זדונסקה וולה – הבדלי גרסאות

בבוקר [[פורים|חג הפורים]], יום שלישי, 3.3.1942, בשעה 09:00, נכנסו הגרמנים לגטו ואספו את כולם, כולל ילדים, לרחבת השוק בה הותקן גרדום. כ-5000 יהודים התקבצו שם; כולם עומדים ללא נשימה מאובנים, עיניהם בוהות בגרדום מבלי יכולת אפילו לבכות. נוכחות היהודים במחזה הייתה חשובה לגרמנים למען יראו וייראו ובעיקר על מנת לענות את נפשותיהם. פולנים וגרמנים רבים הצטופפו בכיכר לשמוח לאיד ומסביב התהלכו אנשי גסטאפו שצהלו משמחה. בשעה 11:00 הובלו הגיעו עשרת היהודים במכונית שלוותה בכמה מכוניות משוריינות של אנשי גסטאפו וקצינים. ריכטר, ראש הגסטאפו, עלה על ספסל התלייה, ניסה את החבלים והכריז ש"הכל בסדר" ושאפשר להעלותם על הגרדום. השוטרים קשרו להם את הידיים מאחור ושמו את חבלי התלייה על צוואריהם. ד"ר למברג נקרא אל קציני הגסטאפו שלחשו לו משהו באוזן. לאחר מכן, הוא עלה על ספסל התלייה כשהוא רועד כולו, הרים את ידו כסימן שהוא רוצה לומר משהו, ובקול מטורף הכריז ביידיש: "יהודים. נצטוויתי להגיד לכם שעשרת האנשים מובלים לגרדום וייתלו מפני שעסקו בחבלה ולא צייתו לפקודות הנאצים...". ד"ר למברג התעלף פעמיים בעודו נושא דברים אלו. הוא הוקם פעמיים והורה להמשיך בדבריו. הוא ביקש מהקהל היהודי להיות חזק ולא לבכות. הנידונים למוות ביקשו מהשוטרים שיהדקו היטב את הלולאה על צווארם כדי שמותם יהיה מהיר. כאשר עמדו כולם בשורה אחת, מוכנים למשיכת המשטח מתחת לרגליהם, הם הכריזו: "יהודים, אל תבכו אחים יקרים! החזיקו מעמד. עוד תזכו לראות במפלתם! אחים, קחו נקמה, נקמה!". לאחר מכן נשמעה במקהלה הקריאה: "[[קריאת_שמע|שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד]]". בשעה 12:00, כשכל הקהל ענה להם "שמע ישראל", יצאו נשמותיהם. רק עם רדת הלילה הורדו הגופות מהגרדום ונקברו בקבר אחים.

היודנראט ביקש לקבור אותם בקבר ישראל, אך הגרמנים סרבו.

 

===זיכרון עולם===