בדואים בישראל – הבדלי גרסאות

ה[[בדואים]] מהווים כ-3.5% מאוכלוסיית ישראל.{{הערה|שם=הכנסת|[http://www.knesset.gov.il/lexicon/heb/bedouim.htm הבדואים במדינת ישראל], באתר [[הכנסת]]}}

[[קובץ:פסטיבל לילות רמדאן בעיר.jpg|ממוזער|שמאל|250px|פסטיבל לילות רמדאן בעיר [[רהט]]]]

[[קובץ:Bedouinwomanb.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אישה בדואית ב[[ירושלים]], ראשית המאה ה-20]]

ה[[בדואים]] הם שבטים [[שמיים (עמים)|שמיים]] אשר מקורם ב[[חצי האי ערב]], ממנה החלו להתפשט צפונה כדי למצוא שטחי [[רעיית צאן|מרעה]] ואזורי מחיה.

במרחבי המדבריות אליהם חדרו הבדואים, במדבר הסורי ובמדבר העבר ירדני הייתה יכולת קיום של היישוב ללא הפרעות. לעומת זאת ב[[נגב]] עד לעת החדשה הסתמנה שיטת הפלישה כהסתננות תחילה עד לגבול יישוב. במקומות בהם ה[[יישוב]] היה דליל ולא מוגן ניסו הבדואים לדחוק אותו בכוח, ובמקומות בהם היו מספר יישובים מבוססים ומוגנים היטב הסתפקו בקביעת גבולם לידם.

 

בארצות הגובלות במדבר הערבי הגדול ישנה חלוקה אופיינית במבנה החברתי של האוכלוסייה, וכך גם בארץ ישראל. תושבי הארץ הערבים מתחלקים ליישוב קבוע (כפריים ועירוניים, בערבית: "חדארה") ולנודדים (רבים: "בּדוּ", יחיד: "בּדוי"). בארץ ישראל אין נודדים-לחלוטין (בערבית: "רֻחַאל"), אלא נודדים-למחצה ("שִבְּהְ-רֻחַאל") בלבד. הנודדים-למחצה מתאפיינים בכך שאזור נדידתם הולך ונעשה מסוים ומוגדר, שבו הם קובעים לעצמם מקומות חנייה ראשיים שרק ביניהם הם נודדים, ועם הזמן הם עוברים לחיי חקלאות קבועה, אך עוברים ממקום למקום לפחות פעמיים בשנה. עם התגברות קביעותם במקום מושבם והתגברות קשריהם עם היישוב הקבוע שבסביבתם, הם מתחילים לבנות בתים, עד שהמחנה הבדואי הופך לכפר רגיל. באמצע [[שנות ה-40 של המאה ה-20]], היו בארץ ישראל בין 70 ל-90 אלף בדוים (בין 55 ל-65 אלף מתוכם בנגב), שהיוו כ-7-9% מכלל הערבים המוסלמים בארץ. כבר אז, רובם נמצאו בדרגות שונות של עזיבת חיי הנדידה ומעבר לחיי יישוב. מספרם הכולל של הבדואים, כולל הבדואים לשעבר, שכבר לא היו נוודים, הוערך אז בין 110 ל-140 אלף.{{הערה|[[יעקב שמעוני]], '''ערבי ארץ ישראל''', תל אביב: [[עם עובד]], תש"ז, עמ' 133-132.}}