זדונסקה וולה – הבדלי גרסאות

באותו ערב, ד"ר למברג ביקר את עשרת היהודים בבית הכלא וסיפר להם את החדשות ואת הנימוק אותו נתן המפקד. ד"ר למברג הצטער על כך שהוא לא יכל לעשות יותר עבורם, וכן על כך שבתור יו"ר היודנראט הוא לא הצליח להגן עליהם ולא הצליח למלא כראוי את האחריות שהוטלה עליו. "אל תדאג, ידידי", ענה לו שלמה ז'ליכובסקי. "עשית כל מה שאפשר לעשות." שלמה ביקש מד"ר למברג לנסות להבריח לתא המאסר כל מה שצריך בשביל תפילת חג השבועות ויום הכיפורים. ד"ר למברג הבטיח שינסה, ושאל בפליאה: "יום כיפור? יש עוד הרבה זמן עד יום כיפור." הוא נענה: "אנו נקיים את תפילת נעילה של יום כיפור. זה אולי לא יום כיפור עפ"י לוח השנה, אך זהו יום הדין שלנו. אנו נשאר ערים כל הלילה של ערב שבועות ונתפלל. מחר בלילה אנו נכריז בפני אלוהים שאנו מוכנים לכפר על כל החטאים של העם היהודי." למחרת בערב חזר ד"ר למברג עם כל הדברים המבוקשים, כולל שופר. ואכן, לאחר ששלמה ז'ליכובסקי ערך את תפילת חג השבועות הוא החל בתפילת הנעילה של יום כיפור. מילה אחר מילה, תפילה אחר תפילה, ערכו עשרת היהודים את תפילת יום הכיפורים. לפני שהגיעו לאחת מהמנגינות היפות ביותר של תפילת נעילה, אֵל נורָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה, עצר שלמה ז'ליכובסקי את התפילה. הוא פנה לתשעת היהודים האחרים ואמר: "בואו נפסיק לשיר ונשמור את המנגינה הזו למחר כאשר נצעד אל הגרדום." הם הסכימו. בדיוק בחצות הלילה תקע שלמה ז'ליכובסקי בשופר.

 

בשעה המתוכננת הובאו עשרת האנשים ע"י המשטרה היהודית. שקט נפל על הקהל כשהעשרה הובאו לכיכר כשידיהם קשורות מאחורי גבם. ואז החלו להישמע מלמולים, שכן העשרה נראו שלווים ובראשם שלמה ז'ליכובסקי שחייך ופניו קורנות. בתלייתם אֵל נורָא עֲלִילָה. הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה. בחזרה השנייה של הפזמון הצטרפו אליו יהודים מהקהל. בחזרה השלישית כל אלפי היהודים החלו לשיר. עשרה כיסאות הונחו מתחת לעשרה חבלים, שכן הגרמנים רצו לתלות כל אדם בנפרד על מנת להאריך כמה שיותר את הטקס הזוועתי. שלמה ז'ליכובסקי ניגש לכיסא הראשון ועלה עליו כשהוא מחייך לעבר החיילים הגרמנים ומשטרת הגטו, ושאל: "נו?". הוא הראה עם ראשו את החבל שמעליו ומתח את צווארו לעברו. "נו?", הוא שאל שוב. לפתע, מתוך השקט, הרים שלמה ז'ליכובסקי את קולו לעבר השמיים והחל לשיר "שמע ישראל". כל הקהל שר אתו. כולם היו במצב רוח מרומם. כולם בכו ללא דמעות.