←התבודדותו של סלינג'ר ואחרית ימיו: הגהה
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
||
שורה 41:
ההצלחה הרבה והפרסום הרב להם זכה "[[התפסן בשדה השיפון]]" לא היו לרוחו של סלינג'ר, שהחל להיעלם בהדרגה מעיני הציבור. הוא אסף את סיפוריו שפורסמו ב[[הניו יורקר|ניו יורקר]] והוציאם לאור כקובץ סיפורים בשם "9 סיפורים" וכספר שנקרא "פראני וזואי". לאחר מכן עזב את ניו יורק וב-1953 עבר לגור לבדו בעיירה קורניש שבצפון-[[מערב ארצות הברית]]. סלינג'ר היה אהוב על תושבי המקום, בייחוד בני הנוער והילדים, אליהם התייחס בידידות ובחיבה; ואף נתן להם לערוך מסיבות בביתו. כל זה נגמר כאשר סלינג'ר הסכים להעניק ראיון בלעדי לעיתון בית ספר; והנערים ניצלו את הסכמתו ומכרו את הראיון כסקופ בלעדי לעיתונאים שניסו במשך שנים להשיג ראיון עמו. סלינג'ר נפגע מאוד, והסתגר מאז בביתו.
אופיו המתבודד של סלינג'ר רק הגביר את סקרנותו של הציבור כלפיו. מאז פרסום "התפסן" ושני קובצי סיפוריו (ראו את הפסקה הקודמת) לא פרסם סלינג'ר מילה. רבים האמינו שסלינג'ר המשיך לכתוב סיפורים, שיתפרסמו לאחר מותו. העניין הציבורי בסלינג'ר הוליד תעשייה שלמה של
בשנת 2000 פרסמה בתו של סלינג'ר [[ביוגרפיה]] עליו. שם תיארה אותו כאדם קר ומתוסבך, השותה את השתן של עצמו ונוהג לדבר עם עצמו בשפה לא ברורה. בתו כתבה גם שכמעט ולא קיים יחסי מין עם אמה, אשתו השנייה, כאשר היה נשוי לה, ואף אסר עליה לצאת מהבית ולהיפגש עם אנשים. עם זאת, היות שיחסי סלינג'ר עם בתו לא היו טובים במיוחד (כאשר נכנסה להריון אמר לה שהוא מאוכזב ממנה כבן אדם, אירוע שהותירה מצולקת בנפשה), לא ברורה מידת האמינות של הספר.
|