בקרב הציבור היהודי שנותר ללא הנהגה, שכן מנהיגיהם הרוחניים היו בזירת הדיונים. התוצאה הייתה, הגברתבין תהליךהשאר, המרתהתגברות הדתתהליך ההתנצרות. כך למשל, בעירו של רבי [[יוסף אלבו]] שרדו 10 יהודים, רובם במאסר, מתוך 40 משפחות.

מותו של ה[[אנטי-אפיפיור]] [[בנדיקטוס השלושה עשר (אנטי-אפיפיור)|בנדיקטוס השלושה עשר]] (שגורש מ[[אפיפיורות אביניון|אביניון]] בשנת [[1403]] אך הוכר כאפיפיור באראגון) בשנת ב-[[1423]] הביא לשיפור במצב היהודים. הם הצליחו לחדש את המוסדות האוטונומיים של הקהילותבקהילותיהם, אך לא חזרו למצבם המכובד כבראשונה, מהתקופהבתקופה לפנישלפני [[גזירות קנ"א]]. הצלחת השיקום באה לידי ביטוי ב[[תקנות ואיאדוליד]] ממרץ [[1432]].

בשלהי [[המאה ה-15]] שלטו בספרד [[המלכים הקתוליים]]. [[האינקוויזיציה הספרדית]] הייתהכיהנה ביתכבית משפטדין מטעםשל [[הכנסייה הקתולית]] שמטרתו איתור [[המינים בנצרות|"מינים"]] נוצריים, ועל; כןכך רדףנרדפו "[[נוצרים חדשים]]" שנחשדו ב[[מתייהדים (נצרות)|התייהדות]] (קיום מצוות התורה, הנחשב לעוון חמור בנצרות, מראשיתה). האינקוויזיציה החלה לפעול בספרד ב-[[1 בינואר]] [[1481]]. אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה אל בתילבתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים, ככפרה על עוונותיהם, או למוות באמצעותאיום ב[[העלאה על המוקד]], או [[תלייה]].

מנהיג האינקוויזיציה [[תומאס דה טורקמדה]] סבר כי המיעוט היהודי שנותר משפיע לרעה על "הנוצרים החדשים" ועוזר להם לשמור על מנהגי דתם הקודמתהישנה, ולכן שכנע את המלך פרננדו והמלכהואשתו איזבלה בשנת ב-1492 להוציא צו שיורה על גירוש כל היהודיםיהודי מספרדספרד. מטרת הצו הייתהנועד בעיקרהבעיקרו מניעתלמנוע ההשפעההשפעה של היהודים על המומרים. כתוצאהעקב מכךכך החליטופסקו המלכים הקתוליים לגרששעל עודכל באותההיהודים שנהשלא אתיתנצרו כל- היהודיםלעזוב את מספרדספרד. צו הגירוש הוצא במקביל למלחמה כוללתהכוללת של הספרדים בכל ריכוזי המוסלמיםהאוכלוסיה בספרדהלא-נוצרית ברחבי ספרד. [[אברהם שניור קורונל]] שהיה מקורב מאוד למשפחת המלוכה ניסה למנוע את הצו, אך ללאלא הצליח הצלחה- ונאלץ להתנצר בעצמו.

הפקודההצו ([[ספרדית]] "Edicto de Granada" - צו גרנדה), שנחתמהשנחתם ב-31 במרץ 1492, הוכרזההוכרז רק ב-29 באפריל. היהודים אולצו לעזוב את ספרד בתוםבתוך שלושה חודשים, עד 31 ביולי, אלא אם יסכימו להתנצר.{{הערה| Alisa Meyuḥas Ginio, Between Sepharad and Jerusalem, BRILL, 2014. עמודים 37-38}} בנוסף לכךבמקביל נאסר על נוצרים להסתיר יהודים, או לעזור להם בגלוי או בסתר. הסיבה הנזכרת בצו הייתה השפעתם הרעה של היהודים על המתנצרים, וחוסר הסכמתם של היהודים לעזוב את אמונתם.

מספר היהודים בממלכות הספרדיות ובפורטוגל ערב הגירוש הוא נושא להערכות שונות בין היסטוריונים. המספרים נעים בין 100,000 ל-200,000, בעיקרקרוב לכיווןיותר הנמוךלמספר יותרהנמוך (אומדן מפורט שערך סוארז פרננדז ב-1991 על בסיס רשומות מס הביאו למסקנה ש-100,000 הוא ההערכה המקסימלית לגבי ספרד). מלבד אלה היה מספר גדול – כנראה סביב 220,000, אם כיואולי לפי הערכות מסוימות הרבה יותר, אוליייתכן פי שלושה ממספר היהודים – של "נוצרים חדשים" מזוהים, שנותרו כמגזר מובחן בחברה הספרדית ולא נטמעו בה. עם הגירוש, בחרו בין 20,000 ל-50,000 יהודים להתנצר ולהישאר בספרד;. מספר המגורשים עמד על בין 40,000, (הערכת מינימום,) ל-160,000, שכש[[יצחק בער]] סבר כי הואזה המקסימום הסביר. [[יצחק אברבנאל]], שהיה במגורשים, מציין את המספר 300,000.{{הערה|[[S:אברבנאל על מלכים א הקדמה|הקדמת אברבנאל לפירוש ספר מלכים]].}} עוד בערך כ-7,000 מאלה שבו לאחר מכן לביתם והתנצרו.{{הערה|*Haim Beinart, The Expulsion of the Jews from Spain, Littman, 2002. עמודים 287–288.