ההסכמה הבלקנית – הבדלי גרסאות

במהלך שנות השלושים סייעה הברית בהשכנת שלום ויציבות באזור הבלקנים, במיוחד בין טורקיה והמדינות שהיו בעבר חלק מ[[האימפריה העות'מאנית]], ובמיוחד יוון. לאחר פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]] הצהירו המדינות החברות בברית על אחדות וניסו לפעול כגורם מפייס. המדינות החברות בברית היו נתונות בין שתי המעצמות [[ברית המועצות]] ו[[גרמניה הנאצית]], כמו גם [[איטליה הפאשיסטית]] שראתה ב[[יוון]] "מרחב השפעה" שיש לכבוש אותו. שדות ה[[נפט]] ב[[פלוישטיפלוישט]] הרומנית היו [[משאב]] אסטרטגי מהמעלה הראשונה, כמו גם הגישה לאזור [[הים התיכון]], נמלי [[הים האדריאטי]] והקירבה לברית המועצות שהציעו רומניה ויוגוסלביה לצבא הגרמני. לחצים אלו היו מעבר ליכולתן של המדינות הקטנות החברות בברית לשאת. בשנת [[1937]] נחתם [[הסכם סטויאדינוביץ'-צ'יאנו]] בין יוגוסלביה ובין איטליה שבישר למעשה את קץ ההסכמה הבלקנית. באוקטובר [[1940]] [[מלחמת איטליה-יוון|פלשה איטליה ליוון]]. המדינות החברות בברית לא התערבו לטובת יוון, וממשלת יוגוסלביה אף הסכימה למעבר צבאות גרמניה דרכה, בדרכם ליוון, בטרם הופלה בהפיכה. עם כיבוש יוון ויוגוסלביה על ידי גרמניה, באפריל [[1941]], שתי חברות הברית חדלו מלהתקיים. רומניה הפכה ל[[מדינה גרורה|גרורה]] גרמנית, והעמידה את [[משאב טבע|משאבי הטבע]] וכוח האדם שלה לטובת המאמץ המלחמתי הגרמני. [[טורקיה]] שמרה על נייטרליות עד לסוף המלחמה.