יוסף תגר – הבדלי גרסאות

'''יוסף תגר''' ([[1923]] – [[22 בינואר]]{{הערה|[https://billiongraves.com/grave/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3יוסף-%D7%AA%D7%92%D7%A8תגר/15774014 אתר "Billiongraves"]}} [[1992]]) היה [[פסל (מקצוע)|פסל]] [[ישראל]]י ממוצא [[יהדות בולגריה|בולגרי]].

משנעשה "השטח הגדול" לאזור נחשב בתוכניות הפיתוח של תל אביב-יפו, נפתחו שם גלריות מוכרות והמקום נודע בקרב מבקרים מרחבי הארץ. באותן שנים התחיל תגר, במקביל לפיסול, בכתיבת רעיונותיו על תהליכים העוברים על האדם בעולם משתנה ומתנער מאחריותו לפרט, והמשיך בניסיונותיו לבטא השקפת עולם זו גם באמצעים פיסוליים. בתהליך התנסויות אלה הצליח גם ליצור שורה של פסלים הנוגעים בתחום ה[[ארוטיקה]] הנקשרת בין נשים לגברים. בפסליו ראה את ילדי רוחו ובמילה זו השתמש לגביהם גם בצוואתו שהשלים את כתיבתה בערב התאבדותו.

הפסל יוסף תגר (יוז'י), היה בן שישים ותשע כאשר [[שם קץ לחייו]] בסטודיו שלו בסימטת נתיב המזלות ב[[יפו העתיקה]]. לקראת התאבדותו השלים כתיבת מאמרים אחדים בהם התמקד במצבו המדכא של האדם בחברה המודרנית. כתיבתו בנושאי "אדם וחברה" התחילה שנים לפני-כן וחלק ממאמריו פורסמו בחוברות. אחת מאותן חוברות נקראת בשם "עמנואל, רות והיטלר" (הוצאה פרטית 1986) ונכתבה במקור באנגלית. חוברת נוספת שנכתבה בעברית נקראת "אדם ושלום" ופורסמה בהוצאת "אופוס" בשנת 1986. חוברות אלה משקפות את התמקדותו באדם כמו גם בפסליו.

באחד ממאמריו כתב כי כאשר לא יהיה מסוגל ליצור לא ימצא טעם בהמשך חייו. בשלב זה הוא גם נמנע מלמכור את פסליו, להוציא אחדים, כאשר מצא להם בתים ראויים מבחינתו. בשנותיו האחרונות התמקד בעיקר בכתיבת איגרות-חוברות לגדולי עולם באנגלית ובעברית מתוך כוונה להעמידם על עומק המשברים החברתיים והמוסריים שאחת מתופעות הלוואי שלהם הוא אי-צדק קיומי המרחיק שלום ומשמש כדלק להרס האנושות. הוא חזר פעם אחרי פעם להתריע מפני שואה חברתית.

שלב המעבר בין הפיסול שלו לבין הצורך להתבטא בכתיבה היה מבחינתו מדרגה נוספת בהתנתקותו מהמציאות המתכחשת לאידיאלים. כשהשלים עם העובדה שנכשל בניסיונו ליצור דיאלוג עם אותם מנהיגים (בהם האפיפיור ברומא), כדי לנסות למצוא פתרונות למבוכת הקיום - שם קץ לחייו. גם מצוואתו ניתן ללמוד על גודל ייאושו מחוסר יכולתו לפתור משהו מאותן בעיות המאפיינות את עולמו המסוכסך.

לא סתם פיסל שנים אחדות קודם לאותו לילה אחרון את פסלו "הקרבה עצמית". ביסודו של פסל זה נמצאת תמצית השקפת עולמו על-פיה היה ונשאר דגלן הצועד לפני המחנה, אלא שהפעם הוא מניף דגל של צדק לכל. דרך תפישתו את עולמו גרמה לו לצמצם את הזמן שהקדיש ליצירתו ולהתפנות יותר להעלות בכתב את רעיונותיו החברתיים. הוא קיווה שבכוח כתיבתו ישיג את מה שלא השיג באמצעות פסליו וראה בדיאלוג שפיתח עם קוראיו סיכוי לשינוי שיאפשר לו בסופו של תהליך לחזור שלם ושליו יותר ליצירתו הפיסולית. ד"ר [[נסים מבורך]], סופר ומבקר אמנות שזיהה בשפתו הפיסולית את משמעות האדם כפי שהיא קיימת להערכתו גם ביצירותיהם של הפסלים [[דב פייגין]] ו[[קוסו אלול]], הרגיש גם הוא בעוצמת הטלטלה של השליחות שתגר לקח על עצמו, והגיב במלים אלו בעלון-קטלוגי מיוחד שהתפרסם לקראת התערוכה שהתקיימה לזכרו ברמת-גן: