אפולינריזם – הבדלי גרסאות

מכל זאת הגיע בישוף לאודיקאה לנוסחה הכריסטולוגית שפיתח לבסוף. הוא הצהיר שאף שייתכן כי לישו הייתה נשמה נחותה או כח חיים בסיסי אנושי, כמו זה של חיה או של אדם המצוי באי-הכרה, האינטלקט והתודעה שלו – ה'''[[נואוס]]''' – לא היו כאלו כלל. תחת זאת, הלוגוס תפס לחלוטין את מקומם בתוכו. הוא היה לא יותר מהאל הבן שעטה בשר, ללא מוח או נשמה אנושיים. גם גופו, אף שהיה רגיל וגשמי, היה שונה במהותו הרוחנית מזה של האדם החוטא שנפל וצאצאיו וספוג כולו באלוהות. החיבור בין הגשמי לנשמתו האלוהית היה מוחלט. מבחינות מסוימות, הבישוף הקדים את זמנו: הוא קבע, באופן שישמש גם את המנסחים בכלקדון, שישו היה אחד בהוויתו (ὁμοούσιος) עם האל האב והאנושות גם יחד. אבל הצורה שבה השתמש במובן זה לא הייתה תוך הצבעה על שני טבעים הפועלים ביחד, אלא על טבע אחד ויחיד שנוצר מחיבור הצד האלוהי עם הגשמי. בכך סלל את הדרך דווקא ל[[מונופיזיטיות]] שיצאה מנקודות הנחה דומות מאוד. תורתו גובשה על ידו במהלך שנות ה-360.

 

 

לאחר מות אפולינריוס ב-392 לא נמוגה השקפתו מיד. תלמידיו ומאמיניו התפצלו לשתי כתות, הוויטאליים והפולמיאנים. הוויטאליים שבו אל הכנסייה האורתודוקסית ב-425, והפולמיאנים התמזגו עם המונופיזיטים.