התנגדות יהודית בשואה – הבדלי גרסאות

ה[[היסטוריון]] [[ישראל גוטמן]] סבר כי לחימה שאיננה פתח למוצא ואין בה תקווה להצלה - אלא מהווה רק סמל וקריאת-תגר אנושית ולאומית העשויה להלהיב רק מעטים. ואכן, מרבית המתמרדים היו צעירים בוגרי [[תנועות נוער יהודיות בשואה|תנועות הנוער]].

יתר על כן, לא נזדמנו ליהודים בדרך כלל תנאים פיזיים בסיסיים ללחימה, כמו האפשרות להשיג כמות נשק מספיקה, או להסתייע בתמיכת האוכלוסייה האזרחית הלא יהודית - שחלקה הייתה עוינת להם ו[[אנטישמיות|אנטישמית]].

מולם ניצבו הכוחות הגרמניים, מצוידיםחמושים ומצוידים היטב, וערוכים במלוא עוצמתם.

בעיה נוספת בארגון פעולות התקוממות ובריחה, הייתה האחריות הקולקטיבית שרחשושחשו היהודים לקרוביכלפי קרובי משפחותיהם: ה[[נאצים]] נהגו לנקום ברצח רבים, כתגמול על מעשה התקוממות או ניסיון בריחה של מעטים, וקודם כל הריגת קרוביהם של אותם 'מפירי סדר'.

* חוסר יכולת לזכותלהשיג באימוןאימון והדרכה צבאיים.

מכולןמעל לכל מדגיש טרונק במיוחד את ההיבט האחרון – האחריות הקולקטיבית. כל פעולת מרידה או הימלטות מהגטו, בין של יחידים או של קבוצות, לוותה מיידית בענישה קולקטיבית שגרמה לרציחת יהודים המונית, והרעהוהרעת התנאים בכל הגטאות. אפשרות בריחה כזו הייתה רק לצעירים חסרי משפחה. מבוגרים ובעלי משפחות נמנעו מלהמלטמבריחה מהגטו, ובוודאי התקשו לשרוד את התנאים הקשים ביערות - לשם התנקזו רוב הבריחות. טרונק מביא כמה דוגמאות לסיטואציות כאלה, ולדעתו זו הסיבה העיקרית לקונפליקטים שהתגלעו בין ההנהגות היהודיות לבין גורמי מחתרת יהודיים.