בדואים בישראל – הבדלי גרסאות

 

=== אוכלוסית הבדווים===

בארצות הגובלות במדבר הערבי הגדול ישנה חלוקה אופיינית במבנה החברתי של האוכלוסייה, וכך גם בארץ ישראל. תושבי הארץ הערבים מתחלקים ליישוב קבוע (כפריים ועירוניים, בערבית: "חדארה") ולנודדים (רבים: "בּדוּ", יחיד: "בּדוי"). בארץ ישראל אין נודדים-לחלוטין (בערבית: "רֻחַאל"), אלא נודדים-למחצה ("שִבְּהְ-רֻחַאל") בלבד. הנודדים-למחצה מתאפיינים בכך שאזור נדידתם הולך ונעשה מסוים ומוגדר, שבו הם קובעים לעצמם מקומות חנייה ראשיים שרק ביניהם הם נודדים, ועם הזמן הם עוברים לחיי חקלאות קבועה, אך עוברים ממקום למקום לפחות פעמיים בשנה. עם התגברות קביעותם במקום מושבם והתגברות קשריהם עם היישוב הקבוע שבסביבתם, הם מתחילים לבנות בתים, עד שהמחנה הבדואי הופך לכפר רגיל. באמצע [[שנות ה-40 של המאה ה-20]], היו בארץ ישראל בין 70 ל-90 אלף בדוים (בין 55 ל-65 אלף מתוכם בנגב), שהיוו כ-7-9% מכלל הערבים המוסלמים בארץ. כבר אז, רובם נמצאו בדרגות שונות של עזיבת חיי הנדידה ומעבר לחיי יישוב. מספרם הכולל של הבדואים, כולל הבדואים לשעבר, שכבר לא היו נוודים, הוערך אז בין 110 ל-140 אלף.{{הערה|[[יעקב שמעוני]], '''ערבי ארץ ישראל''', תל אביב: [[עם עובד]], תש"ז, עמ' 133-132.}}