דו"ח הריסון – הבדלי גרסאות
יצירה באמצעות תרגום הדף "Harrison Report" |
(אין הבדלים)
|
גרסה מ־11:16, 16 בפברואר 2020
דו"ח הריסון היה דו"ח שכתב עורך הדין ארל הריסון כנציג ארה"ב בוועדה הבין-ממשלתית לפליטים, בנוגע לתנאי מחנות העקורים באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה.
דו"ח הריסון היה חלק מהגורמים להקמתה של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית בנוגע לפלסטין המנדטורית, אז תחת מנדט בריטי, ועדה שנוסדה על מנת להמליץ על מדיניות לשם התמודדות הן עם פליטי המלחמה היהודיים והן עם בעיות ארץ ישראל.[1]
לאחר השלמת הדו"ח שלח טרומן עותק לראש ממשלת בריטניה, קלמנט אטלי, בנוגע לאחריותה של בריטניה לפלסטינה. טרומן כתב: "על סמך מידע זה ומידע אחר שהגיע אלי, אני סבור ששום עניין אחר אינו חשוב כל כך למי שמכיר את זוועות מחנות הריכוז, כמו גם לגבי עתיד אפשרויות ההגירה לארץ ישראל."[2]
הבריטים הגיבו בשלילה לדו"ח; הם האשימו את הלחץ הציוני בחלק של הדו"ח שדן בארץ ישראל, והציעו כי על ארה"ב לקלוט חלק מהפליטים.[3] אטלי רצה שהדו"ח יישמר בסודיות, אך בקשתו לא התקבלה.[4]
מינוי הוועדה והיקפה
הנשיא רוזוולט מינה את הריסון לנציג ארה"ב בוועדה הבין-ממשלתית לפליטים ב- 15 במרץ 1945.[5]
ב-18 ביוני 1945 שלחה הסוכנות היהודית בארץ ישראל תזכיר מפורט ומנוסח בתוקף לרשויות הבריטיות בבקשת 100,000 אישורי הגירה למען עקורים יהודים באירופה.[6]
ב-22 ביוני, חודשיים לאחר מותו של רוזוולט, ביקש הנשיא טרומן מהריסון לערוך סיור במחנות העקורים באירופה, בעידודו של שר האוצר היוצא, הנרי מורגנטאו הבן.[7] הריסון התבקש לברר את התנאים בהם שוהים העקורים במדינות מערב אירופה,בגרמניה הכבושה בידי בעלות הברית, וכן באוסטריה הכבושה בידי בעלות הברית, תוך התייחסות מיוחדת לפליטים היהודים שעלולים להיות חסרי מדינה או בלתי ניתנים להחזרה:
(1) [יש לברר את] התנאים שבהם חיים עקורים אלה, ובמיוחד אלה מהם העשויים להיות חסרי מדינה או בלתי ניתנים להחזרה, במיוחד בגרמניה ובאוסטריה; (2) יש לברר את צרכיהם של אנשים אלה; (3) יש לברר כיצד עונים הרשויות הצבאיות, ממשלות האזורים הכבושים וגופי הסעד הבינלאומיים והפרטיים על צרכים אלה; (4) יש לברר מה השקפותיהם של העקורים שאינם ניתנים להחזרה לאצרות המוצא שלהם, ביחס ליעדיהם העתידיים.
בתחילת יולי עזב הריסון בראש משלחת קטנה, שכללה שני נציגי הג'וינט, ג'ו שווארץ והרברט קצקי (Herbert Katzki), האחרון גם היה חבר בוועד לפליטי מלחמה, וכן פטריק מרפי מלין (אנ') מהוועדה הבין-ממשלתית למען הפליטים. הקבוצה התפצלה כדי לבקר בכשלושים מחנות עקורים. שווארץ נסע למחנות בצפון גרמניה והריסון ביקר במחנות תחת שליטת ארה"ב באוסטריה ובבוואריה.[7]
הדו"ח
הדו"ח הוגש ב-24 באוגוסט. בו היתה האשמה נגד רשויות צבא ארה"ב שלפי הדו"ח היו אחראים לתנאים שתוארו בדו"ח:
עקורים יהודים רבים ... חיים תחת שמירה מאחורי גדרות תיל ... כולל כמה ממחנות הריכוז הידועים הידועים ביותר ... לא היו לעקורים בגדים פרט לבגדי מחנה הריכוז שלהם .... רובם הופרדו למשך שלוש, ארבע או חמש שנים ואינם יכולים להבין מדוע לא שוחררו מיד ולא קיבלו עזרה כדי לאחד מחדש משפחות .... רבים מהבניינים ... אינם ראויים בעליל לחורף ....
הריסון הנגיד את התנאים הללו עם החיים הרגילים יחסית שניהלו האוכלוסיות הגרמניות הסמוכות ותהה על הניגוד: [8]
נראה שאנחנו מתייחסים ליהודים כפי שהנאצים התייחסו אליהם, חוץ מזה שאנחנו לא משמידים אותם. הם נמצאים במחנות ריכוז תחת משמר צבאי. הגרמנים שרואים זאת מחוץ לגדרות המחנות אינם יכולים שלא לתהות אם אנו מבצעים את המדיניות הנאצית - או לפחות מתירים את ביצועה.
הריסון כתב שעד אותה עת טיפלו הרשויות האמריקניות בעקורים בדרכים מסורתיות בתור קבוצות לאומיות, אך התנאים וההיסטוריה של האנטישמיות הנאצית מחייבים הכרה בזהותם הייחודית, הלאומית, התרבותית והדתית המובהקת של עקורים אלה: [8]
הצורך הראשון והפשוט ביותר של האנשים הללו הוא הכרה במעמדם האמיתי. בכך אני מתכוון למעמדם כיהודים .... סירוב להכיר ביהודים ככאלה משפיע על עצימת עיניהם של הגרמנים סביבם, ועשוי להביא לרדיפות ברבריות נוספות.
ארץ ישראל
הריסון המליץ לנשיא כי 100,000 עקורים ממחנות אלו יורשו להתיישב בארץ ישראל.[8] טרומן העביר את הדו"ח לגנרל אייזנהאואר, מפקד כוחות ארה"ב באירופה. אייזנהאואר הגיב מייד בסדרת צעדים שהפרידו את העקורים היהודים מהעקורים האחרים, הכניסו אותם למקומות דיור נפרדים, גם אם פירוש הדבר היה עקירה של תושבי גרמניה הלא יהודים, הגדלת המנות עבורם והעדפתם בתעסוקה. תוצאה מיידית נוספת של המלצות הריסון הייתה מינוי יועץ לענייני יהודים לצבא ארה"ב בדרגת אלוף, על סמך המלצת ארגונים יהודיים למזכיר המלחמה. הרב יהודה ניידיץ' היה הראשון, ואחריו באוקטובר 1945 הגיע סיימון ה. ריפקינד (אנ'), שופט בעיר ניו יורק ונציג העירייה. הדו"ח מיקד את תשומת לבם של טרומן וצבא ארה"ב בעקורים היהודים. טרומן כתב לאייזנהאואר ב-31 באוגוסט:
אני יודע שתסכימו איתי שיש לנו אחריות מסוימת כלפי קורבנות הרדיפות והעריצות שנמצאים באזורנו. עלינו להבהיר לעם הגרמני שאנו מתעבים את מדיניות הנאצים והרדיפה הנאצית. אין לנו הזדמנות טובה יותר להפגין זאת מאשר בדרך בה אנו עצמנו מתייחסים לשורדים שנותרו בגרמניה.
הדו"ח הדגיש את ארץ ישראל כפתרון לבעיה, ואת השליטה הבריטית בהגירה לארץ ישראל - כמחסום מכריע לפתרון.[8]
תגובה
אייזנהאואר השיב לדו"ח האריסון בעדכון ממושך לטרומן באמצע אוקטובר: "המאבטחים הצבאיים שלנו מחליפים כעת כוחות אס-אס". הוא כתב:[9]
הדו"ח של מר האריסון נותן התייחסות מועטה לבעיות העומדות בפנינו, וכן להצלחות שהושגו בהצלת חייהם של אלפי נפגעי מחנות ריכוז יהודים ואחרים והחזרתם של אלה שיכולים ורוצים לחזור [לארצות מוצאם], כמו גם להתקדמות שנעשתה תוך חודשים להביא אלה שנשארו תחת תחום שיפוטנו ממעמקי הניוון הגופני למצב של בריאות ונוחות.
הריסון השיב בנאום רדיו למחרת כי מה שאייזנהאואר ראה כשיפורים היה רחוק מהנדרש: "הם לא צריכים להיות בשום מחנות, אלא בבתים. לא ניתן לומר כי העברתם ממחנה אחד למשנהו הוא שחרור."[10]
השפעה
לדו"ח הריסון היתה השפעה על הקמתה של ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית בנושא ארץישראל, ועדה שנועדה להמליץ על מדיניות לשם התמודדות עם פליטי המלחמה היהודיים ועם בעיות ארץ ישראל תחת המנדט הבריטי.[1] הריסון העיד בינואר 1946 בפני הוועדה האנגלו-אמריקאית.[11] ב-1946 כינה הניו יורק טיימס את עבודתו של הריסון "ההצעה הרשמית הראשונה ליישוב מיידי של 100,000 יהודים בפלסטין".[12] דו"ח האריסון היה צעד חשוב בגיבוש תמיכתה של ארצות הברית במדינת ישראל. ביוני קרא הריסון לאו"ם ליצור סוכנות שתטפל בבעיות העקורים, רבים מהם חסרי מדינה. הריסון סבר שאמריקה הלטינית עשויה לקבל בברכה רבים מהם.[13]
שר החוץ הבריטי ארנסט בווין התייחס לדו"ח בנאום בפני בית הנבחרים הבריטי, שבוע לאחר כשלון ועידת לונדון בשנים 1947-1946 - הניסיון האחרון של בריטניה לנהל משא ומתן לשלום בפלסטין. בנאום האשים בווין את דו"ח הריסון בתחושה הרעה שיצר:[14]
אולי היינו יכולים לעשות יותר למען היהודים ולהגדיל את שיעור המהגרים באותה תקופה, אם התחושה המרירה הסובבת את בעיית ההגירה הזו לא הייתה מוגברת בלחץ אמריקני להכנסה מיידית של 100,000 [יהודים לארץ ישראל]. אני לא רוצה להרע את היחסים עם ארצות הברית; למעשה עשיתי ככל יכולתי כדי לקדם את היחסים איתם, כמו עם מדינות אחרות, אבל הייתי יותר מאושר אם הם היו מתייחסים לעובדה שאנחנו הכוח המנדטורי, ושאנחנו נושאים באחריות, ולו רק היו שואלים בעצתנו ומתייעצים איתנו לגבי אופן פעולתנו. היינו יכולים להודיע להם זאת. אבל במקום זאת, אדם בשם ארל הריסון יצא לאיזורם בגרמניה, אסף מידע מסוים והוציא דו"ח. אני חייב לומר שזה הרס את הבסיס לתחושה הטובה שאנחנו - שר המושבות ואני - השתדלנו לייצר בארצות ערב, וזה דרדר את כל העניין.
ביבליוגרפיה
- אלן ה. פודט, 1978, "אנטי-ציונות בתודעתו של דיפלומט מפתח בארצות הברית: לוי הנדרסון בסוף מלחמת העולם השנייה", עמ' 155–87, כתב העת לארכיון היהודי האמריקני.
- פנקובר, מונטי נועם. " דו"ח ארל הריסון: ראשיתו ומשמעותו". כתב העת לארכיון היהודי האמריקני, 68, מספר 1 (2016): 1–75
- Königseder, Angelika; Wetzel, Juliane (2001). "The Harrison Report and Its Repercussions". Waiting for Hope: Jewish Displaced Persons in Post-World War II Germany. Northwestern University Press. pp. 31–42. ISBN 978-0-8101-1477-7.
{{cite book}}: לא תקין|ref=harv(עזרה) Königseder, Angelika; Wetzel, Juliane (2001). "The Harrison Report and Its Repercussions". Waiting for Hope: Jewish Displaced Persons in Post-World War II Germany. Northwestern University Press. pp. 31–42. ISBN 978-0-8101-1477-7.{{cite book}}: לא תקין|ref=harv(עזרה) Königseder, Angelika; Wetzel, Juliane (2001). "The Harrison Report and Its Repercussions". Waiting for Hope: Jewish Displaced Persons in Post-World War II Germany. Northwestern University Press. pp. 31–42. ISBN 978-0-8101-1477-7.{{cite book}}: לא תקין|ref=harv(עזרה) - Haron, Miriam Joyce (1986). Palestine and the Anglo-American connection, 1945–1950. P. Lang. ISBN 978-0-8204-0292-5.
{{cite book}}: לא תקין|ref=harv(עזרה) Haron, Miriam Joyce (1986). Palestine and the Anglo-American connection, 1945–1950. P. Lang. ISBN 978-0-8204-0292-5.{{cite book}}: לא תקין|ref=harv(עזרה) Haron, Miriam Joyce (1986). Palestine and the Anglo-American connection, 1945–1950. P. Lang. ISBN 978-0-8204-0292-5.{{cite book}}: לא תקין|ref=harv(עזרה)
הערות שוליים
- ^ 1 2 Stone, Dan (5 במאי 2015). The Liberation of the Camps: The End of the Holocaust and Its Aftermath. Yale University Press. ISBN 978-0-300-21603-5.
In order to try and mitigate these fears and to alleviate some of the ill-will that was disrupting US– UK relations in the wake of the Harrison Report, in November 1945 the British government set up the Anglo-American Committee of Inquiry on Palestine (AACI) to investigate Harrison's claims.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ JVL, 31 August 1945
- ^ Penkower, 2016, pages 56–58: "The official British response could be foretold. Truman’s 24 July request of Churchill had already set Near East specialist Beeley’s teeth on edge, indicating to him that the Zionists had been “deploringly successful in selling the idea” that, even after Allied victory, immigration to Palestine represented for many Jews “their only hope for survival.” Wishing to avoid a postwar influx of Jews into Palestine, the Foreign Office’s Refugee Department had expressed the fear in March 1944 that British trials of Germans on charges of crimes against humanity committed against Jews would convince survivors not to return to their native countries after the war. Whitehall’s expert on refugees, Ian Henderson, was convinced that the Zionists were behind Harrison’s recommendations. British military authorities in Germany rejected Harrison’s criticism, claiming that Jews were being treated exactly like all other displaced persons... In Bevin’s mind, Harrison’s report was “not based on real investigation.” Bevin told Weizmann that Truman was merely trying to gain votes by his stance; the United States had to take its share of those Jews who must be removed from Europe."
- ^ Haron 1986, pp. 28–29.
- ^ "E.G. Harrison Appointed" (PDF). New York Times. 16 במרץ 1945. נבדק ב-16 ביולי 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Penkower, 2016, p.22: “On 18 June, Shertok had officially requested Palestine High Commissioner Lord Gort, in light of the unprecedented “campaign of extermination” that had destroyed more than six million European Jews, for 100,000 immigration permits (25 percent for children) to be placed immediately at the agency’s disposal. A detailed memorandum indicated that a settlement of this size was not only practicable, but it would generally benefit the economic structure of the country.” (Penkower cites: 39Shertok to Gort, 18 June 1945, Jewish Agency confidential files, Zionist Archives, New York City (now in the CZA))
- ^ 1 2 Königseder & Wetzel 2001, p. 31.
- ^ 1 2 3 4 Königseder & Wetzel 2001
- ^ "Text of Eisenhower's Letter to Truman on Displaced Persons" (PDF). New York Times. 17 באוקטובר 1946. נבדק ב-16 ביולי 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Harrison Strikes Back" (PDF). New York Times. 18 באוקטובר 1945. נבדק ב-16 ביולי 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Palestine Board to Hear Harrison" (PDF). New York Times. 6 בינואר 1946. נבדק ב-16 ביולי 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Fraternity Honors Dean" (PDF). New York Times. 3 במאי 1946. נבדק ב-16 ביולי 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "U.N. Urged to Plan World Agency to Deal with Displaced Persons" (PDF). New York Times. 15 ביוני 1946. נבדק ב-16 ביולי 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ [PALESTINE (GOVERNMENT POLICY), HC Deb 25 February 1947 vol 433 cc1901–2007