אינטימיות – הבדלי גרסאות

אינטימיות נוצרת הן על ידי מגע פיזי והן על ידי [[דיאלוג]] מילולי. והיא כרוכה באמון ובנכונות לחשוף את עצמי בפני אדם אחר. רייס ופטריק (Reiss, & Patrick) במאמר '''היקשרות ואינטימיות, תהליכים משותפים''',.{{הערה|(Attachment and intimacy: Component processes. 1996)}}, כותבים שאינטימיות "מבוססת על היכרות מעמיקה המושגת על ידי חשיפה וגילוי עצמי של מחשבות, רגשות, והסיפור האישי. היא סוג מיוחד של קרבה הכוללת גם מעורבות והשפעה הדדית על המחשבות והרגשות וההתנהגות. הרגש הוא מרכיב חיוני באינטימיות, והשותפים מחליפים תפקידים ביניהם באופן דינמי וספונטני והם בעלי יכולת לשים עצמם בנפשו של הזולת".

== פיתוח האינטימיות אינטימיות==

(בולבי, המבסס את התאוריה כולה על אהבה, השפעה והגנת הילד, בעוד שייתכן שהיחס בין ילד להורה נובע לפחות בחלקו מההשפעה של הילד על תהליך ההיקשרות לא פחות מהוריו ושזוהי יצירה משותפת יותר ממה שנראה לעין. הילד ואופיו מתנים איזה הורה יהיה לו, והאינטימיות שעשויה להיווצר ביניהם אינה תלויה רק בהורה אלא ביכולת של הילד להיקשרות).{{הערה|גונן, 2019: 19}}.

בולבי מתאר שלושה דפוסי היקשרות 1. היקשרות בטוחה 2. היקשרות אמביוולנטית המתבטאת בחרדת נטישה. 3. היקשרות נמנעת.{{הערה|ג'ון בולבי, '''בסיס בטוח'''. תל אביב: עם עובד, 2016, עמ' 125}} אצל בולבי ישנה הנחה מובלעת, שאינה נידונה בפירוש, שרק ילד עם בסיס בטוח יוצר אינטימיות,{{הערה|ג'ון בולבי, '''בסיס בטוח'''. תל אביב: עם עובד, 2016, עמ' 127}}, כלומר, ללא הבסיס הבטוח לא תיתכן אינטימיות. דפוסי היקשרות אלו פותחו והוכחו מחקרית על ידי מבחן [[המצב הזר]] שערכה [[מרי איינסוורת]]. מבחן זה הראה והדגים את שלושת דפוסי ההיקשרות, הבאים לידי ביטוי במצב שבו האם עוזבת את הילד עם אדם זר, ולאחר מכן חוזרת לחדר. בדפוס ההיקשרות הבטוחה הילד רוצה בקרבת אימו, חרד בטווח הנורמה כשהיא עוזבת ונרגע מהר בחזרתה. בדפוס ההיקשרות האמביוולנטית הילד מתקשה להיפרד מאימו, חרד ברמה גבוהה כשהיא עוזבת ומתקשה להירגע בחזרתה, בדפוס זה כאשר האמא חוזרת הילד לעיתים אף דוחה אותה בכעס. בדפוס ההיקשרות הנמנעת הילד לא מראה כל צורך בקשר עם האם, לא חרד כל כך כשהיא עוזבת ואדיש כלפיה כאשר היא חוזרת. גם בעלי דפוס ההיקשרות הנמנעת מתחלקים לשני דפוסים, היקשרות נמנעת חרדה שבה הילד נמנע מהיקשרות מחשש לאבד אותה. ודפוס היקשרות נמנעת מוותרת,. שבה הילד כבר לא רוצה בהיקשרות ואינו מייחס לקשר משמעות.

קשיים באינטימיות בולטים במיוחד אצל בעלי בעלי דפוס ההיקשרות הנמנע, הנמנע- חרד חפץ באינטימיות אך למרות זאת הוא נמנע ממנה, מפני החשש מפרידה ונטישה. לעומת זאת הנמנע- מוותר אינו חפץ באינטימיות. בעלי דפוס, כזההם ספקנים בכל הקשור לאהבה והקשר הרומנטי נתפס בעיניהם כאפיזודה חולפת, לכן, הם נמנעים מאוד בקשריהם הרומנטיים, לא ישקיעו רגש רב במערכת היחסים ולא יחוו צער גדול כאשר הקשר יגיע אל קיצו.{{הערה|דייוויד ג' מאיירס, פסיכולוגיה חברתית, עמ' 518, הוצאת [[האוניברסיטה הפתוחה]], 2012}}

לסיכום - כאשר יש פגיעה בהיקשרות הבטוחה של הילד בבגרותו הוא יתקשה ליצור בבגרותו קשרים אינטימיים.{{הערה|{{קישור כללי|כותרת=השלכות ההתקשרות על האדם בבגרותו - תיאורית ההתקשרות|כתובת=https://sites.google.com/site/bowlbyattachment/home/mature|תאריך_וידוא=2019-04-01|אתר=sites.google.com}}}}

פגיעות היא חלק מהאינטימיות, משום שהיא קשורה בחשש שאיננו אהובים דיינו, ומנגד אינטימיות יוצרת אצלנו תחושה של אהובים. כך שההערכה העצמית שלנו ותחושת החוסן מפגיעות למעשה משתקפותמשתקפת אלינו דרך הקרוב האינטימי. אך מצד שני, האינטימיות מאופיינת בחשיפה עצמית כך שככל שהקשר קרוב יותר כן הסיכון להיפגע רב יותר. המרחב של האינטימיות נקבע בגבולות של עד כמה אנו פוגעים או נפגעים מהאחר. ככל שאנו מונעים על ידי פחד מפגיעה, כן אנו נמנעים מאינטימיות. נוצר קונפליקט בין הפגיעות לאינטימיות, אף שהן קשורות זו בזו. זהו קונפליקט מוכר בין התקרבות והימנעות (approach-avoidance).