האימפריה הרומית הקדושה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לנצרת
שורה 118:
}}}}.
 
מחד, האימפריה מעולם לא הייתה [[מדינת לאום]]. חרף מוצאם האתני-גרמני של מרבית שליטיה ונתיניה, כבר מראשית האימפריה ישבו בשטחה קבוצות אתניות רבות. מוצאם של משפחות [[אצולה]] חשובות ורבים מבעלי המשרות באימפריה היה מקהילות שאינן דוברות גרמנית. בשיא כוחה, האימפריה החזיקה במרבית השטחים בהן שוכנות [[גרמניה]], [[אוסטריה]], [[סלובניה]], [[שווייץ]], [[בלגיה]], [[הולנד]], [[לוקסמבורג]], [[צ'כיה]], כמו גם מזרח [[צרפת]], צפון [[איטליה]] ומערב [[פולין]] של [[המאה ה-21]]. הלשונות המדוברות בה כללו, לצד הגרמנית על ניביה השונים, גם [[שפות סלאביות]] רבות, כמו גם השפות שהפכו ל[[איטלקית]] ול[[צרפתית]] המודרניות.
 
עם זאתמאידך, האימפריה לא הייתה [[קונפדרציה]] רופפת בלבד. אידיאל הרייך (Reich), שהיה ביסודה של האימפריה לאורך רוב שנות קיומה, לא רק שתבע ממשלה קבועה בטריטוריה ברורה, אלא אף שיווה לאימפריה הילה נוצרית חזקה (ומכאן הכינוי "קדושה"). למעשה, עד [[1508]], המלכים הגרמנים נזדקקו לאישורו המפורש של ה[[אפיפיור]], נציג האל עלי אדמות, על מנת שיוכתרו כקיסרי הרייך. הרייך, אם כן, היה בבחינת גשר בין קונפדרציה מדינית לבין ישות דתית-רוחנית.
 
מבחינה דתית, הייתה האימפריה הרומית הקדושה, כפי שניתן להסיק משמה, [[נצרות קתולית|נוצרית רומית קתולית]]. אך עם חדירתם של [[נצרות פרוטסטנטית|זרמים פרוטסטנטיים]], שמצאו את דרכם גם בקרב שכבת ההנהגה לקראת המחצית השנייה של [[המאה ה-16]], הסכימו שליטי מדינות האימפריה [[דה פקטו]], על סובלנות וקבלה הדדיים, וכל שליט יכול היה להכריע על דתה הרשמית של מדינתו, מדיניות זו נוסחה בפתגם הלטיני: {{ציטוטון|cuius regio, eius religio}}, כלומר: לאשר לו הארץ, לו הדת.