|
[[קובץ:Nervous.jpg|ממוזער|250px|אישה מודאגת]]
== '''דאגה''' היא רגש שבבסיסו חשש מפני מצב שלילי שעלול להתרחש והוא מיועד לגרום לפעולת הגנה מפני הסכנהלבוא. ==
----טענה נפוצה שנאמרה על ידי ליברט ומוריס בשנת [[1967]] מציעה ש[[חרדה]] נגרמת כתוצאה משני מרכיבים: דאגה ורגשנות. [[רגשנות]] מיוחסת לתסמינים פסיכולוגים כמו [[זיעה]], [[דופק]] לב מואץ ו[[לחץ דם גבוה]]. דאגה מיוחסת כהפרעה שלילית שמסיחה את הדעת מפתירת הבעיה. ▼== '''הגדרה בסיסית.''' ==
דאגה היא ציפייה רגשית המתמקדת בעתיד האישי והרגשי ובהשפעתו עלינו. והיא גם דאגה למצבו של אדם אחר. לדאגה יש טווח של משמעויות, מדאגה לעצמנו, לבריאותו, למצבנו העתידי, עד לחרדה קיומית. וכן, דאגה כאכפתיות וטיפול ושימת לב לחייו של האחר, או לארצנו או לשלום העולם. מצבים של אי ודאות או חוסר ביטחון והרגשת אחריות מעוררים את הדאגה. למשל, שהילד יחזור בשלום מטיול, שלא תהיה תאונה בדרך. דאגה כוללת מרכיב רגשי, קוגניטיבי והתנהגותי, אשר מבטאת התייחסות ואכפתיות (CONCERN) ומשקפת תחושת אחריות, ולעתים מתבטאת בפעולה מעשית של טיפול (CARE) ומניעת סיבת הדאגה.
"הדאגה אינה מונעת את סבל המחר, אך היא גוזלת את הנאת היו " ~ ליאו בוסקאליה.
דאגות הן הערכות עתידיות על בסיס ההתנסות מהעבר, אך חלקן מתבססות על חוסר ידיעה ועל השערות, ולא על הערכות שהולמות מצב או אירוע בסביבה. הן גם נובעות מהדמיון וכוללות אלטרנטיבות למצב מסוים. כלומר, לא בהכרח מותאמות למציאות, למרות זאת יש להן השפעה מכריעה על אופן החוויה וההתנהגות. זהירות ודאגה, הן חלק מהותי מאחריות, משום שהן כוללות חיזוי אירועים מקריים והגנה מפניהם. [[דאגה#%20edn1|[i]]]
דאגות טבועות גם כפעילות כימית במוח. אנטוניו דמסיו מכנה זאת 'סמן סומטי' או תחושת בטן. זו מעין מערכת של כישורי חיזוי אוטומטיים המאתרים מצבי סכנה, ומשחררים קורטיזול, ואדרנלין המכינים אותנו לתגובה. [[דאגה#%20edn2|[ii]]] לדוגמה, כשאם שומעת את בכי תינוקה, שדה מתמלא חלב וזו מעין ציפייה להנקה.
דאגה מתעוררת כאשר עולה מחשבה שמשהו רע קרה או יקרה למישהו שאכפת לנו ממנו. אפשר להגדיר דאגה כ'הדגרה של איום', המשבשת ומעסיקה את החשיבה וגורמת לדיסוננס משום שהיא מעלה אלטרנטיבות דמיוניות מאיימות [[דאגה#%20edn3|[iii]]] אך חסרות ודאות. דאגה היא ציפייה הפוכה לתקווה, ובשתיהן צופים עתיד ויוצרים סצנות דמיוניות, באחת הדמיון שלילי ובשנייה הוא חיובי.
אף שדאגה נחשבת שלילית ולא נעימה, יש בה כוונה להזהיר ולהכין מפני איום, וגם למנוע את התרחשותו. למשל, אם לא דואגים מהתחשמלות ומכסים שקע חשמלי, ילד עשוי להכניס אליו סיכה. הציפייה שבדאגה מכינה אותנו לסכנות. [[דאגה#%20edn1|[i]]]
▲----טענה נפוצה שנאמרה על ידי ליברט ומוריס בשנת [[1967]] מציעה ש[[חרדה]] נגרמת כתוצאה משני מרכיבים: דאגה ורגשנות. [[רגשנות]] מיוחסת לתסמינים פסיכולוגים כמו [[זיעה]], [[דופק]] לב מואץ ו[[לחץ דם גבוה]]. דאגה מיוחסת כהפרעה שלילית שמסיחה את הדעת מפתירת הבעיה.
לדוגמה, כאשר תלמידים נהיים מודאגים בזמן מבחן, הם לעיתים יחזרו ויאמרו לעצמם שהם ייכשלו, או שהם אינם זוכרים את החומר למבחן או שהמורה שלהם יכעס עליהם. מחשבות אלו משתמשות בחלק מהמוח שאמור להיות בשימוש בחלקים מהמבחן ולכן נוצר ליקוי בביצוע המבחן.
דאגה מיוחסת גם כדאגה למצבו של אדם אחר. לדוגמה, אם יכולה לומר "אני מודאגת" אם בנה לא מגיע לביתו בזמן שהוא היה צריך להגיע אליו. דאגה יכולה להיות מיוחסת גם לפעולות מסוימות או לחוסר בפעולות מסוימות. לדוגמה, "אני מודאג כי הוא לא אוכל ירקות".
== '''דאגה לעצמי ודאגה לזולת'''. ==
דאגה לאחר היא מאפיין מרכזי של אחריות. היא רגש המתעורר מתוך חשש למצבו של האחר, והיא כוללת אכפתיות ונכונות לטיפול במושא הדאגה.
פראנס דה ואל טוען בספר ''טובים מטבעם'' שהיכולת להזדהות עם האחר והדאגה לו, בלא איבוד הזהות העצמית היא מקור הסימפטיה האנושית, משום שהיא דורשת אני מפותח וראיית דברים מנקודת מבטו של הזולת. דה ואל סבור שגם אצל הקופים קיימת דאגה ואמפתיה כזו. הוא טוען שפרימטים מפתחים נטיות לסייע לזולת בגיל צעיר מאוד, וזה סותר טענה שילדים הם אגואיסטים הדואגים רק לעצמם. דה-ואל מביא דוגמאות רבות לנטייה זו, שאינה דורשת מודעות והיא טבעית ומוּלדת. הוא מכנה נטייה זו אלטרואיזם הדדי. [[דאגה#%20edn1|[i]]] מכאן שדאגה לזולת אינה רק תכונה אנושית נרכשת אלא תכונה הטבועה בנו, כפי שטוען שעמנואל לוינס ביחס לאחריות.
תורתו של לוינס על אחריות ומוסר נסובה כולה על אחריות ודאגה לזולת ולא לעצמי. הדאגה לאחר מאפילה על הדאגה לעצמי. הוא כותב: "אין דבר קומי או טרגי יותר מן הדאגה לעצמה של הוויה מיועדת להשמדה" [[דאגה#%20edn2|[ii]]].
מרווח הדאגה הוא תלוי תרבות. בתרבות שלנו האדם הפרטי אינו מסוגל עוד לשאת לבד בנטל האחריות לקרובים אליו, והחברה משתפת עמו פעולה בדאגה לבני משפחתו, החל ממעונות ובתי ספר, דרך מוסדות לחריגים, ועד לבתי חולים ולבתי אבות.
== '''דאגה הורית''' ==
בכל תפקיד שאנו ממלאים כרוכה אחריות שברוב המקרים איננו מודעים לה עד הסוף, וכאשר אנו מבינים את מלוא משמעותה, סביר שנתמלא דאגה וחרדה לנוכח התפקיד שאנו ממלאים. כך, אדם שהופך להורה ומבין את כובד האחריות הבלעדית על ילדו, מרגיש דאגה. דאגה מלווה בחרדה, וללא דאגה אין מה לדבר על אחריות. [[דאגה#%20edn1|[i]]]
ג'ין לידלוף טוענת, שלמרבה הצער התרבות המערבית מעניקה את השליטה בחינוך לשכל במקום לרגש, ושאין לצפות מהשכל שיידע מהם צורכי הפעוט. לרגשות של האם יש יכולת לזהות את הצרכים ואת המצוקה של הילד, ולהגיב אליהם בהתאם. כמו רבים אחרים, גם לידלוף טוענת שתינוק שגדל עם חסך במגע ובדאגה ימשיך לחפשו כל ימי חייו. [[דאגה#%20edn2|[ii]]]
"התעניינות, דאגה, תשומת לב ומעורבות בחיי ילדנו הם גורמים חיוניים לא רק לשמירת הקשר איתם אלא גם למניעת מגוון רחב של בעיות רגשיות ושל בעיות התנהגות: הילד לומד כי הוא מלווה תמיד (פיזית או מנטלית) במבוגר אחראי ודואג, באופן שמייצר תחושת ביטחון ומאפשר לו לשמור על עצמו ולהימנע מהתנהגויות שאינן תואמות את ערכי ההורה. יחד עם זאת, מעורבות יתר בחייו הפיזיים והרגשיים של הילד מונעים תהליך משמעותי לא פחות של התפתחות נפרדות מההורה, עצמאות, ביטחון עצמי ביכולות האישיות ופנייה לעבר קשרים חברתיים עם קבוצת בני הגיל." [[דאגה#%20edn3|[iii]]]
"אם דאגנית במיוחד חייבת לנסות לרסן את דאגתה, משום שהיא מפריעה לתפקוד תקין ומטילה על הילד מעמסה כבדה שאין ביכולתו להתמודד עמה." "הרצון שלנו לשמור את הילדים תחת כנפנו הבטוחה פוגע לעיתים בביטחונם וביכולת התפתחותם. לעיתים הם לומדים להסתיר בשל כך מאורעות שעשויים להדאיג אותנו ונעשים פחות גלויי לב כדי שלא נתערב בחייהם עם דאגתנו המופרזת. כך דאגה הורית עלולה להזיק לא רק לדואג אלא לכל מערכת היחסים עם הילדים.[[דאגה#%20edn4|[iv]]] המונח המקובל ליחסים כאלו הוא "הגנת יתר" overprotection.
קרול גיליגן בספרה ''בקול שונה'' טוענת שעלינו להכיר בעמדה רגשית מוסרית שהיא על פי רוב נשית יותר. הקול השונה הוא קול הקִרבה ודאגה למערכת היחסים, זהו קול שונה בעולם שעסוק ביצירת גבולות בין בני אדם. ההכרה בתקפות העמדה הנשית להתפתחות מוסרית היא הכרה בחשיבות הקשר שבין העצמי לאחר, ובאוניברסליות של הצורך בחמלה ובדאגה. [[דאגה#%20edn5|[v]]]
חן למפרט טוען בספרו ''חינוך אמפתי כביקורת הנאו-קפיטליזם'', שבית הספר בימינו הוא מוסד חסר חמלה הדוגל ברציונליות ובתחרותיות, המושגת על ידי קהות רגשית מכוונת. קיימת בו דרישה להתעלמות מרגשותיו של התלמיד ואף מרגשותיו של המורה עצמו (שם: 183). הדאגה לשלום הילדים חייבת להיות הבסיס העיקרי של בית הספר, ועליו לשמש שמרטף עוד לפני שהוא מלמד ומעביר מידע (שם: 192). מבחינת למפרט, חינוך פירושו שליחות המונעת על ידי אמפתיה וחמלה רדיקלית בחברה נאו-קפיטליסטית המוחקת את אישיות התלמיד. לרוב, בזאת מתמצות המחויבות והאחריות של המבוגרים כלפי הילדים והדאגה לשלום הילד נדחקת בדרך כלל הצדה. [[דאגה#%20edn6|[vi]]]
'''דאגנות''' דאגה יכולה לנבוע מעמדה של אחריות כלפי ילד, או ממצב של חרדה שעלולה לעורר דאגת- יתר לשלומו של הילד, ואז נחשוב על "דאגנות" שהיא הפרזה בדאגה שמקורה הוא חרדתי בעיקר, ואינה משרתת פתרון של מצוקה אמיתית. דאגות עלולות להשתלט על המחשבה שלנו ואנו הופכים את האדם לו אנו דואגים לחלק מאיתנו. דאגה לאהוב עלולה להוות מסווה לרגש הרכושנות, "זו הסיבה שגברים מעדיפים נשים ביישניות ופחדניות, שעל ידי הגנה עליהן הן נהפכות לקניין." כך טען ברטנרד ראסל ''בספרו בכיבוש האושר.''[[דאגה#%20edn7|[vii]]] דאגה יתרה הופכת לתכונת אופי, לדאגנות ומודאגות שמיושמים גם כלפי עצמנו וגם כלפי הזולת. גבולות הדאגה קשורים בערכים ובתכונות אישיות של הדואג, וגם לעתים לחרדה שאדם סובל ממנה.
אנשים זהירים יתר על המידה, המוּנעים על ידי דאגה עזה, נמנעים מלחיות חיים מלאים ומונעים מקרוביהם לחיות חיים מלאים. [[דאגה#%20edn8|[viii]]]
----<br />
==ראו גם==
* [[טכניקת הרפיה]]
==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקיציטוט=דאגה}}
* [http://www.psagot.com/gates.php?page=16 דאגה מה היא?], מכון פסגות. {{רגשות}}▼
=הערות שולים=
[1] אבו-חסין, גמאל. וסמדר, גונן. (2013). ''אחריות לחינוך וחינוך לאחריות.'' תל-אביב: מכון מופת. ע' 46.
[1] גונן, סמדר. (2003). ''לדעת רגש.'' תל-אביב: מכון מופת. ע' 54.
[1] Breznitz, S. (1971). A study of worrying. ''British Journal of Social and Clinical Psychology,'' 10, 271-279.
[1] גונן, סמדר. (2003). ''לדעת רגש.'' תל-אביב: מכון מופת. ע' 58-59.
[1] דה ואל, פ. (1998). ''טובים מטבעם.'' תל-אביב: אוניברסיטת חיפה / זמורה ביתן. ע' 52, 138.
[1] לוינס, עמנואל. (2004). ''הומניזם של האדם האחר.'' ירושלים: מוסד ביאליק. ע' 107. 17.
[1] אבו-חסין, גמאל. וסמדר, גונן. (2013). ''אחריות לחינוך וחינוך לאחריות.'' תל-אביב: מכון מופת. ע' 111.
[1] לידלוף, ג. (1998). ''עקרון הרצף.'' תל-אביב: אלטרנטיבות. ע' 84.
[1] בטיפולנט 8.5.2019. "אמא, די לחפור!" מהורות חודרנית למתן עצמאות.
[1] גונן, סמדר. (2003). ''לדעת רגש.'' תל-אביב: מכון מופת. ע' 59.
[1] גיליגן, קרול. (1995). ''בקול שונה.'' תל אביב: ספריית פועלים.
[1] למפרט, ח' (2008). ''חינוך אמפתי כביקורת הנאו-קפיטליזם.'' תל אביב: רסלינג.
[1] ''. '' ראסל, ברטנראד. (1976). ''כיבוש האושר.'' תל-אביב: אחיאסף.
[1] אבו-חסין, גמאל. וסמדר, גונן. (2013). ''אחריות לחינוך וחינוך לאחריות.'' תל-אביב: מכון מופת. ע' 54.
{{רגשות}}
▲[http://www.psagot.com/gates.php?page=16 דאגה מה היא?], מכון פסגות.{{רגשות}}
{{קצרמר|פסיכולוגיה}}
| 