גירוש ספרד – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 45:
קיימות עדויות של סופרים בני התקופה, על ניסיונות לשכנע את העוזבים להמיר את דתם ולהישאר, ועדויות על גורלם המר של מי שלא הסכימו לכך. הללו, משעלו על האוניות - נבזזו, נאנסו, נרצחו ונמכרו לעבדים. הנותרים פנו אל יעד לא נודע, כשהארצות השכנות סירבו לקבל את היהודים לתחומן. תלאותיהם של הגולים מפורטות - הן בהקדמות לכתבי הרבנים ששרדו את הגירוש, והן אצל נוצרים בני התקופה.
 
לאחר שהוחלו גזרות הגירוש גם על יהודי פורטוגל ב-[[1497]], ניסו יהודים את מזלם במציאת מקלט ב[[צרפת]], השכנה הצפונית, אליה עברו לגור ומשם יכלו להמשיך עסקיהם בספרד ובפורטוגל. המעבר ליעד הבא - [[ארצות השפלה]] - היה כרוך בניתוק כל קשר עם [[חצי האי האיברי]]. ברם, היציאה ההמונית הייתה בדרך הים. [[סולטאן]] [[האימפריה העות'מאנית]] [[באיזיט השני]] קלט את הפוטנציאל הטמון במגורשי ספרד ופתח את שערי ממלכתו בפני המגורשים; הוא תמה על התנהגותו הטיפשית של המלך פרננדו ששמט מידיו אוצר יקר כל כך. נראה כי מרביתם של גולי ספרד פנו לחופי [[האימפריה העות'מאנית]], שהשתרעה אז מן הבלקן באירופהודרום אירופה, דרך המזרח הקרוב ועד לצפון אפריקה.
 
רבים מהאנוסים בספרד המשיכו לשמור על מנהגי היהודים בסתר, תוך שלמדו ולימדו תורה (ובמקרים מסוימים קבלה). במהלך [[המאה ה-16]] ו[[המאה ה-17]] המשיכה ההגירה, ומשפחות רבות של נוצרים עם עבר יהודי עזבו את ספרד, כמו משפחתם של [[שלמה מולכו]] ושל [[דונה גרציה נשיא]].